תקציר: בעבר, היה 'צדק טבעי' - המבוסס על היגיון ומוסר - שגובר על 'הצדק המשפטי'. אבל, מאז הפכה 'הצהרת זכויות האדם והאזרח' של המהפכה הצרפתית לאות מתה, הכל מתקיים בחסדי השלטון, אפילו החוק עצמו. כל מה שאינו לגיטימי הופך להיות מוצדק; ולעיתים קרובות מידי, הכלוב הופך למגינו של האדם!

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

הצהרת זכויות האדם והאזרח (La Déclaration des droits de l'homme et du citoyen) היא אחד המסמכים היסודיים ביותר של המהפכה הצרפתית, המגדיר את הזכויות של כל יחיד ואת הזכויות הקולקטיביות של האומה.

ההצהרה נתקבלה ב-26 באוגוסט 1789, על ידי האספה המכוננת הלאומית הצרפתית, כצעד ראשון של כתיבת חוקה.

כשהביא רובספייר - אותו עורך דין ופוליטיקאי צרפתי, ואחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית הידועים ביותר, שמזוהה עם שלטון הטרור, ושסיים גם הוא את הקריירה שלו בגליוטינה - את טיוטת ההצהרה בפני האספה, הוא קבע בסעיף 25 כי: "כל חוק שמפר את זכויותיו הבלתי ניתנות להגדרה של האדם, הוא בעצם לא צודק ועריץ; ולכן, הוא איננו חוק.".

רובספייר רק נתן גושפנקא חוקית לעיקרון שמלווה את ההיסטוריה המשפטית דמוקרטית, לאורך הדורות - לעליונות החוקים הטבעיים על החוקים המשפטיים. משמע, החוקים המשפטיים נגזרים מהחוקים ה'טבעיים'. לכן, החוקים הטבעיים לעולם יגברו עליהם.

אנטיגונה מול קריאון

כדי לעמוד על ההבדלים שבין 'צדק טבעי' ל'צדק משפטי', נשוב לאורך השנים אל האנטיגונה, יצירתו האלמותית של סופוקלס (ראו דיוקן למטה משמאל), אותו המחזאי יווני נודע שחי במאה החמישית לפני הספירה באתונה.

אנטיגונה הוא שמה של טרגדיה יוונית, שנוצרה בשנת 442 לפני הספירה. היא מציגה את בתו של אדיפוס, אנטיגונה, המאתגרת את דודה קריאון, מלך תבאי (עיר שהגיעה להגמוניה על יוון כולה, עד חורבנה בידי אלכסנדר הגדול).

כאשר אחיה של אנטיגונה, פוליניקס, מרד נגד המלך ונהרג במהלכו, החליט המלך קריאון להענישו בעונש נצחי לאחר מותו, וסרב לאפשר לו להיקבר, כדי להבטיח את מנוחת נשמתו.

בצו המלך נקבע כי גופת פוליניקס לא תיקבר, ותהיה מאכל לכלבים ולעופות הטרף. 

החלטה זו נתפסה כעוולה נגד הצדק הטבעי, כי היא מנוגדת לדבר האלים, שהורו כי כל אדם זכאי לקבורה, ולא משנה מה עשה בחייו.

הנה לנו הדילמה שבין 'הצדק הטבעי' ל'משפטי'.

אנטיגונה אינה מצייתת לפקודת דודה המלך, ומתמסרת לקבורת אחיה המנוח. בכך, היא מעוררת את זעמו של המלך, שדן אותה למוות על אי ציותה.

כך, הופך סופוקלס את הגיבורה שלו, אנטיגונה, למוזה של הצדק הטבעי העומד מול צו המלכות. אנטיגונה התגוננה כך: "בוודאי לא האמנתי שלגזירות שלך יש עד כדי כך כוח, שהם יאפשרו לבן תמותה להפר חוקים אלוהיים, שמלווים אותנו מתחילת דרכנו.

אריסטו (322-384 לפנה"ס) היה זה שגיבש את הגישה הזו לכלל תיאוריה המבחינה בין "צדק טבעי" ו"צדק משפטי" ומרקוס טוליוס קיקרו אחריו (43-106 לפנה"ס) הגדיר את ההיררכי ביניהם ב"דה רפובליקה": "יש חוק אמיתי, סיבה נכונה, תואמת לטבע, אוניברסלי, בלתי משתנה ונצחי [...]. לא הסנאט ולא העם יכולים לשחרר אותנו מציות לחוק זה […] שהאדם אינו יכול להתעלם ממנו מבלי לברוח מעצמו ובלי להתכחש לטבעו."

מהפך: החוק הטבעי מפנה את מקומו לרצונו של השליט

התחלת המודרניות במאה ה-16 שינתה את ההיררכיה שבין 'הצדק הטבעי' ו'הצדק המשפטי'. מכאן ואילך, שלטון הצדק של אנטיגונה התערער בהדרגה: 

• תחילה על ידי רעיונות נומינליסטים (פתיח לאינדיבידואליזם);
• אחר כך עם הסכולסטיות הספרדית (שיטת הוראה ולמידה, שנוצרה באירופה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים) של פרנסיסקו דה ויטוריה (1546-1485) איש המסדר הדומיניקני ופרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת סלמנקה שבספרד, שהיה מהתיאורטיקנים הפוליטיים המשפיעים בזמנו. 
• הגדרתו של המדינאי, הפילוסוף הפוליטי, הדיפלומט, הסופר והמחזאי, מפירנצה שבאיטליה נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי (1469 –1527), שהיה ממניחי היסוד למדע המדינה ותורת היחסים הבינלאומיים המודרניים. מקיאוולי הציב את התבונה של הנסיך כמטרה בפני עצמה.
• ולבסוף, טלטלותיה של המהפכה הצרפתית, לאחר הצהרת הזכויות, שהפכה את החוק ל"רצונו" של השליט הוא החל להכתיב את החוק במקום לציית לו.

כתוצאה מכך, ממשלות - מאז 1789 - יכולות היו להפר את החוק הטבעי, אפילו חוקים שהם התייצבו בתיאוריה מאחוריהם: עוד באוגוסט 1789, לא ניתן תוקף חוקי להצהרת הזכויות מיד עם כתיבתה. תהליך זהה התרחש עם החוקה של 1793: היא מעולם לא הוחלה, הזכויות המוצהרות נותרו כאות מתה. הממשל המהפכני משל על פי נסיבותיו.

מאז 1789, ממשלות כבר לא מטרידות את עצמן עם המחאות של אנטיגונה, והחוק הנוהג הוא זה של קריאון

הכל מתקיים בחסדי הנסיך, אפילו החוק עצמו. "הביטחון" הפך לסיבה העיקרית של הממשלות, להעמיד את הפרט תחת אפוטרופסות, לכאורה לטובתו. הכל הפך לגיטימי כל עוד זה היה חוקי ומוצדק על ידי סיבה משכנעת או מוצהרת כגון: "המולדת בסכנה", "ביטחון המדינה", "מצב חירום בריאותי", וכדומה. בשם הביטחון, כל מה שאינו לגיטימי הופך להיות מוצדק, מצמצום חירויות ועד ניכוס ישויות וגופים ו/או פיקוח עליהם. 

לחיות חופשי? שטויות... לעיתים קרובות מידי, הכלוב הופך למגינו של האדם!

אנטיגונה אינה מצפה מקריאון להכתיב לה מהו צדק: היא עושה מה שנכון. הגיבורה של סופוקלס לא האמינה שהיא מחויבת לציית לפקודה חוקית אך לא לגיטימית ובלתי צודקת. אנחנו כבר איננו מכירים את ההבחנה הזו, בין חוקיות ללגיטימציה.

זו הסיבה שאנו כבר לא מפקפקים בלגיטימיות של מה שנכפה עלינו חוקית: אנו נכנעים לו. המוטו "חירות או מוות" הוא מוטו של עידן אחר, של עם אחר. אצלנו, הביטחון קודם לחופש.

בצל המלך קריאון, הזאבים יכולים להירדם כמו כבשים, בחוכמה של בין השמשות.

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: כאוס;
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת';
• אוסף המאמרים על ההיבטים השונים של מטרה;
• הרחבת המושג: 'דינאמיות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.