תקציר: בסוף פרשת מסעי קיים נספח של פרשת בנות צלופחד. המדובר בפרק ל"ו, המסיים את ספר במדבר. פרק זה הוא בנוסף על האמור בפרשייה זו בפרק כ"ז קודם לכן. משה אמנם מקבל את עמדת בנות צלופחד, המבקשות לרשת את אביהן, אולם בפרקנו הוא מסייג זאת בתנאי שהן יינשאו לבני אותו השבט, כדי להבטיח שהנחלה לא תעבור משבט אחד למשנהו.

[לקובץ המאמרים בנושא 'פרשת מסעי', לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זה מאמר שלישי מתוך שלושה על בנות צלופחד. למאמרים האחרים לחצו כאן:

• אבי הראל: בנות צלופחד – ירושת בנות בעת העתיקה;
• יאיר רגב: בנות צלופחד – שרשי הפמיניזם המודרני.

*  *  *

.

בשלהי פרשת מסעי, אנו נדרשים שוב לפרשת בנות צלופחד. על העקרון של ירושת בנות בעת העתיקה דברנו במקום אחר [1]. בדברינו הבאים נעסוק בסייג שהטיל משה בדבר ירושת בנות צלופחד והתנייתה לנישואין לבני שבטן בלבד. 

כאמור בפרק כ"ז בספר במדבר, בפרשת פינחס, נאמר כי לאדם בשם צלופחד לא היו בנים כי אם בנות. אלה האחרונות תבעו לעצמן נחלה בתוך אחי אביהן, כיורשות אביהן שהיה ללא בנים זכרים. בקשתן התקבלה לפי הוראתו של ה' למשה, וניתנה להן אחוזת נחלה כיורשות. זאת ועוד. מאותו מקרה נקבע הלכה לדורות כי איש אשר ימות ללא בנים, בנותיו יכולות לרשת אותו [2]. היתר זה, שבנות יורשות את אביהן היה מצוי גם בתרבויות נוספות במזרח הקדום.

ברם, למרות ההיתר שניתן לבנות צלופחד לרשת את אביהן, בפרשתנו, בפרק ל"ו, מטיל משה סייג מהותי

סייג זה אומר כי ירושה זו מותנה אך ורק בנשואיהם של חמשת בנות צלופחד לבני שבטן בלבד, כדי שלא תעבור נחלה משבט לשבט. הפרק העוסק בסוגיה זו הינו קצר, ומכיל שלושה עשר פסוקים בלבד [3]. המילה המנחה בפרק היא ללא ספק המילה נחלה, החוזרת בו פעמים הרבה, בפיהן של כל הדוברים בפרק, כדלקמן:

"וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ. וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן"[4].

החזרה הרבה על המילה נחלה איננה מקרית, והיא באה להדגיש את מגמת הפרק כולו. המילה נחלה נזכרת בפי בני גלעד עשר פעמים, ואילו בתשובתו של משה ובתיאור הביצוע של דבריו היא נזכרת שבע פעמים.

מהי טענתם הבסיסית של בני גלעד בפרקנו?

טענתם קשורה לאי הרצון לאיבוד הנחלה השבטית העתידית בארץ כנען. שאלתם כאן איננה מקרית, היות ומרוח הדברים שאמרו הם ביקשו ממשה להכריע במקרה זה לכאן או לכאן, קודם הכניסה לארץ כנען. הקושי העולה מכך הוא כפול, מדוע לא בקשו בני שבט המנשה את הדבר הזה קודם לכן, והאם העובדה שחצי שבט המנשה כבר קיבל וירש את נחלתו בעבר הירדן, איננה גורעת מבקשתם זו?

קושי פרשני זה, הביא חלק מחוקרי המקרא לטעון כי פרק ל"ו לא שולב במקומו הראוי, ומקומו היה צריך להיות מייד לאחר פרק כ"ז בספר במדבר, הפרק שעסק בבקשתן של בנות צלופחד, או לאחר פרק ל"ב, העוסק בהתנחלותו של חצי שבט המנשה בעבר הירדן. לדעתם פרקנו, ל"ו, הוא נספח שהוסף לאחר מכן, כנראה בגלל שספר במדבר כבר הושלם והיה חתום. על כך הם מביאים ראיות לשוניות וכרונולוגיות, בהקשר למעמדו של פרק ל"ו, להלן נביא מקצתן של ראיות אלה.

פרקנו, פרק ל"ו, משתמש בלשון שונה מפרק כ"ז, בו מוזכר לראשונה עניין בנות צלופחד. בפרקנו מצויה המילה שבט, במקום המילה מַטֵּה. הביטוי שבט מופיע בטקסטים כוהניים רק כאשר המספר המקראי זקוק למילה נרדפת למטה, כדלקמן:" וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת"[5].

המילה שבט גם באה לציין חטיבה של בתי אב, כמו בפסוק הבא: "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם"[6],אך אין היא מופיעה אף פעם כדי לציין שבט של ממש.

שימוש חריג נוסף בפרקנו היא המילה דבק: "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה  כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[7]. מנגד הפועל ד.ב.ק חוזר תדיר בעיקר בספר דברים, אך כאמור איננו מצוי כלל בטקסטים כוהניים:" וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" ; " אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֺתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" ; " יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" ^[8] , ועוד כהנה וכהנה פסוקים בספר דברים.

האם ביטויים אלה עשויים להעיד כי פרק ל"ו נכתב מאוחר יותר משאר ספר במדבר? יתכן, אולם אין בכך ראייה אבסולוטית שאכן אלה פני הדברים. כדי להכריע את הכף, יש להשתמש בשיקולים כרונולוגיים[9].

השימוש שהמספר המקראי עושה בצורת הריבוי אבות, בצירוף המונח נחלת אבות, מציין אל נכון את העובדה כי נחלת הקרקע שעליה מדובר, מוחזקת במשך כמה דורות לפחות, דבר שלא יכול להיות בזמנן של בנות צלופחד, היות ונחלת השבטים טרם בוצעה. בנוסף, כלל החוקים הנוגעים אודות חובת הגאולה של נחלת אבות שנמכרה, חלה על בן המשפחה הקרוב ביותר מתוך בית האב, אולם אין היא מוטלת על בני השבט עצמו. לכן מקובל לחשוב כי ההוראות של פרקנו הגבילו את היורשות להינשא לאיש מבית אביה בלבד, ואכן זה מה שבנות צלופחד עשו. יתכן כי לאחר מכן חוק זה תוקן והורחב, כאשר הסמכות השבטית התעצמה, עד שכללה את כל בני השבט ולא רק את בית האב עצמו.

האם טיעונים כרונולוגיים אלה מספיקים להטות את הכף ולטעון כי פרקנו הוא תוצר של עריכה מאוחרת? לא בטוח. יתכן שניתן להסביר את הטיעונים הכרונולוגיים באופן שונה ואז אין בהם להכריע את הכף לצד זה או אחר.

אחרית דבר

בסוף פרשת מסעי קיים נספח של פרשת בנות צלופחד. המדובר בפרק ל"ו, המסיים את ספר במדבר. פרק זה הוא בנוסף על האמור בפרשייה זו בפרק כ"ז קודם לכן. משה אמנם מקבל את עמדת בנות צלופחד, המבקשות לרשת את אביהן, אולם בפרקנו הוא מסייג זאת בתנאי שהן יינשאו לבני אותו השבט, כדי להבטיח שהנחלה לא תעבור משבט אחד למשנהו.

היו שטענו כי פרקנו ל"ו, הינו נספח שנכתב לאחר שספר במדבר כבר נחתם, וזאת בגין השימוש בראיות לשוניות וכרונולוגיות כאלה ואחרות. ברם, למרות שיש בראיות אלה אפשרות שאכן המדובר בתוספת מאוחרת, הרי מנגד ניתן לטעון כי ראיות אלה אינן מטות את הכף לכך באופן מובהק, ולכן יש לדבוק שפרק זה היה ונשאר חלק אינטגראלי מספר במדבר ואין המדובר בהכרח בתוספת מאוחרת על הטקסט שהיה קיים זה מכבר.

[לקובץ המאמרים בנושא 'פרשת מסעי', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת מטות';
• אוסף המאמרים בנושא 'פרשת מסעי';
• אוסף המאמרים על פרשת פינחס.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), 'פרשת מטות' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מסעי באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 28/7/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת פינחס באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/7/19.

[1] אבי הראל, בנות צלופחד – ירושת בנות בעת העתיקה, ייצור ידע, יולי 2018.

[2] אנציקלופדיה מקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1954, עמוד 170.

[3] עולם התנ"ך, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 207.

[4] במדבר, פרק ל"ו, פסוקים: א' – י"ב. ההדגשה שלי.

[5] שם, פרק י"ח, פסוק ב'. ההדגשה שלי.

[6] שם, פרק ד', פסוק י"ח.

[7] שם, פרק ל"ו, פסוק ז'. הביטוי ידבקו מופיע בפרקנו שוב בפסוק ט'.

[8] דברים, פרק ד', פסוק ד' ; שם, פרק י"ג, פסוק ה' ; שם, פרק כ"ח, פסוק כ"א בהתאמה. ההדגשה שלי.

[9] ראה הערה 3.