למה הם "חוצים את הקווים"?

שחיתות משטרתית

[התמונה: צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב: Corrupt Cops Caught by Their Own Cruiser Camera!!!]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

ביולי 2009 פרסמה התקשורת מקרה נוסף של שוטרים שכשלו – אנשי מודיעין לשעבר שנעצרו בחשד שהעבירו מידעי משטרתי מסווג לאוליגרך.

הסתבכותם של אנשי משטרה החוצים את הקווים היא תופעה מוכרת במשטרות העולם המערבי, ומוכרת לנו היטב מסדרות הטלוויזיה, האמריקניות ברובן, הגודשות את המסכים. היא חלק ממה שמכונה בספרות המקצועית שחיתות משטרתית (Police Corruption). היא מרוכזת בכל העולם באותם תחומים, שיש להם פיתוי מצד לקוחות פוטנציאליים – בעיקר בתחומי המודיעין והתנועה, פחות במגזר החקירות והרבה פחות במגזר הסיור.

בישראל, מצויה התופעה על אש קטנה ביחס לארצות הברית למשל, אולם היא צפויה להתרחב, בהתחשב בכסף ה"גדול" הנמצא בידיהם של ה"לקוחות" של "חוצי הקווים" הללו, וכשהמחיר הולך ועולה – גדל גם הפיתוי בהתאמה...

"שחיתות משטרתית" כזו יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: 

  • השחיתות כמקור פרנסה ארוך טווח: שוטר בתפקיד, המקבל תגמול חודשי על מידע/התראות שהוא מעביר בדרך קבע ל"לקוח".  
  • ביצוע "עוקץ" חד פעמי ועזיבת המשטרה מיד לאחר מכן (על מנת להקטין את הסיכון להיתפס, תמורת סכום משמעותי ש"מסדר" את השוטר "חוצה הקו". ככל שיגדל הכסף המעורב בעסקים הללו, הזקוקים ל"עוזרים מבפנים", כך יעלה מספרם של אלה מהסוג השני.

למה זה קורה?

התשובה קלה - כסף. משכורת ממשלתית, גדולה ככל שתהיה, לעולם לא תוכל להתחרות בכסף שיכול בעל אינטרס להציע.

מפכ"ל המשטרה לשעבר, רפי פלד, שהיה איש מודיעין (והסתבך בפלילים לאחר שעזב את המשטרה) נהג לטעון, כי תפקידם של רכזי המודיעין הוא לעזוב, לפרקים, את העולם שלנו ולרדת לעולם אחר. הבעיה, לפי פלד היא, שלעיתים "שוכחים" השוטרים לחזור. הפיתוי פשוט גדול מידי.

מרכיב נוסף בסיבות להסתבכות שוטרים בתחום זה היא הסיכוי להיתפס. אנשי המודיעין, בניגוד לאזרחים, יודעים היטב שהפשע משתלם. ש"רשע וטוב לו" ושהסיכון להיתפס שווה, במקרים רבים, את הסיכוי לסדר את עצמך ואת משפחתך, לעיתים במכה גדולה אחת.

התופעה הזו מעלה שתי דילמות עיקריות:

האחת היא הרצון באפקטיביות מול הצורך למנוע שחיתות פוטנציאלית: השוטרים הוותיקים במגזר המודיעין למשל, הם בדרך כלל גם האפקטיביים ביותר, אולם, עם הזמן, גדל גם פוטנציאל ההשחתה.

הדרך שאימצו משטרות, בעיקר באירופה להתמודדות עם התופעה, היא בחירה באפשרות השנייה, בדרך של כפיה של רוטציה במקצועות "מועדים". השוטרים יכולים למלא תפקידם מכסימום 7-5 שנים. לאחר מכן, הם חייבים לעבור למגזר אחר. משטרות אחרות מעדיפות להרוויח אפקטיביות, על חשבון הסיכון שבהגדלת השחיתות המשטרתית.

הדילמה השנייה והמעניינת ביותר היא סוגיית האחריות הארגונית למבצע העבירה מול הצורך להרתיע שוטרים אחרים.

למרב ידיעתי, בכל המשטרות, שוטר הנחשד ולאחר מכן הורשע בעבירות שחיתות כאלה נתפס כבוגד ו"נזרק" מן החיל. אולם, משפחות המורשעים מעלות טיעון שיש בו, לכאורה, ממש: המשטרה שולחת את השוטרים ל"סף הכאוס". למקום שבו הפיתוי בלתי אפשרי. השוטר נדבק ב"מחלה" רק משום שנחשף ע"י המשטרה לפיתוי. האם אין למשטרה אחריות כלפי אותו שוטר? כמו למשל, שלבית חולים יש אחריות לאיש סגל שנדבק במחלה קשה בין כתליו?

חומר למחשבה....

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *