תקציר: הנושא המרכזי בפרשת יתרו הם עשרת הדברות שניתנו לבני ישראל בסיני, טקסט מכונן וחשוב המהווה את אבני הבניין של היהדות שהתפתחה מהן. המקובלים, ניסו לתת פירוש קבלי נועז לעשרת הדברות, בקושרם בין ספירה כזאת או אחרת עם אחת מהציוויים המופיעים בלוחות הברית...

[לאוסף המאמרים על 'פרשת יתרו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לאוסף מאמרי שבועות ומתן תורה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים.

בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת יתרו מסופר על מעמד מתן תורה הנחשב לאירוע המכונן והחשוב ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. מעמד זה מתואר באופן עז וציורי בפרשת יתרו בספר שמות באופן הבא(ומקבילה בספר דברים עם שינויי נוסח שלא נעמוד עליהם כאן):" וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.  וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל"[1].

לכאורה הפסוקים הללו מתארים מאורע  ייחודי של התגלות האל לאדם באופן פומבי, שבו למשה יש תפקיד מפתח כמתווך בין האל לעם. ברם, לדעת הרמב”ם המדובר במראה של נבואה ולא באירוע ממשי. אין הדבר אמנם גורע לדעתו  כהוא זה ממשמעותו הדתית העמוקה, ברם, נס מיוחד לא היה במהלך אירוע זה.

מעמד הר סיני, מספק  לדעת הרמב”ם מספר קביעות מעניינות כדלקמן:

ראשית, לא כול עם ישראל ששכן למרגלות הר סיני זכה לנבואה. מי שהגיע לדרגה נבואית הוא רק מי שהיה ראוי לכך וגם בין אותם ראויים היו מצויות מדרגות נבואה שונות : "...ואמנם מעמד הר סיני ואף על פי שהיו רואים כולם האש הגדולה, שומעים הקולות הנוראות המפחידות על צד הפלא לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות גם כן. הלא תראה אמרו- עלה אל ה' אתה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, הוא עליו השלום במדרגה העליונה, כמו שנאמר- ונגש משה לבדו אל ה', והם לא ייגשו, אהרון למטה ממנו ונדב ואביהוא למטה מאהרון ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם- למטה מהם לפי שלמויותיהם, ואשר כתבו חכמים- משה מחיצה בפניי עצמה ואהרון מחיצה בפני עצמה..."[2].

שנית, קובע הרמב”ם כי לא כול מה שהגיע למשה הגיע לכול העם, לכן משה נאלץ לרדת מההר למסור את דבר האל לעם ישראל : "...יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה כול מגיע למשה מגיע לכולל ישראל, אבל הדיבור למשה לבדו. ולזה בא סיפור עשר הדברות כולו- סיפור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני האדם מה ששמע..."[3].

מה שהעם שמע לדעת הרמב”ם היה קול גדול וחד פעמי שכלל את שתי הדברות הראשונות, כפי שנאמר בהמשך המקור הקודם במורה נבוכים: "...ועם כול מה שזכרו גם כן מהעניין ההוא, היוצא מן הכתובים ודברי החכמים הוא- שלא שמעו ישראל במעמד ההוא אלא קול אחד לבד פעם אחת, והוא הקול אשר השיג משה וכול ישראל ממנו...".

קביעה נוספת אומרת כי מעמד הר סיני לא היה אלא מראה נבואה ולא אקט ממשי ומציאותי, כדלקמן: "...כי כול דבר שיושג במראה הנבואה אמנם הוא משל לעניין אחד והמראה ההוא העצום, ואף על פי שהיה גדול מכול מראה נבואה ויוצא מכול היקש, לא היה ללא עניין, רצוני לומר הגלותו יתברך בעב הענן- אבל להעיר שהשגת אמיתתו נמנעת לנו מפני החומר החשוך המקיף בנו לו בו יתברך..."[4].

עשרת הדברות

במעמד הר סיני ניתנו לבני ישראל מארג של ציוויים הידוע כעשרת הדיברות. עשרת הדברות המופיעות בפרשתנו, וגם אלה האמורות בתחילתו של ספר דברים, אינן חוקים או מצוות רגילות, שיש בצדם עונש על אי קיומם, אלא המדובר בתביעה אלוהית כלפי מאמיניו. תביעה זו אינה נסמכת על נסיבות חברתיות או אישיות, אלא היא חלה על כל יחיד ויחיד ללא קשר למצבו או לנסיבות. ניסוח הדברות הוא על דרך השלילה, וגם שני הצווים שמנוסחים בלשון חיובית – שמירת שבת וכיבוד אב ואם, עניינם בעצם הימנעות מעשייה. לפנינו מונחים צווים קטיגוריים, כלומר שתוקפם הוא אוניברסלי ללא תלות במקום או בזמן, ועצם ניסוחם בלשון נוכח, מדגישה את חלותם וחובתם על כל פרט ויחיד בחברה. אין היחיד יכול לקבל חיפוי לאי עשיית הדברים מהמון המאמינים היות שהמדובר כאמור בחובתו של היחיד לעשותם. אשר על כן, בקובץ עשרת הדברות מקופלת מערכת חובות דתיות, הכתובה בקיצור נמרץ, ואשר נתקבלה במעמד מיוחד נוכח כל העם. לכן לא פלא שבמרוצת הדורות נתפסו עשרת הדברות לגולת הכותרת של המורשת הדתית של עם ישראל.

פירושים על עשרת הדברות מראשית הקבלה אין כמעט בנמצא בידינו[5], ולכן חשובה האמירה בספר הבהיר שבה יש זיקה בין עשרת הדברות לעשר ספירות הבניין, כמו גם לעשר אצבעות הידיים ולעשרה מאמרות שבהם נברא העולם[6].

ספר הבהיר מתאר את עשרת המאמרות כאבני יסוד המרכיבים את העולם האלוהי. מסגרת הנושא לקוחה מעשר ספירות בלימה המצויות בספר יצירה, אלא במקום התחומים הקוסמולוגיים בספר יצירה, המערכת מורכבת בספר הבהיר מכוחות אלוהיים. לפי דן, המארג של עשר כוחות אלה מהווה חידוש מובהק, וכל עוד לא ימצא בידינו מקור קודם לכך יש לראות בו כתפיסה מקורית של עולם האלוהות התיאוסופי[7].

רעיון נוסף שאנו מוצאים בספר הבהיר אומר שבעשרת הדברות נכללו כל תרי"ג מצוות[8]. רעיון זה זכה לפיתוח נרחב בחיבור תרי"ג מצוות היוצאים מעשרת הדברות, שמחברו הוא ר' עזרא בן שלמה, תלמידו של ר' יצחק סגי נהור[9]. בחיבור זה  מצויה רשימה ארוכה של מצוות ומיונם לפי הדברות השונות.

מקור חשוב נוסף אודות משמעותם התיאוסופית של הדברות, הוא הסוד או ליתר דיוק הרמז שמביא הרמב"ן בפירושו על התורה, בעניין חלוקת הדברות לחמישה מול חמישה[10]. רמז זה סיפק זיהויים תיאוסופיים רבים לחלוקה הפנימית של עשר ספירות לשתי קבוצות. כך מפרש זאת רבינו בחיי בן אשר בפירושו על התורה:" ועל דרךהקבלה מה שהיו הלוחות שנים כבר כתבנו בפסוק וידבר. ומלת שני תורה שהיו שוין כלשון שני כבשים שני השעירים. וצריך שתתבונן כי אע"פ שהיו שווים בעצם גופם האחד היה גדול במכתב וכן ראוי כי כן מדת הדין מקבלת שפע והמשכה ממידת רחמים, ותמצא בלוח ראשון השם המיוחד בכל דבור ודבור ולא תמצאנו כלל בלוח השני, אבל נרשמו בו מנין שם המיוחד כ"ו תיבות וזה מבואר"[11].

בדומה לרמב"ן גם טודרוס הלוי אבולעפיה מסרב לחשוף את הסוד האופף את עניין עשרת הדברות והקשרן לעשר ספירות כדלקמן: "הנה נתתי בידך מעמד הר סיני וסודו ומתן תורה בכלל ובפרט אלא שאין רשות לפרש יותר וגם לא להביא ראיה מן השמות והפסוקים הכתובים במתן תורה מן בחודש השלישי עד סוף פרשת עשרת הדברות לפי שהם דברים שהם כבשונו של עולם ומתוך דברי אלה באיזה מקומות יבין המשכיל אשר נמסרו לו מפתחות שער החצר הפנימית הפונה קדים"[12].

החיבור סוד עשר ספירות בלימה, של ר' משה די ליאון, נדפס על ידי גרשון שלום על פי שני כתבי יד, בקובץ על יד[13], וככול הנראה היה חלק מספר או חיבור גדול יותר כפי שעולה מההפניות הכלולות בגוף החיבור עצמו[14]. בחיבור זה מפרש די ליאון את עשרת הדברות על דרך הקבלה.

בפתיח  של דבריו שולל ר' משה די ליאון את הזיהוי השטחי והפשטני של עשר ספירות עם עשרת המאמרות שבהם נברא העולם ועם עשרת הדברות. הוא גם מסביר את חשיבותו של המספר עשר כדלקמן:" ומה שאמר מקצה השמיים ועג קצה השמיים, הם סוד עשרת ימי תשובה, והם סוד עשרת המאמרות, וסוד עשר הדברות וסוד עשר הספירות הניתנים לדרוש ולתור אחריהם... ודע כי סוד המחש ספירות הניתנות להידרש הן כפולות ונכללות זו בזו. ועל כן נקראו דברות, עשר דברות ועשר מאמרות ..."[15].

ככלל, המערכות הקיימות ביקום ובעולם האלוהי בנויות באופן מקביל, ומשום כך כל האירועים בעולם השפל משקפים את הקורה גם בעולם העליון. לפי יוסף דן, המסר העיקרי שר' משה די ליאון מבקש להעביר לקורא הוא ריבוי הפנים, הדינמיקה המתמדת והיסודות המשותפים להפכים וריבוי הכינויים אשר איננו פוגם באחדות הפנימית של המערכת האלוהית[16].

די ליאון מזהה את המושג דברות עם המושג מאמרות, ואת שניהם עם עשר ספירות, היות וכולם נאצלו מאת ה'. מעבר לכך לא ניתן לדעת והדבר מוגדר כסוד: "ואתה דע לך מה שאמרו רוב הדעות בעניין סוד עשר ספירות, כתר עליון, אוויר זך שאינו נתפס... (ספירה)שנייה חכמה, מחשבה, שלישית בינה, העולם הבא, יובל, שופר יום הכיפורים, הרביעית חסד, אור הראשון... החמישית גבורה, מידת הדין, שמאל, יצחק, שישית תפארת, קו האמצעי, ישראל... שביעית נצח, יכין, שמינית הוד, בועז, חסדי דוד הנאמנים, התשיעית יסוד, נהר יוצא מעדן... עץ החיים, שמש, ברית, יובל, צדיק... עשירית מלכות, שמיים, כנסת ישראל, כלה, שבת, צדק, סוף מחשבה, אדוני, מידת הדין הרפה, עץ הדעת טוב ורע, דוד מלך ישראל, ארץ ישראל... בת קול. אלו שמות הספירות כדי שתוכל להיכנס בסדר ענייני החכמה... למען תהיה התחלה זו בפיך ולמד תלמד להיכנס לפרדס סוד החכמה..."[17].

כאמור די ליאון אומר כי שמות כינויי הספירות לעיל, הם רשימה התחלתית בלבד, ובהמשך דבריו הוא מפרט כל ספירה בנפרד בפירוט רב, המחייב דיון נפרד. כך או אחרת, ראוי לשים לב כי הספירה העשירית, ספירת מלכות מקבלת את מירב הכינויים, ביטוי למרכזיותה בתפיסת הספירות של העולם האלוהי אצל ר' משה די ליאון.

בדברינו  הבאים נביא בקיצור נמרץ את פירושו של ר' משה די ליאון לעשרת הדברות, הנמצא בנספח של מאמרו של אבישי בר אשר (עמודים: 144 – 156), כדלהלן:

" הדבור(הדיברה הראשונה) הראשון, אנוכי, סוד כל מצוות עשה, וסוד אלוהותו יתברך... והעניין הוא כן, כי הדבור (הדיברה הראשונה) הראשון מאותן עשרה הוא אמרן כלל מצוות עשה (בדיברה) אנוכי (ה' אלוהיך). וכלל כל מצוות לא (רמוזות) בלא יהיה לך(אלוהים אחרים על פני), פירוש לתשע ספירות תחתונות... הדבור השני (כנגד ספירת חכמה) לא יהיה לך, כלל מצוות לא תעשה... דבור שלישי, לא תשא את שם ה' אליך (כנגד ספירות  חכמה ובינה)... וכמה אזהרות הזהירו חז"ל בעניין שבועת אמת, שאפילו שבועת אמת אסור להישבע בה... ומי שנשבע בשם ה' לשווא כאילו החריב העולם ופוגם דמות השלשת הקדוש והטהור ונותן פגימות במרכבה... הדבור (הדיברה) הרביעית, זכור את יום השבת, כבר אמרו ששבת רומז לעולם העליון שהיא (ספירת) בינה שהוא שבת הגדול... הדבור (הדיברה) החמישית, כבד את אביך ואת אמך, רצה לומר (ספירת) בינה... הדבור (הדיברה) השישית, לא תרצח. הדבור הזה חוזר לראשון ונכלל בו. כי סוד לא תרצח נכלל (בדיברה) אנכי. להורות כי הרוצח אינו ירא מעיקר ה' יתברך אשר בראו ונפח באפיו נשמת חיים... ומי שפוגם והורג נפש מישראל כאילו פוגם נפש מן המרכבה... אוי לו ולמזלו מי שהורג נפש שאין לו חלק באלוהי ישראל... הדבור (הדיברה) השביעית, לא תנאף, הוא עניין גדול... הנואף נותן פגם במקום... והוא ממעט דמות המרכבה.. כי הנואף משתווה לעבודה זרה... הדבור (הדיברה) השמינית, לא תגנוב, כמה עניינים קדמונים גילו בסוד עשרת הדיברות תרי"ג מצוות... (כי גנב) מוכן להישבע לשווא כשיבוא בעל הגניבה ויביאוהו לדין(ויכול לעשות מעשים חמורים נוספים כניאוף ורצח רק כדי לכסות על גנבתו)... הדבור (הדיבר) התשיעי, לא תענה ברעך... כבר אמרנו כי שבת עדות ואמונה להעיד ביוצריו ברוך הוא בחידוש עולמו במעשה בראשית. וכי שבת ממש עדות נקרא המעיד עדות שקר כופר... בסוד השבת ואמונתו(מי שמעיד שקר ברעהו יכול גם להעיד שקר בסוד חידוש העולם ובוראו)... הדבור (הדיבר) העשירי, כולל כל הדברות, והוא יסוד ועיקר גדול... כי בחמדת אשת איש מתעברת ויולדת ובעל האישה חושב כי הוא בנו. והוא גם כן חושב כי הוא אביו, ומכבדו ועושה מצוותו, ומבזה לאביו ממש(כלומר דיברה זו העובר עליה גורם לכאוס מוחלט בהיבט התיאולוגי – מוסרי, ובמעשהו הוא מטלטל את כל מבנה הדיברות כולם)".

ר' יוסף ג'יקטיליה בספרו שערי אורה לא מקדיש דיון מפורט אודות עשרת הדברות כפי שעשה מקבילו ר' משה די ליאון. לדעת ג'יקטיליה התורה ניתנה לבני ישראל בכוחה של ספירת גבורה, שהיא השלישית לספירה שבכוחה יצאו ממצרים, כלומר ספירת בינה, כדלקמן:"... בחודש השלישי(כלומר בספירה השלישית מספירת בינה) לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. היודע סוד עיקרים הללו יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, כי זה כל האדם. הרי חמש ספירות(מספירת כתר עד גבורה/דין), ובהן זכו למתן תורה חמישה חומשים – חמש כנגד חמש(חמישה חומשים כנגד חמשת הספירות מכתר ועד דין)... באיזו ספירה נתנה התורה? וידבר אלהים, וההר בוער באש(כלומר ספירת גבורה/דין כפי שנאמר)"[18].

אחרית דבר

הנושא המרכזי בפרשת יתרו הם עשרת הדברות שניתנו לבני ישראל בסיני, טקסט מכונן וחשוב המהווה את אבני הבניין של היהדות שהתפתחה מהן. המקובלים, ניסו לתת פירוש קבלי נועז לעשרת הדברות, בקושרם בין ספירה כזאת או אחרת עם אחת מהציוויים המופיעים בלוחות הברית.

הגדיל לעשות ר' משה די ליאון, שהקדיש חיבור מיוחד לשם כך. ג'יקטיליה בספרו שערי אורה עוסק באופן מינורי בעשרת הדיברות והקשרם לכוחות בעולם התאוסופי האלוהי. ברם היות וג'יקטיליה מדבר על הלשון העברית בהיבט מיסטי, נגזר מכאן מעמדה של התורה. התורה שניתנה בסיני בכלל ועשרת הדיברות בפרט, אינה אלא גילויה הגשמי של התורה האלוהית – התורה הקדומה שמקורה בספירת חכמה. יוסף בן שלמה, בהקדמה למהדורות ספר שערי אורה אומר כי: "מילותיה ואותיותיה הן בבחינת גוף אורגני שהכוחות האלוהיים מחיים אותו כנשמה. מכאן משמעותו המיסטית וקדושתו של כל תג ותג שבתורה, ומכאן גם שבכות המשמעות הרבות של התורה, הניתנות לפרשנות עמוקה ועשירה ללא גבול. אצל ג'יקטיליה נתפסת התורה כהתפרטותו  של השם יהוה, השם העיקרי משמות האל... התורה כולה אינה אלא אריגה של שמות וכינויים של האל, אך כיוון שאלה יסודם ומקורם בשם המפורש הרי בסופו של דבר ארוגה התורה כולה מן השם המפורש המתעלם בתוך כל מילה ומילה שבה"[19].

[לאוסף המאמרים על 'פרשת יתרו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לאוסף מאמרי שבועות ומתן תורה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת יתרו'.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• אוסף המאמרים על עשרת הדברות.
• אוסף מאמרי שבועות ומתן תורה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת יתרו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 25/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] שמות, פרק י"ט, פסוקים ט"ז – י"ט.

[2] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק ל"ב .

[3] שם, פרק ל"ג.

[4] שם, חלק ג', פרק ט'.

[5] אבישי בר אשר, פירוש של מאור הקודש, גלגולי מדרשות הזוהר בפירוש לא ידוע של עשרת הדברות, מאת ר' משה די ליאון, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך כ"ד, תשע"ה, עמוד 126.(להלן, אבישי, מאור הקודש).

[6] ספר הבהיר, מהדורת דניאל אברמס, לוס אנג'לס, תשנ"ד, עמוד 173, סעיף 87. המקור המדרשי לדרשה זו: פסיקתא רבתי, מהדורת ר' אולמר, סימן כא, עמוד 493.

[7] יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך ז', מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמוד 296.

[8] ראה הערה 6. (להלן, דן, תולדות).

[9] אבישי, מאור הקודש, עמוד 127. ראה גם – G. Vajda, Le commentaire d'Ezra de Gerone sur le Cantique das Cantiques, Paris, 1969, pp. 17 – 20. 

[10] ר' משה בן נחמן, פירוש לספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ג.

[11] רבינו בחיי בן אשר, ביאור על התורה, מהדורת ח"ד שעוועל, ב', ירושלים, תשל"ב, עמוד שכו.

[12] טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד, סטמר, תרפ"ו, דף ה', עמוד א'.

טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה, היה רב, פרשן התלמוד הבבלי ומקובל, ראש גלות ספרד, ומנהיג יהדות קסטיליה במאה ה-13. ראה - גרשם שלום, קבלות ר' יעקב ור' יצחק בני ר' יעקב הכהן , ספר ב, ירושלים תרפ"ז. מבוא: פרק 5, עמודים: 185–189.

משה אידל, חלון ההזדמנויות של הקבלה: 1270 – 1290, דעת, 48, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ב, עמודים: 5 – 32.

[13] גרשום שלום, שנח קונטרסים לר' משה די ליאון, קובץ על יד, ח', תשל"ו, עמודים: 327 – 384. (להלן, שלום, קובץ על יד).

[14] שם, עמודים: 328 – 329.

[15] שם, עמודים: 371 – 372.

[16] דן, תולדות, כרך י', עמוד 349. 

[17] שלום, קובץ על יד, עמוד 374.

[18] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, כרך ב', עמודים: 49 – 50.

[19] שם, כרך א', עמודים: 22 – 23.