תקציר: פרשת תולדות מספרת לנו אודות העדפתו של עשיו על ידי יצחק, וסיכול העדפתו זו על ידי רבקה. ג'יקטיליה מנסה לסנגר על יצחק באומרו שכל מטרתו הייתה להגן על עם ישראל בגלות, בשעה שיפלו בידי עשיו. רבקה, הפועלת באותו כיוון, מנסה לסכל את מחשבתו, ורואה לנגד עיניה לא רק את גלות עשיו אלא את גלות אדום, המיוצגת על ידי האימפריה הרומית והממלכות הנוצריות שבאו בעקבותיה.

עודכן ב- 29 בנובמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת תולדות אנו מוצאים שני מעגלי קירבה משפחתיים של שני זוגות שבין זוג אחד למשנהו ניכרים ניגודים משמעותיים. הכוונה הינה ליצחק ועשיו ורבקה ויעקב. לפי הסיפור המקראי, המפגש הראשון הוא של יצחק ועשיו הנפגשים לשיחה אוהבת של אב ובן. המדובר בשיחה אוהבת היות ויצחק קורא לעשיו בני, וזה האחרון משיבו במטבע הלשון הנני:" וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי" [1]. על רקע הרמוניה משפחתית זו, מביע יצחק משאלה שעשיו יכין עבורו סעודה מיוחדת שבסופה הוא יזכה לברכה מפיו:" וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" [2].

שתי הדמויות האוהבות השניות המופיעות בפרשתנו הן של רבקה ויעקב. גם בתיאור הדו שיח ביניהם מוזכרת המילה בני, וגם כאן, בדומה לסיפור הקודם, יעקב איננו מסרב להצעת אימו אלא מעלה ספקות הגיוניים שמא תוכניתה תכשל. התשובה הנחרצת של רבקה ששוב כוללת את מטבע הלשון בני, מאשרת שוב את ההרמוניה בין שניהם: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ"; "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי"[3].

לעומת האידיליה המשפחתית של שתי תמונות אלה, התמונות הבאות שמתוארות הן סוערות ודרמטיות והשלווה הפסטורלית הקודמת מופרת באחת

בהיבט הפרשני עולות כאן שאלות כבדות משקל כנגד יצחק – מדוע בחר לברך דווקא את עשיו, וגם כנגד רבקה – שמסכלת את רצונו של יצחק באמצעי רמייה. בדברנו הבאים נעסוק ברציונל הפעולה של יצחק על פי פרשנותו של יוסף ג'יקטיליה, שפירש את מעשהו בהיבט נועז של עזרה עתידית לעם ישראל.

לפי ג'יקטיליה, יצחק מעדיף את עשיו לא בגלל עיוורונו הפיזי או הרוחני, נהפוך הוא. העדפתו של עשיו נעשתה על ידי יצחק מפאת רצונו להקל על ישראל בעת גלותם, כדלקמן: "ואחר שהודענותך זה (זיהוי יצחק עם ספירת דין), צריכים אנו להודיעתך סוד אותם המטעמים שביקש יצחק מעשיו ובא יעקב וגמר המטעמים ההם ליצחק אביו וירש ברכתו של עשיו. כבר הודעתיך כי יצחק אבינו עליו השלום הוא עולה תמימה, ואין השכינה נפרדת ממנו אפילו שעה אחת, והיאך תבוא תקלה על ידו? או היאך יאהב את עשיו? או היאך ירצה לברך את הרשע ולהניח את הצדיק? או היאך תתקיים ברכה אחר המאכל והמשתה, והרי תפילה קודם(קודמת) המאכל?... והיאך יצחק אוכל ושותה ואחרי כן מברך את הרשע?" [4].

בקטע זה מעלה ג'יקטיליה את כל התהיות הפרשניות הידועות בגין מעשהו השלילי לכאורה של יצחק. על פי פשט הפסוקים, מעשהו זה משולל כל יסוד רוחני ורעיוני, כאשר הוא נוקט בהעדפת הרשע על פני הצדיק, מה גם שברכה לאותו רשע אמורה הייתה להיות קודם הסעודה, על פי הסדר הידוע, ולא לאחריה, כך שמכל כיוון אפשרי מעשהו של יצחק נראה תלוש מהמציאות.

ברם, ג'יקטיליה הופך את הקערה על פיה ואומר בהמשך הקטע את הדברים הבאים: "בני אל תתפתה בדעתך ואל תקבל אונאה להאמין כי צדיק גמור כיצחק אבינו עליו השלום יהיה נכשל בדבר קטן, אבל(היות) (ש)כל מעשיו פלס ומאזני משפט [5] לה' יתברך".

ג'יקטיליה פותח את הסנגוריה על מעשהו של יצחק בציון העובדה שהמדובר בצדיק גמור שכל דבר הוא שוקל בכובד ראש, נוכח פני ה'. אדם שכזה לא תיתכן כי תיפול תקלה גדולה כל כך במעשיו, ולכן יש לחפש את הסיבה הסמויה לכך.

את הסיבה הוא מביא בהמשך דבריו, להלן: "דע כי בראות יצחק (כנראה בהיבט הרוחני, היות שלפי פשט הפסוקים ראייתו הפיזית לא הייתה קיימת עוד), אבינו עליו השלום כי שני עולמות הם, העולם הזה והעולם הבא, וראה את ישראל מצטערים בעולם הזה, וראה מידתו שהיא מידת הדין (ה)מתוחה על ישראל (בגין מעשיהם הרעים), נצטער ואמר מה יעשו בני בידי הגויים משבעים האומות, והיאך יתנהגו ביניהם בגלותם? אמר(יצחק), מוטב שאתן לעשיו בני ברכת העולם הזה, הבא על ידי(באמצעות) מאכל ומשתה, כדי שימשול על ישראל. מאחר שיחטאו ישראל יפלו בגלות, יותר טוב הוא שיפלו בגלות עשיו אחיהם משיפלו בגלות אחרים נוכרים שהם שבעים האומות. ואמר יצחק, מאחר שאי אפשר שלא תגבה מידת הדין החוב שלה מישראל, יותר טוב הוא שתגבה החוב על ידי אחיהם משיגבה אותו על ידי נוכרי, וזהו הסוד (של האיסור) לא תתעב אדומי כי אחיך הוא.

ולפיכך (בגלל הדברים האלה) אהב יצחק את עשיו, מפני שהוא תיקון יעקב שלא יפלו בניו בגיהינום. וכשראה (יצחק בכוח חזונו) שנפלטו בני יעקב מגיהינום והם ניצודים בגלות עשיו שמח. וזהו סוד (אודות עשיו, על פי התיאור המקראי, המייחס לעשיו עליונות חומרית) כי ציד בפיו. ולפי שהעניין כך, אמר יצחק אין עשיו ראוי לירש ברכה עליונה שכלית אבל הוא יורש ברכה תחתונה גופנית, (מין) הראוי לברכו על דבר גופני, שהיא דבר שהגוף נהנה בו, (והכוונה בזה) למאכל ולמשתה. ולפיכך אמר יצחק לעשיו (על פי הפסוקים הרלוונטיים בסיפור המקראי) ועשה לי מטעמים ואוכלה בעבור תברכך נפשי... ולפי דרך זה נתכוון יצחק אבינו עליו השלום להקל עונשם של ישראל בגלות, ושלא יירשו דיני גיהינום".

ג'יקטיליה מנסה לתת מענה לרוב התהיות אודות הפעילות התמוהה לכאורה של יצחק, או ליתר דיוק לתת טעם קוהרנטי למעשהו, ואומר שכל כוונתו בהעדפתו של עשיו הייתה לטובת עם ישראל בעתיד. זאת היות והוא ראה בעיניי רוחו שישראל אמורים לצאת לגלות בגין חטאיהם. בנוסף, מידת הדין, שהוא מייצגה בעולם הספירות, לא תסלח ולא תוותר על עונש זה לצאצאיו, והם יחויבו לצאת לגלות זו. יוצא מכאן שברכת עשיו על ידי אביו, כל מטרתה היה להקל על עונש גלות זה, מה גם שעדיף לדעתו של יצחק, שיפלו בגלות אחיהם ולא בגלות של אומות העולם האחרות.

ג'יקטיליה לא מסביר באופן מפורט את מעשה הרמייה של רבקה כנגד הכוונה של יצחק לברך את עשיו, אלא אומר בהמשך הדברים כך: "ורבקה אוהבת את יעקב, כי השכינה (ספירת שכינה או בשמה הנוסף מלכות) בזמן אברהם אבינו עליו השלום נקראת שרה, ובזמן יצחק אבינו עליו השלום נקראת רבקה... לפיכך רבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו בנו, אז ציותה רבקה על יעקב לתקן את המטעמים ולקבל את ברכתו של עשיו. ואלמלא כן אין אחד נמלט מגלות חרבו של אדום, התבונן מאוד הנה הודעתיך סוד ברכתו של יצחק ואהבתו אל עשיו".

רבקה לפי דברים אלה מייצגת את ספירת השכינה, ואותו כוח קוסמי אלוהי מסכל את מעשהו של יצחק המייצג את ספירת דין. יוצא מכאן כי ההתערבות של השכינה המיוצגת על ידי דמותה של רבקה, הולכת בכיוון דומה לזה של יצחק, הצלת עם ישראל בגלות, והמעשה של רבקה היא להציל את עם ישראל מגלות אדום לפי דבריו של ג'יקטיליה.

האם יש שוני בין עשיו לאדום? ספר בראשית איננו מפריד ביניהם כדלקמן:" וישב עשיו בהר שעיר עשיו הוא אדום"[6]. לפי הפרשנות על אתר כוונת הפסוק שעשיו הוא אדום – שהעם שיצא מעשיו נקרא אדום, והוא התיישב בהר שעיר:" וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר"[7].

אם נחזור לכותרת עשיו הוא אדום, המספר המקראי בספר בראשית דן לאחר הכותר האמור במלכי אדום שמלכו עד לפני שהומלך מלך בישראל. ברם, ניתן גם להבין זאת שהמדובר בתקופה שלפני מלוך מלך ישראלי באדום ואז הדברים מכוונים לדוד שכבש את אדום ומינה במקום מלכי אדום נציבים:" וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע יְהוָה אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ"[8]. בנוסף לדוד המקרא מאזכר אירועים נוספים הקשורים לאדום. יהושפט מולך באדום באמצעות נציב:" וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם, נִצָּב מֶלֶךְ"[9]. בימי יורם בנו של יהושפט אדום מורדת:" בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה; וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ"[10]. ובימיו של פקח חוזרים אנשי אדום וכובשים את אילת:" בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְּהוּדִים מֵאֵילוֹת וַאֲדֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" [11].  

פסוקים אלה מראים שקיימת מלחמה מתמדת בין ישראל לאדום ומתארים את השנאה השוררת בין שני העמים. אולם חרף זאת הנביא עמוס ציפה ליחס הוגן כלפי בני ישראל מצד אדום בעת צרה כדלקמן:" כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח"[12]. אדום מואשם על ידי עמוס שרדף בחרב את אחיו ישראל. לא ברור אם הייתה כוונת עמוס למאורע היסטורי מסוים, או לאיבה המתמשכת בין העמים במרוצת הדורות[13].

אחרי שאדום השתחררה במאה התשיעית לפני הספירה משעבודה לממלכת יהודה, אירעו כאמור התנגשויות מקומיות רבות ביניהן. ראוי לציין כי התיאור המקראי הוא דרך נקודת השקפתה של ממלכת יהודה, אבל קשה שלא לחוש את האכזריות שמבצבצת ועולה מבין הפסוקים:" הוּא הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵי המלח מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ יָקְתְאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה"[14]. בנוסף לאמור, אנו מוצאים כי אוסטרקון מספר 24 מתל ערד[15], מספר אודות מצב החירום שחייב לשלוח תגבורת למקום בשם רמת נגב, כדי שתוכל לעמוד בפני התקפות האדומים. הקריאה האמורה לעזרה צבאית מראה כי בסוף ימי בית ראשון היה אדום יריב צבאי חזק המסוגל להשיב מלחמה לממלכת יהודה.

לסיכום העניין יתכן שהביטוי הלשוני המקראי שעשיו הוא אדום, הכוונה לבני אדום ששכנו בסמוך לגבול ישראל, ואשר התנכלו לה בעת צרה. רבקה על פי דברי ג'יקטיליה הולכת בדרכיו של יצחק, שהיא הצלה ועזרה לעם ישראל בגלות, אולם היא עושה את מעשה הרמייה שלה כדי להציל את עם ישראל בגלות אדום, שהיא גלות בית שני, ואדום הכוונה כאן לאימפריה הרומית ולממלכות הנוצריות שבאו תחתיה, ולא לעשיו הוא אדום של יצחק. לולי אבחנה דקה זו קשה מאוד להבין מדוע היא סיכלה את ברכתו של יצחק לעשיו, תוך שימוש במעשה רמייה נכלולי, אם המדובר באותה הצלה עתידית של עם ישראל בגלות.

אשר על כן, אנו חייבים להניח שלפי משנתו הקבלית של ג'יקטיליה יש שינוי כלשהוא בדפוס פעולתה של ספירת דין (יצחק) לדפוס פעילותה של ספירת השכינה (רבקה) בעולם, אחרת מעשה רבקה כנגד יצחק לא יהיה נהיר כלל ועיקר. להלן ננסה לבדוק האם הדבר אכן אפשרי.

לפי דברי ג'יקטיליה, השכינה הינה הזרוע של מידת הדין בעולם, והיא בעצם משליטה את הדין האלוהי על אומות העולם ועל עם ישראל: "וזו המידה שהייתה תמיד שוכנת בירושלים, מייסרת את ישראל תמיד, כמו הדיין הקבוע לדין. וכשהייתה מייסרת אותם, הייתה גובה מהם חובותיהם ופשעיהם וחטאתם גד שהיו כולם צדיקים. ולפיכך אמרו שנקראת צדק, על שהיא גובה מהם פשעיהם ומצדקת אותם... לפי שהמידה הזאת בית דין צדק שוכנת שם תמיד(בירושלים), והיא רוצה לזכותם ולגבות מהם חובתם מכל פשעיהם וחטאתם כדי שיהיו צדיקים ומזומנים לחיי העולם הבא... ולפי שהמידה הזאת הנקראת צדק הייתה תמיד בירושלים ופוסקת הדינים לא לן אדם בירושלים ועוון בידו, לפי שגובה בכל יום חובות אותו היום כדי שלא יתרבו חובות על אנשי ירושלים..."[16].

ברם, הצדק האלוהי שעליו מדבר ג'יקטיליה, המופעל על ידי השכינה, איננו נוקט דין שווה בין ישראל לאומות העולם, היות שביחס לישראל מידת הדין מעורבת עם מידת הרחמים, ואילו כלפי אומות העולם היא קיימת עם מידת הדין בלבד: "ולפעמים שואבת המידה הזו (שכינה) ממידות החסד והרחמים ומתמלאת רחמים על ישראל, והיא עושה הדין מצד החסד והרחמים. ואותו הדין נקרא משפט והוא מעורב בחסד וברחמים... וזו היא המיוחדת לבית הדין של ארץ ישראל... ושאר האומות נידונים בבית דין של מעלה הנקרא מישרים... ופירש שאותם בתי הדין שדנים את אומות העולם אין דנים בחסד ורחמים אלא במידה במידה, אין שם סליחות עוון ופשע אלא מידה במידה ממש..."[17].

היות ומצאנו הבדל בין פעילותה של ספירת דין בעולם לבין פעילותה של ספירת השכינה כלפי עם ישראל, אנחנו יכולים להניח בזהירות המתבקשת כי מעשהו של יצחק כוון להצלת עם ישראל מגלות עשיו, ואילו מעשה רבקה כוון להצלת עם ישראל מגלות אדום, המגולמת על ידי האימפריה הרומית והממלכות הנוצריות שבאו בעקבותיה. רבקה המיוצגת על ידי ספירת שכינה, מערבת את מידת הרחמים והחסד לצד מידת הדין, ולכן היא משנה את הצלת עם ישראל מעשיו לאדום.

הד אחר ונוסף להבדל בפעילות בין מידת החסד למידת הדין אנו מוצאים בדברים נוספים של ג'יקטיליה: "ומידת החסד מכרזת על אברהם וכל אשר לו לעבודת ה' יתברך... ואומרת מלמעלה, אני קדמתי לעולם במידת חסד והייתי יחידה בעולם, והנה אברהם יחיד בעולם ומקדים אותי במידת החסד, וראוי הוא לאברהם להחזיק בי ואני בו... דע שאברהם אבינו עליו השלום עבד עבודת ה' יתברך מצד החסד. וכך הכיר את בוראו מצד החסד...אברהם הודיע מידת החסד כיצד? בא אברהם תחילה והודיע לבריות רוב חסד ורחמיו על כל מעשיו, היאך הוא בראם ומפרנסם והכל מצד חסדו... אחר כך בא יצחק והוסיף להודיע (את) מידת הפחד, שאם לא יעבדו אותו (את ה') יענישוהו כעבד המורד באדוניו, והטיל אימה ופחד על הברואים והכניסם תחת כנפי השכינה כשהודיע אותם פחד עונש המורדים בבורא יתברך, וזהו סוד פחד יצחק. כי יצחק ירש מידת הפחד, ולפיכך הזהיר את בני האדם והוכיחן שיישמרו מבית הדין הגדול שהוא דן את הרשעים במידת הפחד הנקראת עונשי גיהינום... אם כן נמצא אברהם מוכיח את הבריות מצד החסד ובמידת החסד, ונמצא יצחק מוכיח (את) הבריות מצד הפחד, כל אחד הוכיח במידתו, זה במידת החסד והגמול, וזה במידת הפחד והעונש, זה במצוות עשה, וזה במצוות לא תעשה... ולפיכך נקרא אברהם חסד לפי מידתו, ונקרא יצחק פחד לפי מידתו..."[18].

רוצה לומר שגם אם אברהם ויצחק ניסו לקרב את הבריות תחת כנפי השכינה כל אחד עשה זאת על פי דרכו המיוחדת על פי הספירה אותה הוא מייצג, ואם זה כך ניתן אולי להציע כי יתכנו הבדלים בדפוס הפעילות של מידת הדין(יצחק), לשכינה(רבקה).

לאחר ההבחנה הדקה אבל המשמעותית בין פועלו של יצחק לבין פועלה של רבקה, מסביר ג'יקטיליה מדוע כהו עיניו של יצחק כדלקמן: "ואחר שידעת זה צריך אני להודיעך מהו הטעם שכהו עיניו של יצחק מראות (על פי פשט הפסוקים). דע כי ה' יתברך מיעט מידת הדין (שיצחק מייצגה עלי אדמות), שלא תדקדק בכל העבירות, וזהו סוד ותכהינה עיניו מראות. ומה הוא זה שאמר כי זקן יצחק ואחר כך ותכהינה עיניו מראות? הנני מאיר עיניך בעזרת ה'. דע כי יש למעלה מידת רחמים גמורה, ונקראת אהיה זקן, היא המרחמת בלי תערובת(של)דין (הכוונה לספירת כתר, שכולה רק רחמים, ונקראת זקן מפני הצבע הלבן המסמל את מידת הרחמים)[19]. וכשבני אדם חוטאים מידת הדין מתוחה כנגדם, וכשעומדים לדין וה' יתברך שהוא יהו"ה רואה שאם יגמר הדין תהיה כליה בכל העולמות, מה הוא עושה? מסלק הדין משם ומעלה אותו למידת רחמים הנקראת זקן (ספירת כתר). וכשמידת הדין מסתלקת לאותו מקום, אין בה כוח לא לדבר ולא לראות... ועל זה נאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהינה (עיניו)... ועל דרך זה התבונן שאין לפחד יצחק כוח וממשלה בשעה ש(ספירת) הכתר העליון מאיר כלפי מטה, לפי שאורו הגדול מכהה את עיניו של פחד יצחק"[20].

לפי דברים אלה, יצחק המסמל את ספירת דין לא פועל באופן אקטיבי ועצמאי, כלומר מידת הדין לא שופטת ללא כל הגבלה או ריסון אלוהי. הקביעה של המקרא כי כהו עיניו של יצחק, משמעו שספירת דין, האמורה לשפוט את שוכני הארץ, לעיתים נבלמת פעולתה היות שה' מרחם על עולמו, ומעלה את עומק הדין ומשפטו לספירת כתר, שיש בה רחמים גמורים ללא כל סיג של דין, וכך ספירת כתר ורחמיה, מכהה את עיניה של ספירת דין(יצחק), וזה סוד הפסוקים בתיאור העיוורון של יצחק.

ג'יקטיליה מקדיש מקום נרחב בדבריו כאשר הוא דן על ספירת שכינה וכפל הפנים שלה, ועל כך נדרש דיון נפרד. לפי דבריו ספירת שכינה כוללת בתוכה את השפע הנאצל אליה מכל תחומי האלהות מעליה, הן מצד הרחמים והן מצד הדין: "... והוא שתדע כי המידה הזאת(שכינה) לפי שהיא מקבלת כוחות המעלות העליונות אשר עליה, מתהפכת לכמה גוונים להחיות ולהמית להעלות ולהוריד להכות ולרפא, והכול כפי כוח הנמשך לה מן המעלות שעליה, וכפי כוח מה שהיא מקבלת כך היא פועלת בנבראים כולם. והכול על פי הדין הישר במשפט אמת, אין שם עוולה ולא שכחה ולא משוא פנים, ולפי שהמידה הזאת היא מתמלאת שפע מאותן המעלות שעליה, נקראת לפעמים בשם אותה המעלה שממנה מתמלאת לאותו הזמן"[21].

רוצה לומר שהשכינה פועלת תוך איזון בין חסד לדין, על פי השפע המגיע מעליה. ברם כבר ראינו בדבריו הקודמים של ג'יקטיליה שכאשר מידת הדין היא הדומיננטית בהשפעתה על ספירת שכינה, יש מקרים בהם ה' מעלה את הדין שנגזר אל ספירת כתר ובכך מנטרל אותה לאותו פרק זמן.

התיאור אודות השפעת הכוחות האלוהיים העליונים על ספירת השכינה מחייב כאמור דיון מעמיק ונפרד, אולם לעניינו נאמר כי ההשפעה המגיעה אל השכינה ואשר קובעת את אופייה לאותו פרק זמן, יכולה להגיע משלושה כיוונים שונים. מצד החסד, מצד הדין הפנימי, המכונה אדמוני עם יפה עיניים, או מצד הרע הגמור של הכוחות החיצוניים[22].

התיאור אדמוני יפה עיניים שנאמר בקטע הקודם נדרש בספר שערי אורה תוך השוואה שעורך ג'יקטיליה בין דוד לעשיו, וקשור לרב גוניות של ספירת שכינה: "ועליו (על דוד) נאמר והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי. אדמוני – הוא סוד המשכת הדין, הנקרא אש אדומה, עם יפה עיניים זהו סוד חסד אברהם, שהוא סוד עין החסד והוא(אברהם) היה עינו של עולם... ואם תאמר הרי כתוב בעשיו ויצא הראשון אדמוני? (בביטוי) אדמוני של עשיו אין בו תערובת טוב ולא יופי, אלא אדמוני כולו כאדרת שיער, אבל בדוד כתוב אדמוני עם יפה עיניים. נמצאת למד כי עשיו הרשע ירש החרב ושפיכת הדם, ודוד עליו השלום ירש מידת המלכות... לעשות חסד ורחמים ומשפט וצדקה ולעשות דין ולהרוג על פי דין. וזהו סוד שנאמר בעשיו ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער... ותמצא דוד כלול מן הדין ומן הרחמים"[23]. כלומר – כפי שאמרנו קודם לכן, ספירת שכינה היא זרוע הדין של האלוהות בעולם, אבל כאמור היא מושפעת פעם מהדין ופעם ממידת החסד, והשילוב של דוד (חסד והדין הפנימי – אדמוני עם יפה עיניים) ועשיו (שפיכות דמים – כוח הרע) מסביר היטב את גווניה פעולתה השונים בעולמינו.

אחרית דבר

פרשת תולדות מספרת לנו אודות העדפתו של עשיו על ידי יצחק, וסיכול העדפתו זו על ידי רבקה. ג'יקטיליה מנסה לסנגר על יצחק באומרו שכל מטרתו הייתה להגן על עם ישראל בגלות, בשעה שיפלו בידי עשיו. רבקה, הפועלת באותו כיוון, מנסה לסכל את מחשבתו, ורואה לנגד עיניה לא רק את גלות עשיו אלא את גלות אדום, המיוצגת על ידי האימפריה הרומית והממלכות הנוצריות שבאו בעקבותיה.

אם אכן אלה פני הדברים, ויצחק מסמל את ספירת דין, ורבקה מסמלת את ספירת שכינה, אנו יכולים לומר שגם אם כלו כל הקיצים ויש להעניש את עם ישראל בגלות, הרי ספירת שכינה, המושפעת מהכוחות האלוהיים שמעליה, יכולה לגרום לשינוי דפוס העונש לרככו או לבטלו לאלתר, כאשר מידת הדין מועלת על ידי האל עד ספירת כתר, שהיא רחמים גמורים ללא סיג או בדל של רוע. ומכאן שמעשה רבקה כנגד יעקב, יש לו מהלך בעולם הספירות הקבלי לפי ג'יקטיליה, בשינוי דפוס הפעולה של ספירת דין ושכינה, למרות שספירת שכינה מעוצבת מהכוחות האלוהיים שמעליה.

[לאוסף המאמרים על פרשת תולדות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעשרה

• אוסף המאמרים על פרשת תולדות;
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תולדות באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 24/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] בראשית, פרק כ"ז, פסוק א'. ההדגשה שלי.

[2] שם, פסוק ד'.

[3] שם, פסוקים: ח', י"ב – י"ג בהתאמה. ההדגשה שלי.

[4] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בו שלמה – דורות, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 228 – 230. כל המבואות באותו נושא הם מאותו מראה מקום אלא אם כן צויין אחרת. הפירוש בסוגריים שלי (להלן, שערי אורה, דורות).

[5] המושג מאזניים נכתב כאן כדימוי להנהגת צדק ויושר. ברם, בספרא דצניעותא בזוהר מופיעים המאזניים בהקשר הבא, על פי גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 180 - 181:" עד שלא היו המאזניים לא הייתה הסתכלות פנים בפנים, והמלכים הקדמונים מתו (הכוונה שלפי המסופר בספר בראשית על מלכי אדום, שכל אחד מהם בנה עיר ומת. רוצה לומר שלפי זה לכל מלך שכזה היה עולם בעל מבנה שונה מעולמינו שלא החזיק מעמד), ומיניהם לא נתקיימו, והארץ נתבטלה... מאזניים אלה תלויים במקום שאינו נמצא, נשקלו בהם אלה שאינם נמצאים, המאזניים מתקיימים ועומדים בעצמם, אין הם נאחזים (בשום דבר) ואין הם נראים. בהם עלו ובהם עולים אלה שלא היו, שהיו ושיהיו"(זוהר, חלק ב', קע"ו, עמוד ב'). לפי שלום יש המזהים את המאזניים האלה עם ספירת החכמה המסמלת את ההרמוניה האלוהית בעולם הספירות, לדעת אחרים המאזניים מהווים את שיווי המשקל בין הזכרי לנקבי בעולם הספירות. כך או אחרת כולם מסכימים כי יש להם צורה ומבנה נתון. שלום גם מציין שהמאזניים היו סמל של דיוניסוס אריאופאגיטה (המאה החמישית לספירה), בספרו על השמות הקדושים, הנחשב לאחד מספרי היסוד במיסטיקה הנוצרית. ספרא דצניעותא הוא מספרות האידרות בזוהר, חטיבה מיוחדת מבחינה ספרותית ורעיונית. ספרא דצניעותא עצמו הינו חיבור עיוני דרשני הבנוי מפסקאות קצרות ללא פיתוח ספרותי כלשהוא. ככלל בספרות האידרות אנו מוצאים תהליך של העתקה של תורת י"ג מידות לתורת עשר הספירות הקוסמולוגיות המוכרת לנו. ג'יקטיליה נתן לכך ביטוי מובהק בפירושו לי"ג מידות, פירוש שיש בו נקודות השקה רבות עם ספר הזוהר. ראה - יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר, דברי הכנס הבינלאומי השלישי לתולדות המיסטיקה היהודית – ספר הזוהר ודורו, עריכה יוסף דן, ירושלים, תשמ"ט, עמודים: 22 – 25. אשר על כן ג'יקטיליה מביא את מושג המאזניים כפשוטו, אבל אין להתעלם מכך שיש למושג זה היבטים נוספים, ויתכן שהוא הושפע או השפיע על הטקסט האמור בספרא דצניעותא המהווה חטיבה ספרותית בספר הזוהר עצמו.

[6] בראשית, פרק ל"ו, פסוק ח'.

[7] דברים, פרק ב', פסוקים: ד' – ה'.

[8] שמואל ב', פרק ח', פסוק י"ד.

[9] מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ח.

[10] מלכים ב', פרק ח', פסוק כ'.

[11] שם, פרק מ"ב, פסוק ו'.

[12] עמוס, פרק א', פסוק י"א.

[13] עולם התנ"ך, תרי עשר, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 130.

[14] מלכים ב', פרק י"ד, פסוק ז'.

[15] ראה - יצחק בית אריה, ארץ ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, י"ח, 1985, עמודים: 94 – 96. 

[16] שערי אורה, דורות, עמודים 71 – 72.

[17] שם, עמוד 72 – 73.

[18] שערי אורה, דורות, כרך ב', עמודים: 38 – 39.

[19] יוסף בן שלמה מעיר כאן על אתר שיתכן שיש כאן רמז לסימבוליקה של האידרות בספר הזוהר, ששם יש תיאור של הזקן של עתיקא קדישא. ראה זוהר חלק ג', רפ"ח, עמוד ב'. לפי האמור שם ואצל ג'יקטיליה כאשר מתגלים י"ג מידות הרחמים העליונות, תיקוני ספירת כתר, על י"ג המידות התחתונות, הופכות גם הם לרחמים גמורים ללא תערובת של דין.

ראה דבריו של ג'יקטיליה בשער העשירי של ספר שערי אורה, מהדורת דורות, ב', עמוד 125, והערות 62, 63 על אתר. ג'יקטיליה מדבר על י"ג מידות ככוחות מתפשטים בכתר בכתב יד בשם סוד י"ג מעיינות הנובעות מן הכתר ונקראים מעייני הישועה. ראה גרשום שלום, כתבי יד בקבלה, ירושלים, תר"צ, עמודים: 19, 219 – 225.

[20] שערי אורה, דורות, עמוד 230.

[21] שערי אורה, דורות, עמוד 87.

[22] ראה - יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, מרכז זלמן שזר, ירושלים, כרך י', 2014, עמוד 218.

[23] שערי אורה, דורות, עמודים: 147 – 148.