בז'נבה שבשווייץ נפתחו בסוף ינואר 2016, מה שמכונה, שיחות השלום לסיום המלחמה בסוריה - בין נציגי הממשל הסורי לאופוזיציה הסורית, בתיווך האום - לאחר שנתיים של קיפאון בתהליך המדיני לפתרון מלחמת האזרחים העקובה מדם. זאת, על אף שארגוני האופוזיציה המרכזיים הודיעו כי לא ינכחו בשיחות.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מנהיגים שניסו להשיג הצלחה רגעית במדיניות החוץ, שאותה ניהלו ללא בחינה של השפעת הצעדים בהם הם נקטו לטווח ארוך. שתי דוגמאות שעולות בראשי הן הסכם מינכן עליו חתם נוויל צ'מברליין; ולהבדיל, הסכם אוסלו עליו חתם ראש ממשלת ישראל רבין.
במקרה הסורי בולטת במיוחד העדר הבחינה האמריקאית של תוצאות צעדיהם. נדמה כאילו השאלה - מה יקרה אם אסד ישפר את עמדתו ומעמדו בנקודת הזמן שלאחר השיחות, כתוצאה מהצעדים בשטח והגיבוי הצבאי הרוסי-איראני - מעולם לא עלתה בדעת מנהלי מדיניות החוץ האמריקאית ובראשם מזכיר המדינה ג'ון קרי.
גם השאלה - מה אם תהליך השלום ייתן לאסד ובני בריתו את הזמן הדרוש להם על מנת להכריע צבאית את המורדים (לא כולל דאע"ש) ולשנות את המצב הצבאי בשטח, ואיך ישפיע שינוי זה על "המהפכה הסורית", ועל כלל היציבות והתהליכים המאוד דינאמים במזרח התיכון - נדמה שלא חלפה גם היא, כלל, בראשם של מנהלי המדיניות, האמריקאית.
הצבת השאלות הללו (ואחרות) וניסיון אמיתי לענות עליהם מראה שארה"ב התמסרה כולה למו"מ שיכול להביא הישגים פוליטיים בטווח המידי, אבל יסבך את המצב העתידי באזור, הן מבחינת האינטרס האמריקאי והן מבחינת האינטרס של בנות בריתה.
על האמריקאים הופעל לחץ להשיג פתרון דיפלומטי מהיר מצד מדינות אירופה וזאת לנוכח שני גורמים עיקריים:
- משבר הפליטים המאיים על מדינות אירופה המערבית וגובה מהם מחיר כלכלי ופוליטי כבד.
- החשש מפני התגברות הטרור העולמי אל מול החשש מהתחזקות דאע"ש.
כלל השיקולים לטווח ארוך על תהליכי רוחב באזור, נזנחו לאנחות והושלכו הצידה לנוכח הצורך בהישג מיידי ודיון בשיקולים הפרטניים נדמה שמעולם לא נערך.
אם יתמוטטו השיחות (התרחיש הזה כבר התרחש בפועל), ישתנה הסטטוס קוו הקיים:
- ארה"ב תאבד חלק גדול מיכולת ההשפעה המדינית שלה על הצדדים המעורבים בסכסוך. הנסיגה הזוחלת ביכולת ההשפעה האמריקאית על תהליכים במזרח התיכון כולו, תהפוך לפגיעה מהותית במרחב התמרון האמריקאי באזור..
- קבוצות האופוזיציה המתונות - שהגיעו לז'נבה והסכימו להשתתף בשיחות - יאבדו גובה אל מול הקיצוניים של אל-קעידה ודאע"ש. איבוד הגובה הזה יתרחש, לא רק בגלל הדינמיקה הפנים סורית, אלא בגלל אבדן יכולת ההשפעה של מדינות כמו סעודיה, המפרציות וירדן, שניצלו את השפעתן המדינית על קבוצות האופוזיציה הסורית וחייבו את אירגוני האופוזיצה הסורים להגיע לשיחות. יכולת ההשפעה הזאת על ארגוני האופוזיציה הסורית תיפגע מהותית. מדינות אלו שמו את עצמן בחיסרון מדיני כשהסכימו לגחמותיו של הממשל האמריקאי והסכימו להשתתף בתהליך המנוגד לדינמיקה האזורית בהתאם לסיכומים שהושגו בין מזכיר המדינה האמריקאי קרי לשר החוץ הרוסי לברוב.
- מכונת התעמולה של דאע"ש ואל-קאעידה תנצל את כישלון השיחות, ותאשים גם את ארה"ב וגם את מדינות המפרץ הסוניות בזניחת האינטרס הסורי ודחיפת ארגוני האופוזיציה לניהול מו"מ בחסות משטר אסאד והפצצות הרוסים, הגורמות אבדות יום יומיות לאוכלוסיה הסורית. כתוצאה מכך, האופוזיציה הסורית תקצין את עמדתה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. המשמעות תהיה המשך הסבל של אזרחי סוריה, והתגברות משבר הפליטים. ואכן, בימים האחרונים לנוכח הצעדים על הקרקע, מתגבר משבר הפליטים הסורי.
- יחד עם התגברות משבר הפליטים יגדל הלחץ הפוליטי על מנהיגי המערב.
- המדינות הסובבות את סוריה יעניקו, לאחר כישלון השיחות, תשומת לב גדולה יותר לאינטרס הלאומי שלהן, מפחד שהמשבר המתמשך בסוריה יזלוג לשטחן. נכונותם לגמישות כלשהי בעמדתן ונכונותן להסכם פוליטי, תקטן מהותית.
כלל השיקולים והתוצאות הצפויות צרכים היו להילקח בחשבון לפני הריצה לתהליך השלום, חסר התנאים המוקדמים, בז'נבה. תנאים מקדמיים חייבים היו להיענות על ידי שני הצדדים, לפני תחילת השיחות. זאת, על מנת להעריך נכונה את מחויבותם להשגת הסכם מאוזן, שישרת את כל הצדדים.
האמריקאים התקפלו לפני התנאים הסורים-איראנים-רוסים, וויתרו על דרישות הפתיחה שלהם (ועל חלקים מהותיים מהאינטרס של ארגוני האופוזיציה), כגון סילוקו של אסד. הם התעלמו מהצורך (הקיים בכל תהליך פוליטי) לצמצם את השפעות הכישלון של התהליכים הדיפלומטים המתרחשים, והקריבו יכולת השפעה פוליטית על מזבח ההישגים הפוטנציאלים לטווח קצר.
כישלון השיחות בז'נבה שבר את הסטטוס קוו, הן הצבאי והן הפוליטי. הוא מבטיח את התגברות מעשי האיבה בזמן המידי, את הגדלת המעורבות הצבאית של כלל השותפים לתהליך; ואת יצירתו של מצב פוליטי מסובך יותר, שיקשה על כל פתרון דיפלומטי עתידי.
