[הצילום: דוברות המשטרה. לא מופיע שם הצלם]

[להורדת ספרה של אסתי ויינשטיין, "עושה כרצונו", לחץ כאן]

המאמר מוקדש לזכרה של אסתי ויינשטיין ז"ל

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

התאבדותה של אסתי ויינשטיין ז"ל (בתמונה למעלה) - שיצאה בשאלה מחסידות גור - הציבו את תופעת ההתאבדות שוב בסדר היום הציבורי. בדברינו לא נתייחס לפן המקצועי והפסיכיאטרי של התופעה, אלא נבחן אותה לאור המקורות היהודיים הראשיים הקיימים בנושא.

לפי ארגון הבריאות העולמי, הערכות המומחים היא כי מיליון בני אדם מתאבדים בכל שנה בעולם. בספרות המקצועית על ישראל, המספר עומד על כחמש מאות איש בשנה. בדרך כלל, אין אנו שומעים אודות התופעה, והיא עולה לסדר היום רק אם מדובר באדם מפורסם או בטרגדיה קשה כמו זו של אסתי ויינשטיין.

הבסיס ההלכתי לאיסור של התאבדות ביהדות (האיסור קיים בכל הדתות המונותיאיסטיות), הוא הפסוק :"את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה). על פסוק זה מבסס הרמב"ם את דבריו באופן הבא: "וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין. ומניין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר... את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט, ה) - זה ההורג עצמו... ובפירוש נאמר... לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים (רמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב', הלכות ב' – ג').

אמנם לפי דברים אלה, אין סנקציה הלכתית על המתאבד, אולם חז"ל, ובעקבותיהם הרמב"ם הטילו על המתאבד - וליתר דיוק על משפחתו - שורה של סנקציות הלכתיות, כדלקמן: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים." (רמב"ם, הלכות אבלות, פרק א', הלכה י"א). סנקציה נוספת שהייתה נהוגה לפנים - לקבור את המתאבדים מחוץ לבית הקברות בחלקה מיוחדת - לא מיושמת תמיד, הלכה למעשה, היות ויתכן כי המתאבד הרהר תשובה ברגע האחרון של חייו.

לכאורה, היות ומדובר באיסור חמור, הרי שאנו אמורים למצוא יחס שלילי להתאבדות בכל מקרה או סיטואציה, אולם אין אלה פני הדברים.

המקרא מתאר מספר מקרים של התאבדות, שהיחס כלפיהם סלחני ואף חיובי לעתים, להלן העיקריים שבהם:

• על אבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רכב שהושלך לעברו בידי אישה, בעטיה של הבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת" (שופטים, פרק ט', פסוק נ"ד).
• שאול המלך התאבד מהחשש שייפול בשבי הפלשתים. התאבדות זו מתוארת רק כקיצור סבלו, כמתואר: "וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (שמואל א', פרק  ל"א, פסוקים ד'-ה').

[בתמונה: מות שאול על הגלבוע; הצייר אליהו צבי מרקוזה (1902-1817); התמונה חופשית לשימוש במדינות כישראל, שבהן ההתיישנות על זכויות יוצרים אינה עולה על 70 שנה]

• אחיתופל, ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל לנצחו בקרב. חששו היה  פן יומת על ידי דוד כמורד במלכות (שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ג).
• שמשון הפיל על עצמו ועל פלשתים רבים את הבית שבו כבלו אותו לאחר שניקרו את עיניו, באמצעות הפלת עמודי התווך של הבית כפי שמתואר בפסוקים הספר שופטים (פרק ט"ז) [ראו היצירה משמאל, המהווה איור לתנ"ך. היצירה חופשית במדינות כישראל, שבהן ההתיישנות על זכויות יוצרים אינה עולה על 70 שנה].

בספרות חז"ל מצוי סיפור מזעזע של התאבדות קולקטיבית של ארבע מאות נערים ונערות שנשבו בידי הרומיים, וגורלם נחרץ להיות עבדים, או עבדי מין. היחס כלפי המעשה נראה כאמור סלחני למדי :" מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא?. דרש להן הגדול שבהן: אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים (תהילים סח, ג). מבשן אשיב - מבין שיני אריה אשיב; ממצולות ים - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ואמרו: מה הללו שדרכן לכך, כך, אנו שאין דרכנו לכך, על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". (בבלי, גיטין, דף נ"ז, עמוד ב').

גם ההתאבדות של מגיני מצדה לאחר חורבן הבית השני, נתפסת כדבר נכון וראוי. יוסף בן מתתיהו, אומר במפורש כי :" חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו. ומי בקרבנו לא יבין את עצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפוש אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו היסורים הרבים את כח עלומיהם. ואוי למלאי הימים אשר יכשל כוח זקנתם לשאת את הצרות, ראה יראה האחד בהלקח ממנו אשת נעוריו לחרפות, ושמוע ישמע את קול בנו המשוע לעזרת אביו וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כוח להושיע.(יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר ז', פרק ח').

כלומר הלוחמים של מצדה לו היו נופלים בשבי, חייהם לא היו חיים אלא גיהינום  מתמשך עד מותם. בעקבות כך פסק הרב שלמה גורן, כי :"מכל זה מתברר שהשבי בידי הרומאים היה כרוך עם כפיה לכל העבירות שבתורה, ולייסורי מות לבוז ולקלון, וכן אמרו חז"ל במס' בבא בתרא, דף  ח', עמוד ב',  שבי קשה מכולן, ולכן על פי ההלכה, היו מצווים ליהרג בידי עצמם, בכדי למנוע מפילתם בידי הרומאים שונאי נפשם, מבקשי רעתם והרס דתם וכבודם" (הרב שלמה גורן – ראה במקורות).

הרב גורן מבסס את שיטתו ההלכתית, על פי פוסקים מימי מסעי הצלב, שהתייחסו בסלחנות מופגנת, לאותם אלה ששלחו יד בנפשם כדי לא ליפול ביד המרצחים הנוצריים.

פסיקה זו תקפה גם לאותם אלה שהתאבדו בזמן שואת יהודי אירופה, וגם לאותם אלה, שלא רצו להסגיר עצמם לידי האויב, או לא רצו לחשוף סודות מדינה שיסכנו את חייהם של רבים אחרים [כדוגמת אסירי האצ"ל משה ברזני ומאיר פיינשטיין  (ראו בתמונה למטה) בכלא בירושלים, שהתאבדו כדי להימנע מתליה בידי הבריטים, והתאבדותו של אורי אילן בכלא הסורי].