תקציר: רוח גדולה ומיוחדת שורה בין חיילי צה"ל בשדות הקרב, והיא מתבטאת גם בשירה ותפילה משותפת בטרם קרב. התופעה ספונטנית, נראית כמתהווה מעצמה משורות החיילים, ממש לא מוכוונת על ידי גורמי השפעה חיצוניים דוגמת רבנים. ובכל זאת היא מעוררת בקרב אנשים לא מבוטלים חרדה וביקורת... 

[המאמר ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון', ב- 10/11/23. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. 

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה על הסוגייה המכונה 'הדתה בצה"ל'. למאמרים האחרים לחץ:

• פנחס יחזקאלי: זה לא סכסוך נדל"ן על טריטוריה. זו מלחמת דת טמבל!
• גרשון הכהן: הדתה בצה"ל? מאבק על זהותו של המרחב הציבורי הישראלי

* * *

.

רוח גדולה ומיוחדת שורה בין חיילי צה"ל בשדות הקרב, והיא מתבטאת גם בשירה ותפילה משותפת בטרם קרב

התופעה ספונטנית, נראית כמתהווה מעצמה משורות החיילים, ממש לא מוכוונת על ידי גורמי השפעה חיצוניים דוגמת רבנים. ובכל זאת היא מעוררת בקרב אנשים לא מבוטלים חרדה וביקורת.

כשיהדות פוגשת מדינה

השתתפתי השבוע בדיון שנערך בנושא במכון הישראלי לדמוקרטיה. הקשבתי לדוברים והבנתי שגם בסוגיה זו כמו בכל הסוגיות הטעונות שעוררו מחלוקת גדולה בשנה האחרונה, חייבים להימנע מברור המגיע לריב, ולהגיע לדיון ברוח טובה.  

צה"ל שכונן מראשית ימין את ליבת הממלכתיות הישראלית, בוודאי משליך על אופייה וכלליה של הממלכתיות הישראלית בכללותה. הדיון הזה נוגע כך במכלול המורכב של סוגיות הזהות בחברה הישראלית. בסדר היום המעשי של יחידות צה"ל, יש לשאלות הגדולות האלה ביטוי פשוט כמו שאלת מקומו של הרב הצבאי. כאשר לוחמים מתאספים עם רב צבאי לתפילה בטרם קרב, מבחינת החילונים המובהקים רצוי שאירוע כזה יתחבר רק לדתיים מתויגים. צרוף האחרים, הנראים להם כחילונים, נתפס בעיניהם כפעולת השפעה המכונה "הדתה". אולם 'חיילים אחרים' אלה, בחלקם הגדול יודעים תפילה מבית אבא, וזקוקים לה באופן לגמרי אותנטי, ולא רק בטרם קרב. הרגע המרטיט במעמד היציאה לקרב, הוא רגע מכונן בחייו של כל לוחם, שאלת מקומו של הרב הצבאי ברגע ההירואי הזה, מקרינה בעוצמתה על שאלת מקומה של הדת במרחב הציבורי הישראלי.

לפני כמעט עשור, פורסם בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה הספר "כשיהדות פוגשת מדינה" (ראו תמונה למטה). בשער הרביעי: "יהדותה של מדינת ישראל בעיני אנשי רוח חילוניים", מצוי ביטוי בהיר לקוי המתאר לדיון גם בשאלת התהליכים המתבטאים ביחידות צה"ל במלחמה זו. בתיאורם של גדעון כ"ץ וניר קידר, כותבי שער זה, מובלטות שתי הנחות טעונות ברור מחודש:

• האחת קובעת ש"רוב אזרחיה של מדינת ישראל אינם רואים בעצמם מאמינים ואינם סרים למרותה של תורה." (שם, עמוד 423).
• השנייה קובעת כי יהודים חילונים "רואים במדינת החוק המודרנית, את אחד משיאי החילון ואולי אף את אחד משיאי היצירה האנושית. בעיניהם הדת היא גורם העלול לערער את יציבות המדינה" (שם עמוד 424).

שתי הנחות אלה מזמינות דיון ענייני רחב ופתוח לברור שאלות היסוד הרגישות על משמעותה וביטויה המעשי של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית.

ההנחה הראשונה מכוונת לבירור מאפייני זהותו היהודית של הרוב הישראלי. השאלה השנייה מכוונת לבירור זהותה וייחודה היהודית של מדינת ישראל כמדינה מודרנית מתוקנת בעבודת מנגנוניה ומוסדותיה.

ההנחה הראשונה: מיהו הרוב?

"רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים." כך קבע הסוציולוג עוז אלמוג. אבל על בסיס אותם נתונים, יכולה להיות קביעה אחרת: "רוב החברה הישראלית הם דתיים ומסורתיים." השאלה היא לאיזה קבוצה משייכים את קבוצת הביניים הגדולה אם רק נציע מבט סוציולוגי אחר, הרוב המובהק בחברה הישראלית היהודית, יראה כמשתייך לקבוצת דתיים ומסורתיים ודווקא החילונים יתגלו כקבוצת מיעוט. זו שאלת מפתח במאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי: מי כאן המיעוט ומי הרוב ומהו רצון הרוב לגבי עיצוב אופיו של המרחב הציבורי.

אם רק נוציא מידי אנשי ההלכה את הסרגל לקביעה מיהו דתי, נגלה כי לא כל יהודי הנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני. הרוב היהודי מתקיים לפי גישה זו, באורח חייו הדתי, על פני רצף משתנה ודינמי והוא מאוחד בזיקתו האותנטית לקודשי ישראל. 

מי שמשייך את הקבוצה הגדולה בתווך בין הדתיים המובהקים, לבין החילונים המובהקים, לצד החילוני, מצמצם למעשה את קבוצת הדתיים עד כדי הצגתה כמיעוט. כך נסללת הדרך לביסוס הטענה כי הרוב כאן חילוני. בתיאור המסה הרחבה של יהודים מאמינים, בקטגוריית הביניים - "מסורתיים", מציגים כשליש מהחברה היהודית כסוג של "שקופים", ביחס למאבק על דרכה היהודית של מדינת ישראל.

במבט הזה, תמוהה מגמת הציונות הדתית לשתף פעולה עם הבידול בינה לבין המסורתיים. לפנינו תופעה מרתקת: מיעוט חילוני שמתנהג כמו רוב, ורוב דתי ומסורתי שמתנהג כמו מיעוט.

ההנחה השנייה של כ"ץ וקידר מורכבת יותר לבירור והוא אינו אפשרי במאמר זה

כל שניתן הוא לסמן כאן מרחב מזמין לבירור ישראלי חיוני למציאות המשתנה. "איש אינו באמת מודרני, אם אינו מסכים להרחיק את האל מהמשחק של חוקי הטבע ושל חוקי הרפובליקה" כך הציג הסוציולוג ברונו לאטור את תמצית היומרה המודרנית אותה ביקר במאמרו המכונן: "אף פעם לא היינו מודרניים".

דווקא הפילוסופיה הפוסט מודרנית, בביקורתה הנוקבת על היומרה המדעית לאמת אובייקטיבית, מזמינה בירור מחודש ומרתק בכל הנחות היסוד על מדע ומדינה מודרנית. גם שאלה זו תידרש להתברר מחדש בימים שאחרי המלחמה.

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תרבות אסטרטגית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.