אחת הבעיות הגדולות של מקצוע הניהול הוא הדיס-אינפורמציה המסתובב במערכות השונות במסווה של נתונים אובייקטיביים מדידים. פורומים של ניהול באינטרנט מלאים בקובלנות על חוסר היכולת לקבל נתונים אמתיים בזמן אמת, ועל המניפולציות הרבות שנעשות בתוכנות האקסל וה-פאואר-פוינט על ידי גורמים בעלי עניין בתוך הארגונים, על מנת להטות את תהליכי קבלת ההחלטות לטובתם.
ספרו המצוין של ד"ר אליהו גולדרט, המטרה, נותן דוגמאות לכך שמפעל מצליח יכול להיות מוצג בנתונים כמפסיד, ולהיפך.
הבעיה חמורה שבעתיים באותם סקטורים שאינם מייצרים ערך כספי (ועסוקים בלהוציא כסף ולא לייצר אותו), כמו המגזר הציבורי למשל. שם רמת המניפולציה גבוהה שבעתיים והנתונים מעוותים כל כך, עד כי מוטב היה בלעדיהם. איש אינו מעוניין לשנות מצב זה ולהשתית את הניהול הציבורי על מדידת אמת, כיוון שהמניפולציה משרתת את כולם. כל אחד יכול להציג כרצונו, ולתת את המספרים שבהם יחפוץ.
הדוגמה של השימוש בנתון של 98% הרשעה בבתי משפט הוא דוגמה אופיינית. לכאורה, נתון "אובייקטיבי", פרי עבודתה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לפי נתונים אלה, עמד בשנת 2007 אחוז ההרשעות בבתי המשפט בארץ על 98.5%. כלומר, מתוך 1,000 נאשמים, רק 15 יזוכו. שנתיים קודם לכן, עמד אחוז ההרשעות על 99.9!
הנתון הזה משמש, בעיקר, לניגוח מערכת המשפט, ובדרך כלל לא על ידי הדיוטות, אלא על ידי בעלי עניין המכירים את המערכת מבפנים, ושצריך להיות להם מושג ברור לגבי תקפותו של הנתון הזה... כך אנו מוצאים בתקשורת, מיד לאחר הבאת אותם נתונים "אוביקטיביים", ביטויים כמו:
"תורת המשפט הפלילי מצויה במשבר עמוק. זאת בשל הנטייה להרשעה והיחלשות המנגנונים למניעת הרשעת חפים מפשע בצורה דרמטית בשנים האחרונות... הנטייה להקל בדרישות של עקביות ופירוט בעדויות של מתלוננים בעבירות מין ואלימות והתפיסה שכל מתלונן הוא קרבן, היא תפיסה ש"משתלטת על התביעה ועל השופטים"...
אגב, ממתי מידת הזיכויים היא מדד להערכת איכות השפיטה? דומני שמעטים יחלקו עלי אם אקבע, שהשאלה הנכונה איננה אם שופט מזכה, אלא אם הוא מזכה בצדק...
אז אם הוא איננו מדד להערכת איכות השפיטה, מה הוא בעצם אומר?
אם, למשל, נמצא כי רוב התיקים בבית המשפט מסתיימים בהודאה, כשחלק מההודאות נעשה במסגרת עסקאות טיעון, שבהן מוותרת התביעה על חלק מהאישומים והנאשם מודה באחרים (ודומני שזה המצב), אזי, מה הערך של הנתון הזה ומה זה אומר על מי שמשתמש בו?
בעצם מאומה. מתוך כעשרת אלפים תיקי חקירה במשטרה, יגיעו בממוצע לשלב ההמלצה לדין רק כחמישית מהם. היתר ייסגרו מעילות שונות כבר בשלב הטרום חקירה או החקירה המקדמית, ולא רק משום שאין עקבות בתיק שיכולים להוביל לגילוי, אלא בשל העומס (שגדול בעיקר בערים הגדולות). כאשר כבר ממליצה המשטרה להעמיד לדין, מגיעים התיקים לתביעות ולפרקליטות, שסוגרים את חלק הארי שלהם משלל סיבות כגון "חוסר ראיות", "חוסר אשמה" או "חוסר עניין לציבור". כאשר הם כבר מגיעים לבתי המשפט ומוגש כתב אישום, נסגרים מעל ל- 50% מהתיקים בשל העובדה שהנאשם איננו מאותר.
לזה צריך להוסיף את מערכת המדדים המפותחת (לרעה) של הארגונים הביורוקרטים. כאשר המדד הוא אחוז ההרשעה, אין רצון "לחטוף" זיכויים (למעט במצב של עבריינים חמורים שבהם, בדרך כלל, המשטרה תיאבק על כל תיק). לכן, מה שמגיע כבר לדין, בדרך כלל, אלה תיקים שהמערכת בטוחה שיגיעו להרשעה.
אם נעשה את החשבון, קיבלנו, לכאורה, מערכת שהיא גן עדן לעבריינים, ושסיכוייו של עבריין להיות מורשע בה אינם מן המשופרים.
אבל במחשבה שנייה, אם ישנן הערכות קוטביות כל כך לגבי תפקודה של המערכת, הרי שהיא כנראה פועלת בסדר גמור.
רק לנו נותר רק להיזהר מסטטיסטיקות, "אובייקטיביות" ואחרות (ובעיקר מהמשתמשים בהן, משני הצדדים)...
