תקציר: סוגיית "הבא להורגך, השכם להורגו" חוזרת שוב ושוב בנוגע למאבק המזויין עם שלוחיה של איראן. מטרת המאמר לבחון את משמעותו של הפתגם ואת השלכותיו, על פי המשפט העברי.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מוקדש בהערכה רבה למישאל עידן, שהיה היוזם של המאמר זה...

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות, כב א, פרשת בשלח)

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך שניים על הפסוק: "הבא להורגך השכם להורגו". למאמר האחר:

• גרשון הכהן: "הבא להורגך השכם להורגו" – דוגמה למורכבות הדיון ההלכתי.

*  *  *

סוגיית "הבא להורגך השכם להורגו" חוזרת שוב ושוב בנוגע למאבק המזויין עם שלוחיה של איראן. כך למשל, מבצעת ישראל סיכולים ממוקדים של אנשי טרור.

מטרת המאמר לבחון את משמעותו של הפתגם ואת השלכותיו על פי המשפט העברי.

"אנחנו לא פועלים לפי סיסמאות כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'"...

בתאריך 17.2.2016, הופיע הרמטכ"ל דאז, גדי אייזנקוט (ראו תמונה למטה) בפני תלמידי תיכון בעיר בת ים. הרמטכ"ל, שלא הרבה בנאומים פומביים, סקר באותו אירוע את המצב הביטחוני האזורי והשיב לשאלות של התלמידים, שחלקם עומדים לפני גיוס. בתשובה לשאלת תלמיד על הוראות פתיחה באש, ענה הרמטכ"ל באופן הבא (ynet, מיום 17.2.2016):

חייל מקבל רובה או טיל כדי ליטול חיי אדם, והוראות הפתיחה באש נגזרות מהמשימה שהכוח מקבל. אנחנו לא פועלים לפי סיסמאות כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'.

חייל יכול לפתוח נצרה ולירות אם יש סכנה עליו או על חבריו. באיו"ש יש אלפי חיילים סביב שני מיליון פלסטינים ומאות אלפי אזרחים ישראלים. אנו מחנכים את חיילנו לפעול לפי ערכי ורוח צה"ל, והרבה יותר קל לפעול מול סוריה או לבנון בעניין הזה. אם היינו פועלים בצורה לא ערכית בהוראות הפתיחה באש שלנו, זה היה מאיים על צה"ל. 170 אירועי טרור היו לנו בחודשים האחרונים, ונהרגו יותר מ-100 מחבלים כאשר לחיילים היו שניות שיפוט בודדות. לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה שמחזיקה מספריים. חיילינו ערכיים ואנו יודעים לשמר זאת. אנו מחנכים לממלכתיות בצבא ולא מכניסים לצה"ל ויכוחים שיכולים לפגוע בעוצמתו.

עולם ערכים מעוות?

ספק רב אם הרמטכ"ל שיער כי דבריו אלה יגרמו לסערה פוליטית, בדגש על תחילת וסוף דבריו.

חבר הכנסת דאז ושר האוצר כיום, בצלאל סמוטריץ', תקף בחריפות את עמדת הרמטכ"ל כפי שבאו לידי ביטוי בנאומו בבת ים. בראיון שנערך עימו בגלי צה"ל, אמר ח"כ סמוטריץ את הדברים הבאים (אתר גל"צ, מיום 18.2.2016):

"כשהרמטכ"ל מזלזל במושג כל כך טריוויאלי של 'הקם להורגך, השכם להורגו', ואומר שצה"ל לא יכול לחיות על פיו, אז הוא פשוט - לצערי - מציג עולם ערכים מעוות. חבר סיעת הבית היהודי הוסיף: חד משמעית - צה"ל חייב לפעול לפי הכלל: 'הקם להורגך, השכם להורגו'.

האמרה "הבא להורגך השכם להורגו" אינה מופיעה במקרא, ואנו מוצאים אותה רק בספרות חז"ל

המקור הראשון מובא בעטיה של מלחמת ישראל במדיין (‏במדבר, פרק כ"ה, פסוקים י"ז‏ - י"ח): "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם", מכאן למדו חז"ל כי:(במדבר רבה פרשה כ"א פסקה ד; מדרש תנחומא, פנחס, פרק ג‏): "אם בא להרגך - השכם להרגו". על פי פרשני המקרא, ניתן היתר לעם ישראל להרוג במדיין קודם שהם יקומו להילחם בישראל, על פי דפוס התנהגותם כלפי עם ישראל בעבר.

המקור השני - בו הפתגם 'הקם להורגך השכם להורגו' מופיע - קשור בהתגוננות אדם מול גניבת רכושו (שמות, פרק כ"א,פסוקים ל"ז – כ"ב): "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ - חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם; אִם-אֵין לוֹ, וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד-שֶׂה חַיִּים, שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם".

רש"י על אתר מביא את הפירוש הבא: "... אין לו דמים: אין זו רציחה – הרי הוא כמת מעיקרו. כאן לימדתך התורה, אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק. לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו...". יש כאן לימוד מוסרי מעמיק:

• כאשר ברור מעל לכל ספק סביר כי האדם שנמצא בחצרך הוא אויבך, הרי רק אז יש לך רשות ליטול את נפשו.
• ברם, אם ברור לבעל הבית, מעל לכל ספק, כי המדובר בגנב שלא ינקוט כלפיו באלימות, אזי אין רשות לבית הבית להורגו. למשל, כאשר במדובר בגנב שהוא בנו או קרוב משפחתו של בעל הרכוש (הדיון האמור נמצא בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף סב).

הדברים מזכירים את דין הרודף הנלמד ממקור אחר (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' הלכה ח'‏): מקור הדין הוא במקרא (דברים פרק כ"ה, פסוק י"ב) "וקצותה את כפה - לא תחוס עינך" - "שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו שנאמר 'לא תחוס עינך...".

יש שוני מהותי בין רודף לגנב במחתרת:

• האדם הרודף עושה פעולות ברורות על מנת להרוג, בניגוד לרצון הנרדף.
• לעומתו הגנב, הבא במחתרת, מתכנן חושב ומוכן להרוג בתנאים מסוימים.

לכן, בהלכה יש חילוקי דינים בין השניים, האם צריך התראה לאדם שהולך להרוג רודף, או גנב במחתרת, או האם חובה או רשות להציל אדם שנקלע לשם כקרבן עבירה.

דין "הבא במחתרת" קיבל גוון מודרני במשפט העברי, בפרשת שי דרומי (בתמונה למטה), שהרג גנב שבא אליו באישון לילה. בתאריך 24 ביוני 2008 עברה בכנסת, בקריאה שנייה ושלישית, הצעת חוק כי לאדם מותר, בנסיבות מסוימות, להתגונן כנגד גנבי רכוש, גם במחיר הריגתם, כאשר הם באים לגנוב רכוש מביתו, חוק הידוע כ"חוק דרומי".

בתנ"ך יש שני מקורות נוספים הקשורים לאמרה האמורה. הראשון הוא מקרהו של דוד שנרדף בידי שאול‏‏‏. כאשר מזדמנת לו שעת כושר להרוג את שאול בעיצומו של המרדף, הוא נמנע מכך. במקרה זה מכירים חז"ל (בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד א) בזכות ההגנה עצמית של דוד. יתרה מכך. חז"ל קובעים במפורש כי היה מותר לדוד לפי הדין להגן על עצמו מרדיפתו של שאול, ולהורגו נפש.

המקור השני הוא המרדף שמנהל עשהאל אחר אבנר בן נר בעיצומה של לחימה. אבנר שיודע שמדובר באחיו של דוד, מבקש מעשהאל שרודף אחריו להורגו, לעזבו. לאחר שעשהאל מסרב, הורג אבנר את עשהאל באקט של הגנה עצמית. בדיון התלמודי על האירוע (בבלי מסכת סנהדרין, דף מ"ט, עמוד א), אבנר בן נר מואשם בכך שיכול היה להציל את עצמו בכך שהיה פוצע את עשהאל פציעה שאיננה פציעת מוות. היות ואבנר לא עשה כן, היה ליואב בן צרויה, שר צבא דוד, צידוק להרוג את אבנר לאחר מכן. דיון זה מסייג ומגביל את הכלל של "הבא להורגך - השכם להורגו", למקרה שבו אין אפשרות אחרת להתגונן, אלא בנטילת חייו של המתקיף.

לאור האמור עד כאן אנו למדים כי למרות שיש במשפט העברי אפשרות להתגונן כנגד חורשי מזימות גם במחיר הריגתם, הרי שיש סייגים ברורים לביצוע הדבר. כאשר ניתן למנוע את ביצוע זממו של הבא לגנוב או לרצוח לאו דווקא בנטילת נפשו יש לנהוג כן. רק במצב קיצון, שבה אין כל דרך אפשרית אחרת, ניתן להשתמש בכלל הקם להורגך השכם להורגו.

צה"ל אימץ לפי הבנתי את המוסר של המשפט העברי באופן מלא, וכך נקבע ברוח צה"ל (פיסקה 6): "טוהר הנשק - החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לשם הכרעת האויב במידה הנדרשת לשם כך ויתרסן, כדי למנוע פגיעה שלא לצורך בחיי אדם, בגופו, בכבודו וברכושו". כלומר, כל זמן שנשקפת סכנת חיים לחייל, חובה עליו להשתמש בנשקו ולהסיר את האיום אשר עליו. ברגע שהאיום על חיי החייל חלף, חלה עליו החובה שלא לפגוע שלא לצורך באיש.

הנה כי כן, דברי הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, תואמים לטעמי לחלוטין את ערכי רוח צה"ל, ואת המוסר של המשפט העברי שעומד בבסיסם.

והאיפכא מסתברא של עו"ד פנחס פישלר: מתי נבין שכוחות הביטחון אינם מהאו"ם?

חיילים לא אמורים ללכת עם יועץ משפטי, שמסבך כל מה שכל כך פשוט. תפקידו של שוטר / חייל להרוג את האויב. פעם זה מובן מאליו. זו לא התחבטות מוסרית, זה אבדן דרך. זו טיפשות לשמה ולהג ריק, מבלבל ומיותר!

ומוסיף עו"ד פנחס פישלר בציוץ בטוויטר: "למה אני רותח? מנדלבליט היה אלוף בצה״ל. היה הפרקליט הצבאי הראשי (פצ״ר) בשנים 2004- 2011. הוא צפה בסרטונים בדיוק כמונו. הוא ידע שלוחמי מג״ב פעלו ללא דופי! פעלו באומץ ובנחישות. חתרו למגע. הצילו חיים! אז מדוע הוא לא חסם מייד - בגופו - חקירה באזהרה במח״ש. הוא הראשון שאמור היה להתערב!!!" [לציוץ של עו"ד פנחס פישלר, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת בשלח', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת בשלח'.

מקורות והעשרה

מקורות והעשרה

• רועי קונפינו ומרדכי קרמניצר, "הצעות החוק בעניין הרפורמה בהגנה עצמית (חוק שי דרומי)", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2008.
• ‏הרב חיים דוד הלוי, "דין 'הבא להרגך השכם להרגו' בחיינו הציבוריים", תחומין א (תש"מ), עמ' 343.
• גרשון הכהן (2016), "הבא להורגך השכם להורגו" – דוגמא למורכבות הדיון ההלכתי, 23/2/16.