בוויכוח בסיעת העבודה ששודר אתמול בחדשות 2 בטלוויזיה, תועד ח"כ אראל מרגלית כשהוא זועק: המפלגה הזאת מתרסקת... זו מפלגה שפג התוקף שלה... מה קרה לה למפלגת השלטון לשעבר, שהפכה לאפיזודה זניחה במציאות הפוליטית של ישראל?
תהא אשר תהא דעתנו הפוליטית, דמוקרטיה זקוקה לאיזונים. מערכת מורכבת מתפתחת תוך כדי קונפליקט בין גורמים מאזנים. בהיעדר איזון, נמנע מהמערכת הגורם העיקרי הדרוש לה להתפתחות בריאה: ההיזון החוזר בזמן אמת. בקיצור, היעדר איזונים בהווה מעיד על סיכון גובר לצרות בעתיד. למה הופרו האיזונים הללו?
מבחינת הניתוח, אין הבדל בין מפלגה פוליטית לארגון עסקי. המצב, שבו מפלגה מאבדת מנדטים במהירות, דומה לחברה שמאבדת את אמון לקוחותיה. התופעה הזו קרויה פער רלוונטיות (The Relevance Gap או Relevancy Gap): הפער שבין מציאות מדומה (פנטזמה), שרואים אדם / ארגון בעיני רוחם, למציאות בפועל. פער זה נוצר כאשר מתקיימת אי הלימה עמוקה בין האופן שבו הם מתארים ותופסים את המציאות לבין המציאות עצמה.
כיצד נקלע ארגון לפער רלוונטיות? הסיבה לכך היא בדרך כלל משבר גדול. מהבחינה הזו קל "לשים את האצבע": רצח יצחק רבין הוא משבר שמפלגת העבודה לא התאוששה ממנו עד היום. הרצח, ואבדן השלטון מיד אחריו, השליכו אותה לכאוס גדול. מאז, המפלגה לא חזרה יותר לעצמה (למרות שחוותה שלטון לפרק זמן קצר מאוד בתחילת המילניום).
כשחברה עסקית או ארגון ציבורי מאובחנים בפער רלוונטיות, הם נוטים לבלבל בין ייעוד ל- אמצעים להשגתו. האמצעים מתקדשים והופכים למטרה, ואז, כאשר משתנים הזמנים ונדרשת התאמה למציאות, המערכת מתקשחת ואינה מסוגלת להשתנות כנדרש. גם כאן ניתן להכיל את ההיגיון הזה על מפלגת העבודה. מיום שמת רבין, הפכו הדרכים שבהם נקט, מאמצעי למטרה מקודשת.
כשאני מאבחן פער רלוונטיות בארגון, וחלק מחבריו סובר אחרת, אני מציע להם לבדוק את הדרכים להשגת הייעוד, לאורך השנים. ייעוד יכול להישאר לנצח. אמצעים חייבים להשתנות עם השנים, כי המציאות דינמית ומשתנה. לכן אני אומר לבכירי הארגונים: "תבחנו את עצמכם. אם האמצעים - שבהם נקטתם להשגת הייעוד לפני עשרים שנה - זהים לאלה שאתם נוקטים היום, אתם מצויים בפער רלוונטיות.
אז בואו ננסה לשים בצד לרגע אמונות פוליטיות, ולהיכנס לניתוח קר ומחושב: אניח שהייעוד הלאומי הישראלי הוא "המשך קיום וקידום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בתחומי ארץ ישראל, וכבית ליהודים באשר הם" (יש לכם ייעוד מוצלח יותר?). כל היתר הם אמצעים.
הדרך שבה יצחק רבין ניסה להגשים את הייעוד הזה היה המודל של מה שמכונה, "שתי מדינות לשני עמים". בניתוח אסטרטגי של אותם ימים, זה היה המודל עם כמות הסיכונים הקטנה ביותר וכמות ההזדמנויות הגדולה ביותר. משמע, המודל הפחות גרוע בין מודלים גרועים הרבה יותר.
האם המציאות השתנתה מאז? חד משמעית כן. האם האמצעי השתנה בהתאמה? חד משמעית לא. לא רק שלא השתנה אלא התקבע באתוס של המפלגה כפרדיגמה מובילה. אם מפלגת העבודה הייתה חברה עסקית או ארגון ציבורי, דומה שבשלב הזה הייתה הדיאגנוזה שלמה; ואם הדבר נכון לגבי הארגונים ההם, הוא נכון גם לגבי מפלגת העבודה.
הסיכוי - שאמצעי שהיה נכון במציאות של לפני עשרים שנה יתאים להיום - איננו גדול בלשון המעטה, בשום תחום. עתה נאלץ להיכנס לשדה המוקשים הפוליטי, ולברר לעצמנו, האם יש סימנים מעידים לכך שהאמצעי איננו רלוונטי יותר:
- סימן מעיד ראשון הוא "חוכמת ההמון" חוסר האמון ההולך וגובר בציבוריות הישראלית במודל הזה. פה ראוי להיזהר, כי 'חכמה' זו עלולה להפוך - בהיעדר תנאים מתאימים - ל'טפשות העדר' ול'התנהגות קולקטיבית'. מה שמבדיל חוכמה מטפשות לעניין זה הוא:
- מגוון: קיים צורך במגוון כדי להבטיח חשיבה שונה ותהליך קבלת החלטות שונה; - היעדר מרכוז: מרכוז הדעה לכוח השלט בשיטת מדרוג היררכית; - היעדר מידור של ידע: חלוקת הידע לרמות שונות של מורשים, באופן שלא כולם אוחזים באותו הידע ובאותה יכולת שיפוט; - היעדר חיקוי: התייחסות לקבלת החלטה בעבר והמשכה בהחלטות חדשות בלי בחינה מחודשת של הדברים; - היעדר רגשנות: גורמים רגשיים כמו תחושת שייכות העלולים להוביל ללחץ חברתי.
נראה שניתן לומר בזהירות המתחייבת כי ניתן לסווג את האבדן האמון הציבורי בפתרון של שתי מדינות כחכמת ההמון.
- סימן מעיד שני הוא השתנות העמדה של מנהיגים ערבים (גם אם לא פומבית), החוששים מנטייה של המדינה הפלסטינית לכיוון איראן או מכניסה של דאעש לתוכה. הקולנית מכולם היא ירדן, שמנהיגה מבהיר היטב למדינות המערב, כי ללא צבא ישראלי על גדות הירדן, קריסת הממלכה היא רק עניין של זמן. ניתן לראות את ההשפעה הזו גם בנסיגה של מנהיגים מערביים (שממהרים להכחיש כל הדלפה בסוגיה זו) מתמיכה מובהקת בהקמת מדינה פלסטינית עתה, ובהסכמה שבשתיקה "למשוך זמן"..
- סימן מעיד שלישי הוא אופייה המתהווה של המדינה הפלסטינית והמציאות הגיאופוליטית שהשתנתה: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה - במזרח תיכון של תוהו בבוהו - את הכאוס (הביטחוני והאקולוגי) שייווצר ברמות השולטות על אזוריה החיוניים (ראו מפת תבליט למטה) במישור החוף?
- סימן מעיד רביעי הוא ההתלבטות של מנהיג מפלגת העבודה עצמו, שמשלם מחירים קשים עליה, בעידן הדמגוגיה הפוליטית, הגורסת מחד גיסא "ברוך הבא למזרח התיכון" ומאידך גיסא "אתה מתחפש לנתניהו"... ויכוח ענייני פתוח - אין!
פנינה פס:
לא מספיק גזענית ופאשיסטית?
אלכס נחומסון:
הבעיות העיקריות שלהם הם העדר מנהיגות וקוטביות באידאולוגיות של המרכיבים.
רם אלון:
לדעתי ככלל המפה הפוליטית מבחינת מפלגות זזה שמאלה. הליכוד התמתן משהו, מפלגת העבודה זזה לכיוננה של מרצ וכן הלאה. חוכמת ההמונים נשארה כשהיתה. רוצים מדינה יהודית בארץ ישראל, עדיף עם פשרות אבל לא בכל מחיר. 2 מדינות לשני עמים כיום זה – בכל מחיר. הבעיה של מפלגת העבודה שאם היא תשנה לפתע את האסטרטגיה שלה היא תיתפס כלא אמינה, כמי שחפצה להתחנף לימין על מנת לשלוט. הם חייבים להביא מבחוץ אדם שההתמרכזות תשב עליו באופן אותנטי.