[בתמונה: צילום מסך של מצלמות האבטחה. המחבל במרכז התמונה, דקה לפני תחילת הירי; סרט היו-טיוב: פיגוע ירי תל אביב יום שישי 1.1.2016]
יעל ברקת (ראו תמונה משמאל) היא פסיכולוגית ומפתחת תוכן.
* * *
אז הנה רווינו מעט נחת, ופרשת נשאת (מלחם) לא פותחת את מהדורת החדשות, ולא עוד משמשת זירה להתנגחויות במשטרה ובשב"כ, או במה להתנגחות ביחסי היהודים ערבים; ואנו יכולים להתבונן לאחור, ולהבין, מה בעצם היה לנו כאן...
ביום שישי הראשון לינואר, די סמוך לביתי, הופרה שלוותה של תל אביב. אימהות חיפשו בדאגה את צאצאיהן; אבות יצאו חדורים אלי קרב להביאם הביתה. התבהלה שאחזה בכולם הביאה אותנו להתבצר בבתים בהוראת המשטרה.
אבל לא תל אביבים יישארו ספונים בביתם... די מהר עברה השמועה שבבית הקפה השכונתי יושבים העיתונאים... הפרשנים ואנשי השב"כ. שם מתנהל 'לב העניינים', ומי כמו תושב תל אביב רוצה להיות במרכז הענייניים?
מאוחר יותר היה למחבל גם שם וגם בית גידול, הלוא הוא נשאת מלחם מכפר ערערה, ערבי ישראלי.
תל אביב, "העיר הלבנה", התקשתה לראות במחבל טרוריסט, והעדיפה לראות בו כמי שפעל מתוך טירוף הדעת... הדחף לתת לאירועים שם ורציונל מערבי אינו מתיישב עם פיגוע טרור בתל אביב. בהתנחלות או סמוך לאיזושהי גדר לטרור יש היגיון, כי שם יש הוא מבטא שאיפות לאומיות רציונל סדור של מאבק. בתל אביב העיר העברית, לטרור אין רציונל. נרטיב 'מחלת הנפש' גם מיטיב להקל את הפחדים מפני הישנות המקרה. שהרי טרור, כמו סרטן, מתפשט ושולח גרורות, בלתי צפוי וכואב. מחלות נפש לעומתו, נדירות יותר, יש להן סימנים מוקדמים, והן גם ניתנות לריפוי.
הוויכוחים בדבר מניעיו של נשאת היו לוהטים, רוויי אלימות מילולית, האשמות והשוואות. בוויכוח המתלהט לא נפקד מקומו של המפגע מדומא, שבית המשפט הסכים לעיין בדוח על מצבו הנפשי... האם בית המשפט מפלה בין יהודים לערבים??
והיו שהלעיגו על התל אביבים, הסולדים מאלימות פיזית... הם לא נענו לקריאת שר החינוך ולא נשאו נשק... שהרי אם זה היה קורה במקום אחר, המחבל / המטורף (מחקו את המיותר) היה נורה לבטח ונהרג.
הגאוגרפיה קובעת את אורחות חיינו. ביום חמישי שאחרי הפיגוע, טרם תפיסת הרוצח והריגתו, הזדמנתי לאירוע עטור ירושלמים, שבאו לפתיחת תערוכה של חפצי קרמיקה של מאירה אונא (שרשבסקי, בן חנן; מומלץ! גלריה פריסקופ בבן יהודה 176תל אביב). הרבה מחבריה של מאירה, מ"השמנה והסלתה" של ירושלים, ירדו אל עיר האורות. וגם שם דובר רבות בירי בדיזנגוף. לירושלמים לא היה כלל ספק שמדובר בטרור, בפיגוע לכל דבר ועניין. בעיניהם, לטרור אין גבולות, מקום וזמן סדור. שאלתי אותם אם הם לא פחדו לבוא לעירנו כששוטרים מפטרלים ברחובות, ונעניתי בתדהמה ובבוז. "אנחנו מפחדים? אנחנו הרי רגילים לפיגועים"...
הרחק בצפון, בוואדי ערה ובכפר ערערה, אזור מגוריו של נשאת מלחם, דיברו וחשבו כמו בתל אביב: נשאת הוא אדם תימהוני וחולה. אין להם עניין, בצדק, להיות מזוהים עם מעשה טרור...
אחר כך אני פוגשת את 'עבד', ערבי מטייבה ששותה אתנו בקפה. עבד עובד כמנקה חדרי מדרגות באזור הצפון הישן של תל אביב, הוא שותה קפה בקבוצת 07:00 בבוקר. אין לו מן הסתם השכלה פורמלית, אבל הוא קורא אדוק של מדורי הפרשנות בעיתון הארץ. איננו מחמיץ את כתבותיה של רווית הכט. עבד לא רוצה להיות מזוהה עם אירוע טרור ודברי ראש הממשלה פוגעים בו מאוד. הוא מציע בדרכו שלו לראות באירוע הזדמנות לבחון את יחסי הערבים והיהודים.
בתוך הגאוגרפיה הזו של הפרשנות, נראה לי עבד ההגיוני מכולם: זו ההזדמנות להשתמש באירועים המטלטלים הללו כבמה לבחינת יחסי שכנים.
יעל ברקת היא פסיכולוגית וסופרת.
גדי ברון:
נכון שפרשנות מייצגת /נובעת (גם) מגיאוגרפיה.
נראה לי שלא נכון למסגר את הפיגוע בדיזנגוף בתוך הקשר של יחסי ערבים-יהודים (עניין ראוי בפני עצמו).
נראה לי שהמסגור הוא אפשרות/ חדירת והשפעת הרעיון של דאעש בקרב ערביי ישראל.