[מקור התמונה: מכון המקדש. שם הצייר לא מוזכר]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

במגילת אסתר מסופר בפרוטרוט אודות המשתאות שערך המלך אחשוורוש. לפי המובא במגילת אסתר, המדובר היה בשני משתאות שונים, בהם קהל היעד היה שונה כדלקמן:

ג בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו: חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת--לְפָנָיו. ד בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. ה וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה--שִׁבְעַת יָמִים: בַּחֲצַר, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ. ו חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ--וְדַר וְסֹחָרֶת. ז וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים; וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ. ח וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס: כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ--לַעֲשׂוֹת, כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ.(אסתר, פרק א', פסוקים ג' – ח').

כלומר, המלך הפרסי ערך משתה ראשון - שנמשך 180 יום - עבור השרים ואנשי האצולה של הממלכה. לאחר מכן, הוא ערך משתה נוסף, בו נטלו חלק כל תושביה של עיר הבירה שושן, שנמשך הפעם שבוע בלבד.

לשם מה? לפי הנראה המלך הפרסי היה חייב לארח את נכבדי הממלכה ואת הנספחים הצבאיים של המדינות הכבושות תחת ידיו, כדי למנוע אפשרות של מרד או קשירת קשר כנגד שלטונו. כשליט של מאה עשרים ושבע מדינות, היה עליו לפייס את דעת השליטים שנשלטו על ידו, ומשתה מפואר וממושך הוא אחד הפקטורים למנוע התקוממות של אותם שליטים. לכן - כאות הערכה וגם כסוג של אזהרה - הוא מכנס את כלל שליטי הממלכה למשתה הראשון, בכדי לתת הערכה לנאמנים לו ולהזהיר את אלה שחורשים מזימות נגד שלטונו. אורך המשתה אפשר לאחשוורוש לרקום ולבנות מערכת יחסים יציבה ואמינה עם המנהיגים הפוליטיים של הארצות המצויות ברחבי ממלכתו.

לאחר שהוא מיסד וקיבע את שלטונו כלפי המנהיגות הפוליטית של ארצות שלטונו, אחשוורוש מתפנה לערוך משתה בבסיס כוחו האמתי, שושן הבירה. במשתה זה מאותת אחשוורוש להמון בעיר מלכותו, כי למרות המשתה הארוך שעשה - שהיה כורח המציאות - הוא עדיין שייך אל ההמון שתמך בו בראשונה. בכך, הוא חיזק את הקשר הבלתי אמצעי עם האנשים הפשוטים של שלטונו.

[הציור: יעל זיידל - יבניאלי רחובות]

ושתי המלכה - שערכה משתה מקביל לנשים - מוזמנת על ידי המלך להופיע ביום השביעי של המשתה השני:

י בַּיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן--אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. יא לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת: לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. מדוע מזמין המלך הפרסי את המלכה רק למשתה השני? הרי במשתה הראשון הופעתה הייתה קוצרת הצלחה מסחררת, היות וכל הסלטה והשמנה של הממלכה הייתה נוכחת אז? הסיבה נעוצה במעמדו, שממנו בא: על פי דעת הרוב במחקר ההיסטורי, אחשוורוש מזוהה עם דמותו של המלך חשיארש הראשון ששלט בממלכה האחמנית בשנים 486-465 לפני הספירה. לעומת זאת, מקורות יהודיים מזהים את אחשוורוש דווקא עם בנו של חשיארש ויורשו במלוכה, ארתחשסתא הראשון. כך מובא בתרגום השבעים, בכתביו של יוסף בן מתתיהו וגם בספרות חז"ל (ויקרא רבה, פרשה י"ג, פיסקה ה').

לפי זיהוי אחרון זה, הרי המלך הפרסי עלה למעמדו הרם מהמעמד הנמוך ביותר. אדם שכזה היה חסר חינוך אלמנטרי, והוא בז בלבו לאנשי האצולה המתנשאים. אבל בחשבון פוליטי קר ומחושב, הוא היה זקוק לתמיכתם של אותם אצילים ושליטים, ולכן העמיד פנים ואירח אותם כיד הדמיון הטובה עליו. לאחר שרכש את אמונם, ואיש איש חזרו לארצם - משחזר לבסיס כוחו להמון של העיר שושן - שם כבר היה יכול להתנהג כפי שהיה רגיל, ללא גינוני טקס מיותרים וללא מנהגי שולחן טרחניים. עכשיו אין עליו החובה להתנהג בצורה מכובדת, במראית עין של כבוד. הוא שוב נהיה אחשוורוש של העם, גס רוח, חסר נימוס וחף מכל אמות מידה של שלטון תקין צניעות או ענווה כלשהן. כאשר הוא מאבד את הריסון העצמי שלו, ביום השביעי של המשתה השני, הוא רוצה לבזות את ושתי בפני ההמון. זאת, כיוון שוושתי הייתה בת למשפחת אצולה מיוחסת, בניגוד אליו. ושתי על פי המסופר, לא התרעמה על עצם הבקשה, אלא על הדרך בה הודיע לה אחשוורוש כי עליה להתייצב בפני אנשי שושן:

וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר, בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (אסתר, פרק א', פסוק י"ב). כלומר, ושתי - שהייתה נסיכה במוצאה - לא אהבה בלשון המעטה את הזמנת המלך שנעשתה ביד סריסיו. אחשוורוש, מגלה כאן חוסר רגישות כלפי ושתי, הן בפן האישי, בהיותה אישה; והן בפן המעמדי שלה, בהיותה בת אצולה. הסוף היה שאחשוורוש הוציא להורג את ושתי, והמליך תחתיה את אסתר.

בפרשנות המודרנית מובא סיפורה של ושתי בהיבט פמיניסטי. אולם הסיפור של ושתי טומן בחובו הסבר עמוק נוסף. לאחר האירוע עם ושתי, מגיעה ההצעה של מְמוּכָן שמנוסחת באופן הבא:

וַיֹּאמֶר מְמוּכָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה: כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. יז כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן: בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו--וְלֹא-בָאָה. יח וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס-וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-דְּבַר הַמַּלְכָּה, לְכֹל, שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ; וּכְדַי, בִּזָּיוֹן וָקָצֶף. יט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר: אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה. כ וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, כִּי רַבָּה הִיא; וְכָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן--לְמִגָּדוֹל, וְעַד-קָטָן. כא וַיִּיטַב, הַדָּבָר, בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְהַשָּׂרִים; וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ, כִּדְבַר מְמוּכָן. כב וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ.

כלומר התקרית עם ושתי יצרה הצעת חוק אבסורדית, בה נאמר כי על הנשים לכבד את בעליהן מחד גיסא, ועל הגבר להיות השליט בבית מאידך גיסא. כמובן שחקיקה שכזו אינה ברת אכיפה כלל, ורק ממשל שוטה וחסר הגיון יכול לפרסם תקנות או חוקים הנוגעים בעניינים אישיים, שחקיקה אינה רלוונטית לגביהם. פרסום צו מלכותי כזה, ערער את יוקרתו של אחשורוש, והוא נתפס כשליט לא אמין וכמנהיג לא שקול ואחראי.

חוסר אמינות זה היה לעזר רב עת נשלחו הגזירות להשמדת היהודים של הממלכה :

יב וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. יג וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. יד פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים--לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה.

כלומר, הכול נצטוו להיות נכונים לבצע את הצו להשמדת היהודים, בדחייה של אחת עשר חודשים שלמים. היות ולא היו חסרים ליהודים אויבים, מי מנע מהם לבצע את הצו המלכותי באופן המיידי? בשושן לדוגמה, על פי הצו האמור,היה ניתן לבצע את המהלך ללא דיחוי. פרט לכך, אם המלך הורה להשמיד את היהודים תוך תקופת זמן מוגדרת, לא מן הנמנע שמי שהיה עושה כך במיידי, לא היה ניזוק או נענש בידי השלטון המרכזי. ברם, היות והמלך שלח קודם לכן איגרת עם חוקים לא ראויים, ושהביאה את נתיני הממלכה למסקנה, שהמלך שלהם חסר כושר שיפוט, הרי כאשר הגיע האיגרת הנוספת בדבר היהודים, איש לא אזר אומץ לבצעו במיידי. ותושבי הממלכה המתינו לראות כיצד ייפול דבר, היות ושלטון - שבראשו מלך לא שקול - יכול להענישם בחומרה אם הם ינסו להפר אותו.

על כן, כל חורשי המזימות כנגד היהודים נאלצו להמתין לזמן שנקבע מראש, בכדי לבחון את תקפותן ואמתותן של פקודות אלה. דחייה זו וחוסר הפעולה של אויבי היהודים, נתנה ביד מרדכי ואסתר את מרחב הזמן הראוי לנסות ולבטל את רוע הגזירה, מהלך שבסופו של דבר הוכתר בהצלחה מלאה.

[מקור התמונה]

מקורות 

• וולפיש, ר."תפקידן של דמויות המשנֶה במגילת אסתר", בתוך: אמנון בזק (עורך), הדסה היא אסתר: ספר זיכרון להדסה אסתר (דסי) רבינוביץ ז"ל; קובץ מאמרים על מגילת אסתר, מהדורה שנייה, אלון שבות: תבונות, תשנ"ט, עמ' 141-‏149.
• שמש, י."גלגוליה של ושתי: מקרא, מדרש חז"ל, הפרשנות הפמיניסטית והמדרש הפמיניסטי המודרני", בית מקרא, מ"ז, תשס"ב, עמ' 356–372 .