אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

אחת המוסכמות ההיסטוריות הידועות הייתה הקביעה, כי היהודי הגלותי, היה פסיבי וחסר רצון להתגונן בפני אויביו, גם במקום שהייתה לו אפשרות שכזאת. האופי של אומה שלמה שגלתה מארצה היה אופי של כניעה למצב, והדברים נכונים מאז חורבן הבית השני עד ימות המשיח. מנגד, עמדה דמותו של הישראלי החדש, שהגיע לארץ ישראל כחלוץ, והיה בעל רוח קרב וחדור מוטיבציה להילחם על חירותו. הגדילו לעשות אותם חוקרים, שטענו כי יהדות אירופה הלכה כצאן לטבח, ואילו הישראלי החדש, הקים את הפלמ"ח, ועמד היכון כנגד משמידים פוטנציאלים.

את הקביעה בדבר פסיביות של העם היהודי, דווקא בדור חורבן בית שני אנו מוצאים אצל הרמב"ם, באיגרת אל חכמי מרסיליא. העיקרון המרכזי עליו נסובה האיגרת, היא שלילת האמונה במדע האסטרולוגיה, שהיו לו מאמינים רבים באותה תקופה. הרמב"ם פוסל באופן חד משמעי את האמונה בגזירת הכוכבים, ובנוסף לכך הוא מתייחס באיגרת לענייני אמונה נוספים כדוגמת חידוש או קדמות העולם, בחירה חופשית, השגחה ושכר ועונש.

האסטרולוגיה לפי השקפתו, הינה ענף מדעי שאין בו אמת והוא אף טומן בחובו סכנה ממשית, כפי דבריו באיגרת :

"...וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה היכלנו והגיעתנו עד הלום, שאבותינו חטאו ואינם,לפי שמצאו ספרים רבים באלו הדברים של דברי החוזים בכוכבים-שדברים אלו הן עקר עבודה זרה...טעו ונהו אחריהן, ודימו שהן חכמות מפוארות, ושיש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו, לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות,אלא דימו שאותן הדברים יועילו להם, ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים...".

לאמור, העיסוק באסטרולוגיה הביא את עם ישראל לפסיביות מדינית וצבאית בהיותם עסוקים בו באופן אינטנסיבי ואובססיבי. פסיביות זו לדעתו, הייתה אחד מהגורמים הראשיים לחורבן ולגלות של עם ישראל. אולם הקביעה האמורה, מתייחסת לתא זמן מוגדר בהיסטוריה היהודית, ואין אצל הרמב"ם קביעה שהעם היהודי לדורותיו בגלות, היה בעל אופי פסיבי.

לעומת הרמב"ם, ראול הילברג (בתמונה משמאל), שהיה אחד מהחוקרים הידועים ביותר של ההיסטוריה של רצח עם והשואה (השואה כאירוע מנהלי-ביורוקרטי), אומר בספרו – חורבן יהדות אירופה - בן שלושת כרכיו ו-1,273 עמודיו – הנחשב גם כיום לאחד המחקרים אודות שואת יהודי אירופה -  כי יהודי הגולה לדורותיהם בכלל, ובשואה בפרט, היו פסיביים כמעט באופן מוחלט. הפתרון הסופי, התאפשר גם הודות לאלף שנות הבלגה יהודית, שהפכה לתכונת אופי יהודית אותנטית.

לטענתו, אילו היהודים היו מנסים לחבל בשיתוף הפעולה האדמיניסטרטיבי עם מנגנון ההשמדה הנאצי, הרי שגרמניה הייתה נתקלת בקשיים גדלים והולכים בהוצאת הפתרון הסופי מהכוח אל הפועל. המועצות היהודיות – יודנראטים - שפעלו לפי דבריו מתוך האמונה שכך אולי הם יצליחו להציל את קהילתם מגורלם, כל זמן שיוכיחו כי הם חיוניים למאמץ המלחמתי הגרמני - עזרו בפועל למנגנון של שיתוף פעולה עם הרוצחים.

אין אפשרות אחרת להסביר זאת, אלא אם כן, אנו קובעים כי כניעה זו, היא פרי של התניה היסטורית רבת שנים. לטענתו, היהודים בגלות למדו כיצד לעקוף ולהינצל מחורבן על ידי פיוס הרוצחים ושיכוך הלהט שלו על ידי אמצעים, שעיקרם מתן שלמונים. עמידה צבאית מול הפורעים, לא הייתה חזיון לא נפרץ, והיהודים הבינו כי עמידה שכזו תביא עליהם אסון גדול. כך היה במסעי הצלב, במרידות הקוזאקים וברדיפות הצארים כנגד היהודים. כאשר הופיעו הנאצים, היהודים היו בטוחים שגם הפעם הם מסוגלים לשכך את זעם הרוצחים באמצעים שהיו ידועים כבר מאות בשנים. הם לא הבינו כי הפעם האויב מתכוון להשמדתם הטוטלית, וכאשר הבינו זאת היה מאוחר מדי. המרידות בשואה, לא השפיעו כמעט במאומה על ההשמדה עצמה, אולם לדעת הילברג, אותן מרידות מסמנות מהפכה בתפיסה היהודית הגלותית. מדובר אם כן, בקביעה חמורה, המאשימה את ההנהגה היהודית בעיוורון אישי ובעזרה לתהליך ההשמדה.

בעקבות ספרו של הילברג (ראו תמונת כריכה משמאל), ומשפטיהם  של קסטנר ואייכמן, האשימה חנה ארנדט בספרה (ראה מקורות) את ההנהגה היהודית בעזרה בפועל לתהליך ההשמדה הנאצי. לטענתה, אם היהודים היו נוקטים בטקטיקה של כאוס אדמיניסטרטיבי, הם היו מסוגלים לעצור את מכונת ההשמדה הגרמנית, או לפחות להאט באופן ניכר את פעילותה.

האם יש ממש בדברים אלו? התשובה אמנם מורכבת, אבל שלילית. למרות שהייתה פסיביות, הרי אין לדבר על פסיביות טוטלית, שהפכה לתודעה היהודית מאז חורבן בית שני. עד למאה החמישית לספירה, היה קיים יישוב יהודי בארץ ישראל, שהי הבעל רצון פוליטי שהתממש גם באמצעות כוח צבאי. גם לאחר מכן, לא נמנעו קהילות ישראל בגולה, מלהגן על עצמן בכוח הזרוע. הקהילות היהודיות, היו מאורגנות היטב והגיבו על הפרעות כנגדן כפי שכל מיעוט היה מגיב.

יותר מזאת. כל קהילה הגיבה באופן מותאם לזמן ולמקום, ומסעי הצלב יוכיחו זאת. בתחילה לא רצו היהודים, שהתגוררו בחבל הריינוס, להאמין כי חייהם בסכנה בגלל מסעי הצלב. אולם כאשר הידיעות מצרפת היו חד משמעיות, הקהילות היהודיות היו מוכנות והגיבו בכל דרך אפשרית. משליחת שליחים לקיסר, לכרות ברית הגנה עם תושבי הערים השונות, או בדרישתם לכוהני הדת המקומיים כי ימנעו את ההרג המתרגש ובא. ליתים קיבלו הקהילות היהודיות הללו, את האפשרות להתארגן באופן צבאי מול פורעיהם, ואף הקימו יחידות התקפה כדי למגר את רוצחיהם. כלומר, הפסיביות בשואה, אינה תוצר ישיר של מנטליות גלותית.

הילברג מדגיש בספרו כי הגרמנים שמו לא פעם, את תהליך ההשמדה לפני הצרכים של הצבא הגרמני בחזית, רוצה לומר שהושקעו בתהליך זה אמצעים ומשאבים גדולים שקשה היה לעמוד מולם. בנוסף, לטענתה של ארנדט, אודות כאוס אדמיניסטרטיבי, כבלם להשמדה, ניתן להביא את העובדה, כי לאחר פלישת גרמניה לשטחי ברית המועצות (מבצע ברברוסה), נטבחו למעלה ממיליון וחצי יהודים, בהכנות אדמיניסטרטיביות מעטות, כך שהיה ניתן לרצוח יהודים גם בכאוס ארגוני.

חייבים גם לציין את העוינות של האוכלוסייה הכללית כנגד היהודים, ואת העובדה כי רוב העמים שנכבשו לא גילו התנגדות מחתרתית צבאית מרשימה כנגד הכובש הגרמני.

אחרית דבר, הפסיביות הטוטלית כסימן אופי של היהדות בכלל ובתקופת השואה בפרט, הינה סוג של מיתוס. לכל היותר יש חוקרים הטוענים כי הפסיביות הייתה דווקא תוצר של האמנציפציה במדינות מערב אירופה, שהביאה את היהודי לזהות מוחלטת עם מדינתו באותם זמנים. נכון כי תולדות ישראל אינם שרשרת של פעולות צבאיות כנגד ניסיונות הרצח, כך שיש למיתוס הפסיביות גרעין של אמת, אולם להפיכת האופי היהודי לכנוע לחלוטין לא הגיע.

מקורות והעשרה

• ארנדט, ח. אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל, 2007,
• הילברג, ר. חורבן יהדות אירופה, שלושה כרכים, יד ושם, 2012
• הראל, א. שלוש נגיעות פילוסופיות, הוצאת ספרי צמרת, אזור, 2012, עמ' 151 - 155
• פונקנשטיין, ע. תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבה התרבותית, עם עובד, עמ' 232 – 242

[fbcomments]