[לריכוז המאמרים על המשטרה ומצלמות המהירות, לחצו כאן]

יש אליבי: המחסור בשופטים...

ככל שקרב מועד פרסום דוח מבקר המדינה על אכיפת חוקי התנועה, מתרבים ההדלפות וההדלפות שכנגד... לאחרונה הואשמה המשטרה בתקשורת בעליה בכמות הרוגי תאונות הדרכים (בצדק - לא כי הם עלו בגללה, אלא כיוון שקודם לכן נטלה לעצמה שלא בדין את הזכויות על הירידה בהרוגים). אתמול ניסתה להעביר את 'תפוח האדמה הלוהט' לידי הבא אחריה בפס הייצור - מנהלת בתי המשפט.

[לדו"ח מבקר המדינה בנושא המצלמות, לחצו כאן]

לתקשורת הודלף מכתב של ראש אגף התנועה למנהל בתי המשפט המלין על כך, שבשל ה'פקק' שנוצר בבית המשפט, נאלצים השוטרים לאכוף פחות, ועבריינים קשים ממשיכים לנהוג ולסכן את סביבתם, רחמנא ליצלן. מקום של כבוד תפסו במכתב מצלמות המהירות החדשות (שגם הן תככבנה בדוח המבקר), שאין מנוס מלכוונן אותן על מהירויות גבוהות במיוחד, כדי שלא תייצרנה דוחות רבים...

הנה הגולם קם על יוצרו... רק לפני זמן קצר מכרו לנו בכירי המשטרה את המצלמות החדשות כפתרון הקסם שישנה את תרבות הנהיגה. הפוליטיקאים השתכנעו. גם האוצר - שהוא המרוויח הגדול מהמהלך. עכשיו המצלמות עובדות ויש יותר הרוגים. למה? בגלל בתי המשפט? חחח...

פרדוקס האכיפה של תאונות הדרכים

יכולתה של המשטרה להקטין את כמות הרוגי תאונות הדרכים בטלה בששים, פשוט כי אין לה שליטה על כל גורמי התאונות והנפגעים. לכן, ככל שעולה רמת האכיפה, היא מפסיקה בתחילה להועיל, ואחר כך, משלב מסוים היא גורמת נזק רב. לשלב הזה הגענו מזמן!

ברוכים הבאים לפרדוקס האכיפה של תאונות הדרכים: כיוון שמערכת האכיפה היא מערכת מורכבת, אכיפת יתר - מעבר ליכולת מערכת האכיפה לקלוט - מביאה בדיוק את התוצאה ההפוכה: היא מבזה את שלטון החוק ויוצרת תחושה של הפקרות בבתי המשפט (שכל מי שרואה את התורים והביזיון בפתח בתי המשפט לתעבורה מודע לו היטב).

[הצילום נוצר והועלה לויקיפדיה ע"י Bidgee. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מרכיב המידיות בהרתעה

שלושה מרכיבים להרתעה: וודאות, מידיות ופומביות. דומה שאת המרכיב האמצעי ואת תפקידה בו לא הבינה המשטרה מעולם... דוגמאות מהעבר לא חסרות:

ב- 1992 הגבירה המשטרה את אכיפת התנועה בירושלים. מעשה שלכאורה נתפס נכון וחיובי מבחינה ציבורית (כולל פרסום, הוצאת כל אנשי המשרדים לשטח, ויתר ה"עינויים" שמייצרת המשטרה לשוטריה ולציבור גם יחד...). אולם, החלטה זו יצרה השלכות קשות בהמשך "פס היצור" של מערכת אכיפת החוק. כבוד השופטת רות זוכוביצקי, שהגיעה לעבודתה בבית-המשפט לתעבורה בירושלים, ב - 11/5/92, מצאה עצמה במצב בו עליה לדון בלא פחות מ - 600 מקרים באותו יום. בצר לה, החליטה השופטת, כי כל נאשם, שיודה בעבירה שיוחסה לו, ייקנס בשקל אחד בלבד .

ההחלטה עוררה סערה, אבל רק מעטים הבינו את שורש הבעיה: גורם אחד במערכת, שממכסם את יכולותיו מעבר ליכולת הקיבול של "פס היצור" שאחריו בתהליך, פוגע בתהליך העבודה ולא מועיל לו.

לכן, חשוב להבין, שתפקידה של מערכת אכיפה איננו לסגור חשבון עם כל העבריינים, שכן, הוצאות מערכת אכיפת החוק גבוהות במיוחד (בעיקר הוצאות בתי המשפט ובתי הכלא), ויש לעשות בהן שימוש בשכל. ערכה של המערכת מתמקסם, לא כשהיא תופסת את כולם אלא כשהיא מגיעה ליעילות מיטבית - משמע, מביאה את שלושת מרכיבי ההרתעה לאופטימום (לא למקסימום)!

את ההארה הזו למדנו כבר ב- 1989 בדוח וועדת קוברסקי לבדיקה כוללת של שירות המדינה. הועדה הגדירה את התיאום בין המערכות כ"נשמת אפו" של מנהל ממשלתי מודרני ומורכב; וקבעה, כי תופעת העדר התיאום היא אחת החולשות הבולטות של המנהל הממשלתי. המשטרה אימצה ברמה ההצהרתית את ההיבט הכלל מערכתי. אחת מהנחות היסוד שעמדו בבסיס התכנון לעתיד באותה שנה, הייתה כי "המשטרה הינה חלק ממערך השירותים החברתיים של המדינה, והמשמעות הינה, שעבודתה אינטגרטיבית עם מערכות שלטוניות אחרות, כגון בתי הסוהר ובתי המשפט, כך שעבודת המשטרה חייבת להתאים בקצב העבודה ובתוצאותיה למערכות הסובבות האחרות". המשטרה קבעה, אולם לא הטמיעה מעולם, ונדחפה תמיד לעשייה דרך מדדי התהליך שקבעה לעצמה. קרי, כמות הדוחות בעבירות השונות כקריטריון לאפקטיביות!

צריך להבין שאכיפה היא רק שלב בפס ייצור מערכתי

גם אם יהיו הסוסים - הרתומים למרכבת אכיפת התנועה - חסונים ככל שיהיו, בסופו של דבר, העגלה תרוץ במהירות של הסוס איטי ביותר. לא לכל סוכנויות אכיפת החוק אותה יכולת פעולה. המשטרה יכולה להגביר את המאבק בפשיעה ולסתום את בתי-המשפט. בתי המשפט יכולים להחמיר את הענישה ולסתום את בתי-הסוהר. החכמה היא חכמת האופטימום. לא המקסימום!

לדוגמה: תחנת משטרה מעבירה, בממוצע, רק כחמישית מכמות התיקים הנפתחת לבית-המשפט, והיתר נסגרים מסיבות שונות. אם משטרת-ישראל תוכל ליעל עצמה ולהפיק כתבי אישום ב - 50% מן התיקים, היא תראה בכך הישג עצום. אולם, מה יעשה הדבר למערכת אכיפת החוק? בתי-המשפט, העמוסים בלאו הכי, פשוט יסתמו מרוב תיקים, והנזק הציבורי יגבר בהרבה על התועלת.

למה הדבר דומה? לאחראי על הספקת הבקבוקים הריקים במפעל קוקה קולה, שיכולתו להכין בקבוקים תהיה לעולם גדולה מיכולת המכונה שאחריו בפס הייצור, למלא אותם. לכן, אם יציף את המפעל בבקבוקים ריקים ויפנה לאחראי על מכונת המילוי בזעקות שבר, ייתפס כמשוגע ויפוטר. אבל למערכת האכיפה אין מנהל-על, שמתזמן את חלקיה השונים, וכשגורם אחד איננו מבין את תפקידו, הוא הורס גם לאחרים, ועוד בא בטענות... (והתקשורת משתפת פעולה בשיח הבורים הזה כי זה מספק לה אייטם. מה אכפת לה?).

מה תפקידה האמתי של המשטרה בכבישים?

כל פעם מתפתה המשטרה להמצאה חדשה שתגביר את האכיפה, מתוך חשיבה צרה וליניארית של קשר ישיר בין הבעיה והפתרון, ומתוך חוסר ההבנה של תפקידה במסגרת המערכת שבתוכה היא פועלת. כשהיא עושה זאת, היא פוגעת שוב ושוב בייעוד שלה!

 תפקידה האמתי של המשטרה בכביש הוא:

• לתת שירות למשתמשים בדרך.
• להשתמש בתבונה בכלי האכיפה, תוך שמירה על רמת אכיפה שתבטיח מידיות של המערכת, וזימון לבית משפט מיד עם ביצוע העבירה, ולא שנה לאחר מכן; ושתאפשר לשופטים מרווח תמרון בדיון בתיקים. לכן, האכיפה הדרושה (הנמוכה בהרבה מהמצב היום) אמורה להיות מתוכננת לפגוע באנשים הנכונים ולא באלה שקל לאכוף מולם. משמע, לעשות שימוש באכיפה כדי להגן על הנהגים הנורמטיביים מפני בריונות כביש.

מבחן האכיפה איננו כמות הדוחות וגם לא כמות ההרוגים. המבחן הוא התחושה של נהגים, שיש מי ששומר עליהם בכביש, לא כזה שאורב להם וצד אותם... דמיינו שוטר שעוצר נהג, כשיתר האזרחים מסמנים לו "וי" באצבעותיהם. כך אזרחים רוצים לראות את המשטרה שלהם פועלת!

הנכס הגדול ביותר של המשטרה הם 95% האזרחים הנורמטיביים. הם העוגן שמייצר לה לגיטימיות. פעם אחר פעם היא מתפתה להילחם בהם ולהוציא את נשמתם, תוך שהם נחשפים למקצועיות לקויה של השוטרים, ומרגישים ברווזים במטווח המרדף אחר הסטטיסטיקה... כך נשארה משטרת ישראל לבדה, ללא כבוד והערכה של אלה שמממנים אותה ומקנים לה לגיטימיות!

על כן, השלב הראשון והחיוני בשיקום המשטרה שלנו הוא יכולתה להבין בראש ובראשונה בשביל מי היא קיימת ועבור מה היא קיימת!

קוראים לזה עמוד שדרה מקצועי או אתיקה מקצועית...

[לריכוז המאמרים על המשטרה ומצלמות המהירות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2004), מבוא ללימודי משטרה ושיטור, פרק יג': אילוצים ארגוניים ובין-ארגוניים על תפקוד המשטרה, תל אביב: משרד הביטחון, עמ' 130-121.
• פנחס יחזקאלי (2016), שקר הסטטיסטיקה של ההרוגים ותאונות הדרכים, 17/2/16.
• גיל מלמד (2016), מי יבקר את המבקר? מחדל מצלמות המהירות שעולה מיליונים, מעריב, 25/2/16.
• תומר הדר (2016), המבקר על מצלמות המהירות: "כמה מחלפים היה אפשר לבנות בכסף שהושקע בהן?", כלכליסט, 1/3/16.
• • חיים שטנגר (2016), שופטות ושופטים כטכנאי משפט גרידא, מחלקה ראשונה, 2/3/16.
  • עידן סימון (2016), דוח המבקר: עשרות אלפי כתבי אישום על מהירות נמחקו, חדשות 2, 24/2/16.