תקציר: 25 שנים שנאתי את עצמי, ואז… ישראל והישראלים התגלו אלי באהבה ובחיבה! תופעה זו נוגעת בי ובמדינתי, עד עצם היום הזה

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

עד גיל 25, חיי בצרפת, ארץ הולדתי, היו ריקים כמעט לגמרי מהקשר ליהודים וליהדות. עד אז, חשבתי בטעות שהשנאה והדחייה שהרגשתי כלפי היהודים נבעו מתובנה חכמה ומתקדמת, מול תופעה קהילתית ראוותנית ומבישה.

ואז, כשהגעתי לישראל במסגרת סיקור ועניין, פגשתי בפרופסור אנדרה נהר ז"ל, שחשף אותי לספרו המפורסם של תאודור לסינג, "השנאה העצמית היהודית" (Der jüdische Selbsthaß; ראו תמונת כריכה למטה). בספרו, לסינג ניסה להסביר את התופעה שבה משכילים יהודים אנטישמיים הסיתו ומסיתים נגד העם היהודי ורואים ביהדות את מקור הרוע בעולם (ויקיפדיה: אוטואנטישמיות).

מנקודה זו התחיל עבורי דיון חדש-ישן על השאלה, האם יש ליהודים מקום מולדת שאותו - בכל מחיר - לא נוטשים. זהו דיון שחוצה את כל שכבות החברה הישראלית ודורש את תשומת לבה של הנהגתה. נפתח בפניי עולם חדש: במשך 25 שנים שנאתי את עצמי, ואז… גיליתי את ישראל והישראלים, וקיבלתי מהם אהבה וחיבה! תופעה זו נוגעת בי ובמדינתי עד עצם היום הזה.

"זה קורה לי בגללי!"

תאודור לסינג כתב את הספר הזה - שעוסק בשנאה עצמית, בסירוב להיות יהודי - בשנת 1930, שלוש שנים לפני עלייתו של היטלר לשלטון ושלוש שנים לפני שלסינג עצמו נרצח ב-31 באוגוסט 1933 במרינבאד, על ידי הגרמנים הסודטים, אוהדי הנאצים. מי שפותח את הספר הזה במקרה, מבלי לדעת מי הסופר, מתרשם מספרות המתארת את אווירת ימינו אלה.

לסינג מראה, שישראל נרדפת בגלל ייחודה, במשך שלושת אלפים שנה. הוא מציין, שכל מי שפוחד ונמנע לחקור את עצמו פנימה, מאשים את אויבו בבבעיותיו. זו האקסיומה של האנושות. כולנו עדים לכך, יום יום מסביבנו. אתמול כמו היום, ישראל מואשמת - בגלל ייחודה עתיק היומין - בכל תחלואי העמים. זאת, בשל העובדה שהנוצרי או המוסלמי זקוקים ליהדות כדי לפתח את משנתם להגדרה עצמית של זהותם; בעוד שההיפך אינו נכון. ליהודי אין צורך בנוצרי או במוסלמי, והחוב הזה יוצר בתורו הפרעה של הזדהות תרבותית, חוב מקורי ובלתי נסבל, משום שהוא חבוי במנטליות תרבותית יהודית-נוצרית ובחברות מוסלמיות.

"זה קורה לי בגללי"... לאורך שנים הפנימו יהודים אשמה והערכה עצמית נמוכה. לסינג כותב: "עם ישראל הוא הראשון, אולי היחיד מכולם, שחיפש בעצמו את האשם לאסונותיו בעולם. עמוק בתוך כל נשמה יהודית טמונה אותה נטייה, לראות בכל חוסר מזל, עונש."

פתרון אחד לסבל הזה הייתה המשיחיות, שסתרה את המסורת היהודית, ופגעה בקיום היהודי לאורך ההיסטוריה

המשיחיות הזו - הנצרות, מרד בר כוכבא, שבתי צבי, יעקב פרנק - הציעה פתרון מיסטי למצב של סבל בלתי נסבל, וכמעט וחיסלה את העם היהודי. היא נבעה מהייסורים הבלתי נסבלים לאורך השנים: דיכוי רומי, האינקוויזיציה, הפוגרומים. זו ע"פ לסינג, ה"אש הזרה" הזו שהביאו בניו הגדולים של אהרון, נדב ואביהוא, לפני שהושמדו בשריפה בפרשת שמיני (ראו התמונה למטה).

המסורת היהודית מגנה את הדרך הזו שהופכת את אלוקים למלך פשוט לענייני העולם הזה, לשר הבריאות והמופקד על צרותיהם של בני אדם, המשרשת את המסורת בעננים ולא על פני האדמה הזו. משיחיות השקר "פותרת" את הסכסוך הפנימי על ידי הטמעת ה' בעולם הזה והרחקת האדם ממשימת האנושיות והצדק שלה, עם כרטיס כניסה חד-כיווני לגן עדן.

פתרון אחר הוא האוטו אנטישמיות

לסינג מתאר את השנאה העצמית היהודית כסירוב להיות יהודי, ומראה כיצד תופעה זו קשורה להתבוללות היהודית שהובילה לשנאה עצמית, אצל יהודים שניסו לאמץ את התרבות הגרמנית. הנשמה היהודית מכרה את זהותה למען תרבות אירופית. יהודים ניסו להשתלב בתרבות זו דרך עיסוקים כמו בנקאות, אמנות ותיאטרון, אך נתקלו בעוינות מצד עמים אחרים. ככל שנדחו יותר כך העמיקה בהם השנאה לעמם.

השנאה הזו גברה, כשהגיעו לרחובות וינה היהודים מהמזרח, ה'אוסט יודן', שברחו או גורשו מגליציה או מרוסיה בזמן הפוגרומים, ולא היה בהם כל רצון להתבולל ולהיטמע. הם נתקלו אז בשנאתם של יהודי אוסטריה וגרמניה, שחששו שתדמיתם של אלה תדבק בהם. "כשאני חושב שאני במשפחה עם האנשים האלה!", כתב גוסטב מאהלר לאשתו עלמה, במנה גדושה של אוטו אנטישמיות... ואכן, שנאה עצמית הייתה דבר שבשגרה, ליהודי המתבולל באותה עת בווינה...

בין מנדלסון למארקס

משה מנדלסון, פילוסוף יהודי-גרמני מהמאה ה-18 (בתמונה למטה משמאל), נחשב לאחד האבות של תנועת ההשכלה היהודית. הוא קידם את הרעיון שהיהודים צריכים לשלב את עצמם בחברה האירופית הכללית, לאמץ את התרבות האירופית ולהשתלב בה, תוך שמירה על אמונתם הדתית. אבל, למרות מאמצים רבים של יהודים לשלב את עצמם בחברה האירופית, תהליך ההתבוללות לא הוביל לקבלה מלאה או לשוויון זכויות. במקרים רבים, היהודים המשיכו לסבול מאפליה ומדעות קדומות, והפערים בין יהודים ללא-יהודים נשארו ברורים.

מנדלסון האמין שטשטוש ההבדלים בין יהודים ללא-יהודים באמצעות חינוך והשכלה, יוביל לקבלה ולשוויון זכויות. ובאמת, דת התבונה האוניברסלית של הנאורות - שאמורה לאחד את כל העמים - בהחלט הפילה את חומות הגטו ושיפרה את גורל היהודים, אך היא חיסלה במקביל את היהדות: "ההלכה התלמודית כבר לא עניינה חוקרים ונכדיו של משה מנדלסון כבר לא היו יהודים".

ההתבוללות הזו של מנדלסון ודומיו נכשלה והוחרבה על ידי המרקסיזם, שהפך את היהודי ה"עשיר" ליעד לשנאת העם. קרל מארקס (ראה תמונה למטה מימין) היה יהודי נוסף שברח מיהדותו. השקפתו הכלכלית-חברתית שמה דגש על מלחמת המעמדות. הוא ראה את היהודים - במיוחד את אלו שהצליחו כלכלית - כחלק מהמעמד הבורגני המנצל. רעיונות אלה הוסיפו שכבה נוספת של שנאה כלפי היהודים, בעיקר כתגובה לפערים כלכליים. המרקסיזם, יחד עם רעיונות אנטישמיים אחרים, חיזק את הדימוי של היהודים כ"מתנשאים" וכ"אויבי העם". בנוסף לכך, הדימוי הקלאסי של היהודים כאחראים למות ישו (רעיון אנטישמי שהיה קיים שנים רבות באירופה הנוצרית) התערבב עם הביקורת הכלכלית החברתית המרקסיסטית, מה שהוביל להתפתחות של צורות חדשות של אנטישמיות. במילים אחרות, היהודים הפכו להיות לא רק אויבי הנצרות אלא גם אויבי המעמדות הנמוכים ומנוצלים מבחינה כלכלית.

כאז, כן עתה

האנטישמיות הסביבתית הזו של פעם, מצאה לה קרקע נוחה לצמוח באירופה של היום, שבה השתלבו הגזענות המוסלמית והנוצרית. היא הולכת ומתגברת באירופה למרות השואה, בתערובת עדינה של הערצה ("כמה חכמים אתם!", "כמה סבלתם!"…) עם שנאת יהודים ("האם אתם באמת אזרחים?… כלומר "גרמנים, צרפתים"). האנטישמיות הזו מערבבת את הערצת השואה עם שנאת היהודים ומדינת ישראל… היא מסרבת לייחודיותה של ישראל, ולהיטמעותה בין האומות.

זהו האופי הדואלי של כל תרבות: היא אינה רק חיובית ומחנכת, אלא גם מכילה בתוכה כוחות שמייצרים הדרה ודיכוי. בעוד התרבות שואפת להומניזציה ולהתפתחות מוסרית, היא גם אחראית ליצירת הנרטיב של מי שאינו משתלב בתוכה כ"אחר" או כ"זר" – ובכך מייצרת שעירים לעזאזל שהם מושא לפחדים ולדחייה של החברה.

• מצד אחד כוללת התרבות ערכים, נורמות, אמונות וידע שמטרתם לעודד התפתחות מוסרית ואנושית. באמצעות חינוך, אומנות, מדע ודת, התרבות מעצבת את התודעה האנושית, מקדמת ערכים של שוויון, זכויות אדם, וחמלה. זהו תהליך שבו התרבות מנסה לייצר חברה מתורבתת, המושתתת על ערכים אנושיים.
• ובו זמנית, התרבות מגדירה את גבולותיה על ידי הבדלה בין "אנחנו" לבין "הם". הקבוצות החלשות, הזרים, יוצאי הדופן והשוליים הם אלה שמוצאים את עצמם לעיתים קרובות מחוץ למרכז התרבותי, או שהם נתפסים כאיום על הסדר החברתי. התוצאה היא מנגנון של דחייה וסימון של 'שעיר לעזאזל', שבו הקבוצות האלו הופכות למושא לדעות קדומות, אפליה ולעיתים גם אלימות.

המוצא מהבושה ומהאשמה העצמית היהודית, ע"פ לסינג, היא להילחם!

עבור לסינג הנשמה היהודית מכרה את זהותה כנגד מנת העדשים של התרבות האירופית. היהודים סירבו לשליחותו של הנביא יונה והעדיפו להיות בנקאים, אמנים, במאים ואנשי תיאטרון, כדי להתקבל על ידי עמים שלא רצו אותם בכל מקרה. הם נכנעו להכללה, שמציגה את כל הדתות כמצב נפשי מעורפל וכמנהגים זולים. התבוללות זו מהווה סכנה לנפש היהודית. המחיר ששולם עבור קבלת האזרחות היה הבגידה בתקוותיהם של אנשי החזון היהודיים, והקרבת חלומותיהם הנצחיים. "היום כבר לא חכמינו, אלא משפטנים ועורכי דין גדולים הם שמובילים את עמנו. (…) עדיף היה להתבייש באלה שבזבזו כך את העושר (הרוחני) של עמנו. הם היו פרק זמן קצר בזריחתה של אירופה, שבה נשרפה האליטה היהודית שלנו."

לכן, הפתרון הוא להילחם: "כן, להילחם ללא הרף. אך אל תשכח שכל החיים, אפילו פושעים, זקוקים לאהבה. [...] אתה נושא מורשת כבדה, אך עליך לקבל אותה ולהשלים עם גורלך, גם אם היא תוביל אותך אל המוות... דרך הסבל, תגיע בסופו של דבר לפסגה של עצם הווייתך: לעם הנצחי שלך."

[לאוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.
• אוסף המאמרים על פרשת שמיני.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על אוטו אנטישמיות, ייצור ידע, 13/8/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שמיני באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/19.