תקציר: פרשת צו, ממשיכה את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. הפרשה פותחת בתיאור קורבן העולה, ואומרת כי על המזבח בו היא מוקרבת צריכה להיות אש תמיד. על פי התפיסה הזוהרית שהבאנו, אש התמיד הינה סמל לכוחות הדין, ולכן כדי לשלוט בה מטפל בה הכוהן המסמל אתת מידת החסד...

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

עודכן ב-27 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

חלקה הראשון של פרשת צו, ממשיך את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן.

החלק השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, כלומר -  בקיום טקסי חנוכת המשכן שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה. במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, הולבשו בבגדים המיוחדים להם ונמשחו בשמן המשחה.

בתחילת פרשתנו מסופר על קורבן העולה כדלקמן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּוקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה"^[2].

תיאור זה אומר דרשני היות שהכותר שלו היא קורבן העולה, אבל העיסוק הפרטני בו הוא למעשה הוראה כיצד לטפל במזבח

בפשט הדברים, הטעם לכך נעוץ כנראה בטיבו של קורבן העולה, הנשרף כליל על המזבח. יש כאן הוראה לכוהנים כיצד לטפל במזבח בזמן הקרבת העולה, איזה בגד כוהני יש ללבוש, מה לעשות  בפועל, תוך הדגש כי אש המזבח צריכה להיות בוערת כל הזמן – אש תמיד.

על פי התפיסה של ר' משה די ליאון בספר הזוהר, אש המזבח, או אש התמיד, שרפה את כוחו של הסטרא אחרא: "ואותה רוח טומאה אינה נשמרת ואינה מתבטלת בין מבני אדם ובין מאותו צד שהיא באה ממנו, אלא באש המזבח, שאותה אש מבערת רוח טומאה ומינים רעים מן העולם...".

בהמשך הדברים אומר הזוהר ששריפת קורבן העולה, כפי שהובא בפסוקים קודם לכן, פעלה להכנעת הקליפות, ובכך נטהר בעל הקורבן ממחשבות זדון[3].

במקום אחר אומר ספר הזוהר את הדברים הבאים על אש התמיד: "רבי אחא פתח ואמר, והאש על המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו למה? ובער עליה הכוהן עצים בבוקר בבקר למה? וכוהן למה? ( שאלת בעל הזוהר – מדוע הבערת האש, המסמלת דין, נעשית דווקא בבוקר שהיא שעת חסד, ומדוע היא נעשית על ידי הכוהן, שגם הוא מסמל חסד. מנגד הבערת האש שפירושה הגברת כוח הדין מנוגדת למהות שכתבנו אודות החסד?), והרי שנינו, אש בכל מקום דין היא, והכוהן מצד ימין(חסד) הוא בא ורחוק הו מדין, שהרי הכוהן אינו מזדמן בדין לעולם, וכאן הוא צריך להבעיר דין בעולם, שכתוב ובער עליה הכוהן. אלא כך למדנו, אדם הבא לחטוא לפני קונו שורף הוא עצמו בשלהבת של יצר הרע, ויצר הרע מצד רוח הטומאה הוא בא, ורוח הטומאה שרויה בו... שאותה אש(הבערת האש התמיד במזבח ובזמן הקרבת הקורבנות, מגבירה את כוח הדין הקדוש לביעורה של רוח הטומאה)מבערת רוח הטומאה ומינים רעים מן העולם, והכוהן בזה התכוון לערוך את האש, שתבער מינים רעים מן העולם, ועל כן צריך שלא יכבו אותה לעולם ולא ייחלש כוחה ועוצמתה, לשבור כוחה של עוצמה זרה, רעה מן העולם, ועל כן לא תכבה..."[4].

הזוהר נותן פרשנות מקורית ומפתיעה לאש התמיד שצריכה להיות על המזבח, והיא שאש זו היא כתריס בפני כוחות הטומאה והסטרא אחרא. ברם, אש זו שהיא אש דין קודש, צריכה להיות ממוזגת עם כוח החסד, היות שאם היא תפעל ככוח בודד ללא חסד אזי היא עלולה לעזור לכוחות הטומאה, היות ומקורו של הסטרא אחרא לפי הזוהר הוא בספירת דין. אשר על כן צריכה הבערת האש במזבח להיעשות על ידי הכוהן, המסמל את כוח החסד, בזמן שלטון החסד – בשעות הבוקר של היום.

עובדה מעניינת היא שעניין האש בזוהר כבר נמצא בתהליך בריאת העולם, כדלקמן: "בראשית ברא אלוהים, רבי אבא פתח ואמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, בחמישה עניינים נאמר ברית, האחד הוא ברית מילה... השני ברית הקשת... השלישי ברית מלח... הרביעי ברית ייסורים... החמישי ברית הכהונה... וקודם שנתנו חמש בריתות, לא הייתה הברית אלא באש... והאש הייתה ברית בתחילה, וזהו בראשית – היוצא משם ונשאר ברית, כלומר, ברית אש..."[5]. לפי דברים אלה, במילה הראשונה בתורה, המסמלת את  תחילת תהליך בריאת העולם, מצויות הבריתות שעתיד הקב"ה לכרות עם האדם וביניהם – ברית מילה, ברית הקשת וכיוצא בהן. לבריתות הללו מצטרפת ברית האש, כאשר שתי המילים ברית ואש מרכיבות את המילה בראשית. בהמשך הדברים ממשיך הזוהר לדון בתפקידה של האש בעולם, ויש לה תפקיד דומה לאש התמיד שעל המזבח – כלי שבאמצעותו מעניש ה' את הרשעים ומונע מהסטרא אחרא לפעול בחופשיות בעולם. אשר על כן, ברית האש שהתוותה את היחס בין האל והעולם מאז הבריאה, ככלי ללחימה ברשעים ובכוחות הרשע, מתגלם גם באש התמיד הקיימת על המזבח, שתפקידה דומה לאש של ראשית העולם.

נעבור לדעתו של רבי יוסף ג'יקטיליה בנושא אש התמיד

יוסף דן מקדיש דיון מיוחד בעניין סוד החשמל, של רבי יוסף ג'יקטליה[6], היות וזה האחרון הקדיש דיון נרחב לסוד זה הקשור דווקא לתהליך ההתגלות, כדלקמן: "ומתוכה כעין החשמל, צריכים אנו להודיעך עיקרים גדולים. דע קודם שיכנס אדם להשגת סוד ה' יתברך, יש לו לעבור מעברות ולפגוע בכמה המוני עליונים... ובדרך זו הייתה השגת הנביאים והיו כולם צריכים להיות שלימים בכל אלו המעלות..."[7]. בהמשך הדברים קובע ג'יקטיליה כי היכלו של החשמל, המוזכר בחיזיון יחזקאל והקשור לתהליך ההתגלות האלוהי לנביאים, מורכב מחיות אש דקות, כדלקמן:" והנה כשיעבור הנביא כל המבואות יגיע בסוף כולם להיכלו של החשמל, והחשמל הם חיות אש דקה ממללות בשפה ברורה... הם בודקות בנביאים להגיעם לשער שבו נכנסים להסתכל באספקלריא שלהם..."[8], כלומר לסוד החשמל של ג'יקטיליה, שהוא תיאור של השגות דרגות הנבואה, יש קשר לאש היות וחשמל זה מורכב כולו מחיות העשויות מאש. לשון אחר, ג'יקטיליה נותן בטקסט אודות סוד החשמל, כיוון פרשני נועז ולא צפוי לדימוי של האש, הקשור לתיאור מעלות הנביאים בהשגת האל, בניגוד למה שמצאנו בזוהר שהאש הינה כתריס כנגד הסטרא אחרא  וכוחות הטומאה.

בספרו שערי אורה, מזכיר ג'יקטיליה את האש האלוהית בזמן חנוכת מקדש שלמה: "... וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמיים ותאכל (את קורבנות) העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית..."[9]. האש אותה מזכיר ג'יקטיליה באה בהקשר רחב יותר של מסע השכינה בעולם, בריאת העולם, חטא אדם הראשון ועד החזרתה לארץ אם הקמתו של מקדש שלמה.

בהמשך הדיון האמור בספירת מלכות/שכינה, מתייחס ג'יקטליה לאש המשולה למידת הדין, ועשיית צדק כנגד הרע, כדלקמן: "... וצריכים אנו להודיעך כי המידה הזאת(ספירת מלכות הנקראת לעיתים גם שדי), מתלבשת בשלושה מיני אש, בהיותה נקראת ג' שמות, שדי, אלהים, אדוני... כשנקראת (ספירת מלכות) שדי, מתלבשת מראה אש שחורה אוכלת ואז יברחו מפניה כל מיני מזיקין ורוחות רעות, ופוחדים ורועדים כמה חיילות והמונים מאותם הנבראות הטמאות ואין בהם כוח לעמוד, אלא כולן מתפזרים ובאים להם במחילות עפר. ושנקראת(ספירת מלכות) אלהים, מתלבשת גוון אש אדומה, מראה אש אוכלת ושורפת ומכלה, לעשות דין בחוזקה למעלה ולמטה, גומרת הדין בצדיקים וברשעים. וממנה לוקחים רשות כל בעלי דינים וכל שלוחי מעלה השלוחים לעשות דין בנבראים. והמידה הזאת עומדת להמית ולהחיות, להכות ולרפא, להשפיל ולהרים... וכשנקראת אדני מתלבשת גוון אש ירוקה, אשר ממנה יראים ונבהלים כל הברואים, ואז עומדת על כסא המלכות וכל המוני מעלה ומטה רגזו וחלו מפניה..."[10]. בתיאור האמור כאן משרטט ג'יקטיליה את דרכי הגמול האלוהיים, כך שספירת גבורה שהיא בית הדין של מעלה, הנקראת גם אלוהים שופטים, דנה לחסד או לדין באמצעות ספירת תפארת, שהיא קו האמצע המתווך בין חסד לדין, וכל זאת מתגלם בעולם השפל על ידי ספירת מלכות, כלומר – ספירת יסוד משגרת את הדין או החסד מהספירות שמעליה(חסד ודין), לספירת מלכות, וזו האחרונה עושה דין בעולם החוץ אלוהי תוך שימוש באש רוחנית למי שהגמול האלוהי שייך אליו. גם כאן האש המוזכרת על ידי ג'יקטיליה, איננה אש התמיד הארצית של המזבח אלא דימוי רוחני לעשיית דין או חסד בעולם השפל.

האזכור הקרוב ביותר של ג'יקטיליה אודות אש המזבח נמצא בתיאור של עקדת יצחק: "... וזה הסוד, והאלוהים ניסה את אברהם, ששם אלוהים נתן הנס שלו ביד אברהם שמידתו אל(חסד). וזהו הסוד ויקח בידו את האש ואת המאכלת, שאלמלא לקח אברהם בידו כוחותיו של יצחק(המסמל את מידת הדין), שהם האש והמאכלת(כאמור כוחות מידת הדין של יצחק), אין כל בריה יכולה לעמוד לפני פחד יצחק(כנגד כוחות הדין שהוא מייצגם). וזהו סוד ורב חסד של מידת אברהם, שגרע מידת פחד יצחק ולקח בידו את האש והמאכלת...וילכו שניהם יחדיו, שאין רשות למידת יצחק(דין) גדולה וכדי שתהיה מידת פחד יצחק תחת (שליטת) חסד אברהם. וזהו סוד וילכו שניהם יחדיו, שאין רשות למידת יצחק ללכת עד שמידת אברהם מלמדת זכות, שאלמלא כך הייתה מידת יצחק מחרבת העולם. וזהו סוד, והאלהים ניסה את אברהם. ותדע לך כי אברהם עקד את יצחק(על המזבח) כדי שתהיה מידת יצחק עקודה יד ורגל וכבושה תחת מידת אברהם(חסד)..."[11]. בדברים אלה נוקט ג'יקטיליה קו פרשני מהפכני ונועז, המחייב את מעשה העקידה, היות ורק כך, אברהם שהוא מידת החסד, יכול לרסן את יצחק המייצג את מידת הדין. אלמלא אברהם לא היה שולט באש המזבח ובמאכלת, הרי שיצחק היה פועל בעולם החוץ אלוהי רק על ידי מידת הדין, ובמצב שכזה לא היה לברואים אפשרות לעמוד כנגד כוחו זה. העקידה שהיא אקט פעולה ארצי, פועלת לפי ג'יקטליה בעולם האלוהי, בכך שמידת הדין האלוהית מרוסנת תדיר על ידי מידת החסד. ללא ריסון שכזה, לא היה איזון בעולם האלוהי, כמו גם בעולם השפל. האש המתוארת כאן, היא אש המזבח שעליו נעקד יצחק, והיא מסמלת כאן, בדומה לדברי הזוהר, את מידת הדין ופועלה.

אחרית דבר

פרשת צו, ממשיכה את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. הפרשה פותחת בתיאור קורבן העולה, ואומרת כי על המזבח בו היא מוקרבת צריכה להיות אש תמיד.

על פי התפיסה הזוהרית שהבאנו, אש התמיד הינה סמל לכוחות הדין, ולכן כדי לשלוט בה מטפל בה הכוהן המסמל אתת מידת החסד. ג'יקטיליה לא מתייחס באופן ישיר לאש התמיד אשר על המזבח. הוא מביא בחיבורו סוד המרכבה, ואחר כך בשערי אורה, את האש כדימוי אלוהי להשגת דרגות הנבואה, או כסמל להשראת השכינה במקדש שלמה. רק במקום אחד בספרו שערי אורה, טוען ג'יקטליה באופן מהפכני ונועז, כי אש המזבח עליה נעקד יצחק היא דימוי לכוח הדין, אולם היות ואברהם, המסמל את מידת החסד, עקד את יצחק, ובכך הוא ריסן את כוחה.

רוצה לומר, מעשה העקידה הוא מקרה מחוייב המציאות, בו אברהם עוקד את בנו, ובכך משפיע על העולם האלוהי, בו מידת החסד מרסנת את מידת הדין. אלמלא היו אלה פני הדברים, העולם האלוהי היה לא מאוזן, ולא הייתה תקומה לברואים של העולם השפל, היות ומידת הדין הייתה מכלה בהם את זעמה עד כלות.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת צו';
• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• מאמרו של אבי הראל: 'קורבן העולה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקרא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• אבי הראל (2022), קורבן העולה, ייצור ידע, 17/3/22.

[1] להרחבה על פרשת המילואים ראה – אבי הראל, פרשת המילואים וביקורת המקרא, ייצור ידע, מרץ 2021.

[2] ויקרא, פרק ו', פסוקים: א' – ו'. ההדגשה שלי.

[3] זוהר, חלק ג', דף כ"ט, עמוד ב', דף ל', עמוד א'. תרגום: ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך ב', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד רז.(להלן, תשבי משנת הזוהר).

[4] שם, דף כ"ז, עמוד א' – ב'. תרגום: תשבי, משנת הזוהר, עמודים: רלח – רלט.

[5] זוהר חדש, דף ד', עמוד א'. תרגום – יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך י"א, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמוד 271. (להלן, דן, תולדות).

[6] דן, תולדות, כרך י', עמודים: 97 – 104.

[7] אסי פרבר גינת, פירוש המרכבה לר' יוסף ג'יקטליה, ערך דניאל אברמס, לוס אנג'לס, תשנ"ח, עמודים: 51 – 52.

[8] שם, עמוד 52. 

[9] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, כרך א', מוסד ביאליק, תשמ"א, עמוד 68. (להלן, ג'יקטליה, שערי אורה).

[10] שם, עמודים: 88 – 89.

[11] שם, עמודים: 552 – 226.