תקציר: אין כל חדש בסוגיית השימוש האמריקני בסנקציות. המעצמה הידידה - אולי האחרונה שנותרה לישראל - מרבה להשתמש באיום/ סנקציות משלוחי הנשק כאמצעי לכפות את עמדתה על ממשלות ישראל באופן גלוי מאז הקמת המדינה.

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.

*  *  *

בסוף יוני 2024, כדור הארץ כולו 'רעש', בעקבות הביקורת הגלויה שבנימין נתניהו השמיע בגין עיכוב משלוחי הנשק מארה"ב (ראו הסרטון למטה). דוברי הבית הלבן השיבו שהם לא מבינים על מה הוא סח... הנשיא האמריקני ביידן השיב, שבסה"כ, משלוח אחד של פצצות כבדות לא מדויקות עוכב עקב החשש מפגיעה באזרחים... האופוזיציה תקפה שהנושא ראוי להידון בחדרים הסגורים, ואירן ושלוחיה התמוגגו מנחת.

מנגד יש לציין שמתרבות העדויות שטענת נתניהו נכונה ויש אף המשבחים את החשיפה, שבעקבותיה ארה"ב מאיצה את קצב המשלוחים. זאת, בעודנו מתעלמים מכך שכול המהומה היא תוצאה של לחצים פנים דמוקרטיים פרוגרסיביים, שדונלד טראמפ ידע לרקוח מהם 'מטעמים' בעימות הנשיאותי.

וראוי להזכיר, שהמעצמה הידידה אולי האחרונה שנותרה לישראל, הרבתה להשתמש באיום/ סנקציות משלוחי הנשק כאמצעי לכפות את עמדתה על ממשלות ישראל באופן גלוי מאז הקמת המדינה:

דוגמאות יש בשפע

 1947 - הקמת המדינה:

ארה"ב התלבטה האם להצביע בעד הכרה במדינת ישראל. מזכיר המדינה באותם ימים, ג'ורג' מרשל, התנגד בטענה שהאינטרס האמריקאי הוא לשמר יחסים טובים עם ארצות הנפט הערביות. הוא אמר לנציגי הסוכנות היהודית כי ספק אם ארה"ב תסייע בנשק במלחמה הצפויה, ואף איים על הנשיא טרומן כי יערוק ליריביו בבחירות הקרובות. חרף זאת, טרומן חשש להפקיר את ישראל להשפעה הסובייטית, ורק ביום ההצבעה הפסיק להתלבט, והינחה את נציגו להצביע בעד. בכול מקרה, ישראל נהנתה באותה עת דווקא מסיוע נשק מברה"מ, דרך צ'כיה.

1956 - מבצע קדש:

עיקרי מדיניות ארה"ב במזרח התיכון באותה עת, היו לצמצם את השפעתה של ברה"מ ע"י חיזוק יחסיה עם העולם הערבי. מדיניות זו התחזקה בתקופתו של הנשיא אייזנהאואר, שחיזר במרץ רב אחרי מצרים, על חשבון בריטניה וצרפת, והקשיח עמדות מול ישראל, החל מהגבלת התגובות למתקפות הטרור שיצאו משטח מצרים, ועד לקיום דיון מחודש על גבולותיה של המדינה היהודית, כדי לשכנע את המשטרים הערביים שאמריקה היא מתווכת הוגנת (תוכנית "אלפא"). בדיעבד הסתבר כרגיל, שלא ישראל הייתה הבעיה, אלא שאיפתה של מצרים לעמדת הגמוניה בעולם הערבי, להתעצמות צבאית, ולמיטוט משטרים פרו מערביים.

ככל שארצות הברית הפגינה יותר עניין בנאצר, כך גברה תמיכתו בפעולות טרור נגד ישראל, התערבותו בפוליטיקה הפנימית של מדינות ערביות שכנות, ולבסוף, הלאמת תעלת סואץ שחוללה את הניסיון הבריטי-צרפתי בשת"פ ישראלי, הוא מלחמת סיני. אייזנהאואר פעל מהר ללא היסוס להציל את נאצר. בשת"פ נדיר עם ברה"מ - שהפלישה למצרים לא תאמה את האינטרסים שלה - הם כפו על 'שלישיית המוסקטרים' הבין מדינתית הזו לסגת. ישראל - שהצליחה לכבוש תוך מספר ימים את כל סיני ולשחרר את המצור הימי המצרי בים סוף - נאלצה בלחץ האולטימטום האמריקאי לסגת לאחר קבלת התחייבות ארה"ב להתערב לטובת ישראל, אם יוטל עליה שוב מצור ימי (שלא קוים), ולהציב משקיפי או"ם לפקח על הפסקת האש בשטח המצרי (שיצא מהשטח לפי דרישת המצרים, ערב מלחמת ששת הימים).

1967 - מלחמת ששת הימים:

המלחמה בין ישראל ושכנותיה מצרים ירדן וסוריה, פרצה ב- 6 ביוני אותה שנה בעקבות מהלך צבאי יזום של מצרים המכוון להשמדת מדינת ישראל. גירשה את כוח חירום האו"ם מסיני, חידשה את המצור הימי לשייט ישראלי, וקידמה כוחות צבאיים לגבולות ישראל בסיוע חיילות משלוח מעירק וסעודיה.

מדיניות ארה"ב במזרח התיכון אז, הייתה המשך רציף מאז 1947, שעיקריה הדחת השפעתה של ברה"מ וחיזוק קשריה עם ארצות הנפט. בתקופת ה'המתנה' פנתה ישראל לארה"ב לממש את הבטחתה לפעול להסרת המצור הימי, אך הממשל האמריקני התלבט לגבי אופן מעורבותו בקונפליקט, ב- 28 במאי תכנן אופציה סודית (גרסה של מבצע וויפלאש 1956) להפגנת כוח צבאי באופן שיבטיח את שלמות שטחן של כל המדינות המעורבות, גם אם יהיה קשה לקבוע מי פתח במלחמה, כתגובת אזהרה זהה ללא משוא פנים תוך ניטרליות והתנערות מתמיכה גלויה בישראל, כדי לא לאבד מהשפעתה לטובת הסובייטים: "העמדה האמריקאית חייבת להיגזר משיקולים אלה ולא מ'סוגיות מקומיות'...".

בעקבות המבצע הישראלי המהיר -6 ביוני, נסוגה ארה"ב מתוכנית ההתערבות הצבאית, והעדיפה להמשיך לפעול באמצעות האו"ם ובערוצים מדיניים דו-צדדיים, כולל התייעצויות עם הסובייטים להפסקת המלחמה, ולהשעיית התמיכה הלוגיסטית מכל הצדדים. סכנת השמדת ישראל, התחלפה בחשש כי תבוסת הערבים תהיה כה מוחצת, עד שהסובייטים יתערבו לטובתם, או לפחות יגרפו ממנה רווח מדיני. חרף הצהרות כי אין לישראל שאיפות טריטוריאליות, חש הממשל "הכרח לתחום את ההצלחת ישראל לגבולות סבירים". ישראל לא הייתה מודעת כלל באותם ימים, שצה"ל עשוי היה למצוא עצמו מתמודד גם עם חיילים אמריקאים בסיני.

1973 - מלחמת יום כיפור:

מדיניות ארה"ב במזרח התיכון לא השתנתה גם בעידן הנשיא ניקסון, ושליחו הנמרץ מאד, מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, אף שהתגברה ההכרה בחשיבות התרומה והשמירה על מדינת ישראל.

באותם ימים הייתה ההשפעה הסובייטים בשיאה, והיא חימשה ואימנה את צבאות ערב לקראת מימוש שאיפתם לנקום בישראל את חרפת תבוסת מלחמת ששת הימים. יחד עם זאת, נטה סאדאת נשיא מצרים להסב פניו לארה"ב, בשל יכולתה להשפיע את מדיניות ישראל בזירה. קיסינג'ר ראה בכך הזדמנות להשיב את ארה"ב לעמדת השפעה במזרח התיכון. במהלך השנתיים קודם המלחמה, נרקמה תכנית לפיה מצרים תיזום עם סוריה מהלך צבאי בסיני באופן שיחשב לניצחון צבאי (אף אם מוגבל) שישיב את הכבוד הלאומי המצרי שאבד במלחמת ששת הימים, באופן שיאפשר את מוכנות מצרים לנהל משא ומתן עם ישראל על שלום - תמורת נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב 67. קיסינג'ר הצליח לשכנע את גולדה (ודיין) למהלך הסודי הזה, בתנאי שישראל לא תירה את הכדור ראשון, תמנע מכול ניסיון גלוי למכת מנע, ותספוג את המתקפה המצרית כתנאי לטובת האפשרות לכניסה למשא ומתן לשלום עם מצרים. תחת האזהרה כי "ארה"ב לא תוכל להגן על ישראל בזירה הבינלאומית ולא תאפשר סיוע צבאי". לאחר שדיין הבטיח לגולדה שצה"ל יעמוד בהגבלות קיסינג'ר, היא נענתה לדרישותיו, אך התנתה שהמשא ומתן יתרחש רק לאחר הבחירות הצפויות בישראל באוקטובר 1973. ההמשך ידוע.

השימוש שעושה ארה"ב בנשק הסנקציות על הסיוע הבטחוני כדי לכפות את האינטרסים שלה, התרחש גם תוך כדי המלחמה, כאשר צה"ל צר על הארמיה השלישית. אז פעל קיסינג'ר בנחרצות להציל את הצבא המצרי מתבוסה, בכך שמנע ועיכב בקשה ישראלית דחופה לתחמושת כדי לחלץ את הארמיה השלישית מסיני.

1982 עד 2006 - מלחמות לבנון

המלחמה פרצה בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון. יחד עם הבעת הזדהות, הביע ממשל ארה"ב תקווה כי התנקשות לא תוביל את ישראל לסטות מהמאמצים המשותפים ל"בניית עולם של שלום". במילים אחרות, להימנע מתגובה צבאית העלולה לגרור את האזור למלחמה כוללת. ישראל העדיפה לפגוע צבאית בארגוני הטרור בטווח עד 40 ק"מ, כל עוד סוריה אינה מתערבת. הנשיא רייגן השיב, שארה"ב פועלת בזירה הבינ"ל להימנע ממהלכים צבאיים שיחמירו את המתיחות, כי המטרה המשותפת היא "להביא את האזור לרגיעה וליציבות". בגין זעם ורמז על צביעות: בעוד מעצמות אחרות מנהלות מלחמות רחוקות, מנסים למנוע רק מישראל את זכותה להתגונן. ככול שהתגברו הידיעות על חציית 40 ה-ק"מ, הוחמרה המתיחות בין המדינות בשל העימותים עם סוריה וההתקפה הישראלית בביירות. ארה"ב תבעה מישראל להיענות להפסקת אש. יחד עם זאת, הממשל הגן על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, בהטלת וטו על הצעות עוינות במועצת הביטחון. למרות זאת, חדי האוזן לא היו יכולים להתעלם מאיום סמוי כלפי ישראל, אם לא תיענה לפניית הנשיא.

בשיחות האינטנסיביות בין ישראל והממשל, נתגלו המחלוקות שברקע אותם האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון מאז 1947, לפיהם לצד תמיכה בישראל, ניתנה עדיפות לשמירת היחסים עם ארצות ערב. הממשל האמריקאי שלל באורח עקרוני את מדיניות התגמול, דחק בישראל להתייחס לפיגועים המגיעים מבחוץ כאירוע פלילי שגרתי בתוך ישראל. הוא עמד כל כך, שהתגובות והשימוש בכוח צבאי חייבים להיות מידתיים ביחס לנזק.

ברמת המקרו. הציפיה הייתהא שישראל תשתלב בראייה האמריקאית, שלפיה יש לקדם משטרים ערביים פרו-מערביים, לדחיקת ברה"מ ולביסוס מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון. לישראל אמור היה להיות תפקיד חשוב במהלך הזה, גם אם בטווח המיידי היא הייתה אמורה להבליג ולספוג מחיר כואב. לדעת האמריקנים, פעילות צבאית בשעה ההיא הייתה אמורה להשיג אולי מטרות טקטיות לטווח קצר, אך לגרום נזק ארוך טווח במישור האסטרטגי, כי פעולותיה מרחיקות את היעד המרכזי להפיכת לבנון למדינה פרו-מערבית יציבה וחזקה, כזו שתקל על מלחמתה של ישראל בארגוני הטרור.

לציין שאותם טיעונים הופנו לישראל גם במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006) כאשר הופעלו על ממשלת אולמרט לחצים כבדים להימנע מפגיעה בתשתיות לאומיות בלבנון, כי האחריות לפעילות העוינת בלבנון מוטלת על חיזבאללה, המהווה גורם שלילי מבחינת ממשלת לבנון. לכן, פגיעה בתשתיות לאומיות (דלק, חשמל, תחבורה, ונזק הומניטארי) תפגע בממשלת לבנון הפרו-מערבית המתונה. בלחץ ארה"ב, מיקדה ישראל את תגובותיה נגד החיזבאללה בלבד, מדיניות שהביאה לאי ההכרעה במלחמה ולאי מימוש כול ההחלטות:  נסיגת החיזבאללה מעבר לליטני (1701); שליטה מלאה של ממשלת וצבא לבנון על כל שטח המדינה; ופירוק כל המיליציות מנשקן; איסור אספקת נשק למעט לצבא לבנון; כוח יוניפי"ל חזק מבעבר. תוצאת אי מימוש ההחלטות הללו הם פירות באושים שישראל אכלה ב- 7 אוקטובר 2023.

2024 - עזה

ארה"ב נחלצה, ללא ספק, לסייע לישראל בשעתה הקשה ביותר מאז הקמתה, בכול הזירות: בחימוש בהיקף שלא היה כדוגמתו, בגיבוי בזירה הבין לאומית ובהשתתפות פעילה בהגנה מפני טילי איראן, יחד עם מילת האזהרה האולטימטיבית לאויב(?) "DONT". במילים אחרות, אל תעמידו את נחישותנו במבחן. אולם, איראן ושלוחותיה בוחנות כול דקה את הנחישות האמריקאית לתמיכה מלאה באינטרס הישראלי, ומודעות לחילוקי הדעות ביניהן על אופן ניהול המלחמה. לארה"ב סדר יום שונה, שכופה על ישראל מעורבות חסרת תקדים ביחסי שתי המדינות: היא מציבה מגבלות בתהליך קבלת ההחלטות הנדרשות לאישור מוקדם ומותנה בחימוש מיוחד, כמו השימוש בפצצות הגדולות - החיוניות להתמודדות עם המינהור הכבד ברצועה, ועם חיזבאללה. בלעדי החימוש והסייע הצמוד מול טילי אירן, אין לישראל את היכולת להכריע את האויב.

 ניכר שאין לארה"ב אינטרס להיכנס למערכה צבאית במזרח התיכון, והיא פועלת לבסס את מעמדה במזרח התיכון באמצעות הסכם אברהם מורחב.  סביר שעיתוי מלחמת החמאס נועד לשבש את תוכניתה, ולפגוע במאמציה מול סעודיה. לכן, ארה"ב פועלת להפסיק את המלחמה בטרם עת, לפני שישראל תוכל לעמוד ביעדיה, והיא מתנגדת להרחבת המלחמה בלבנון, החיונית מאין כמותה להישרדות ישראל. ללא אישור ארה"ב, לא תוכל ישראל לפעול בלבנון.

 לסיכום

נכון שזה 'לא כוחות'"' - ואולי עזות פנים - להזכיר למעצמה הגדולה הידידותית, כיצד הייתה מוכנה לצאת למלחמת עולם כאשר גילתה את סוללת הטילים הבליסטיים הסובייטים שהוצבו באי קובה מרחק 150 ק"מ מחופי פלורידה (1962). רק נחישותה אז שכנעה את הצי הרוסי לסגת (במחיר פינוי בחשאי של טילי ארה"ב המוצבים בטורקיה מול רוסיה). האיום על ישראל המוקפת מכל עבריה בטילים, הוא המצב החמור ביותר שאיזושהי מדינה דמוקרטית חוותה בעידן הנוכחי, ועדיין היא נדרשת ל'שכנע' את ארה"ב בחיוניות הצורך לספק לה חימוש קריטי להישרדותה. נימוקו של הממשל -שברית-אברהם, ובעיקר הנורמליזציה עם סעודיה, הם הערובה הטובה ביותר לישראל נוכח האיום האירני/ פלסטיני בטווח הארוך, חרף הנזקים בטווח הקצר - מבהיר את חוסר ההבנה האמריקני המתמשך. את חוסר ההכרה בקיומה של מלחמת דת הגלובלית של האסלאם במזרח התיכון, ושרק הכרעה ברורה חד משמעית של ישראל בכול מערכה צבאית הנכפית עליה, הוא הערובה היחידה לכך שסעודיה תהיה מוכנה לדבר עם ישראל.

האינטרס האמריקני הוא להבטיח את השפעתה הדומיננטית במזרח התיכון על פני כול מעצמה אחרת, כמו רוסיה וסין. זאת, באופן שיבטיח את שליטתה על מאגרי הנפט והשייט החופשי באזור. הסיפור של ישראל ואיראן נראה בעדיפות שנייה. נשיאים אמריקנים עושים הכל שהתנגשות כזו לא תתרחש בקדנציה שלהם, ומעבירים את הבעיה לנשיא הבא. לשאר העולם אין כל אינטרס להתמודד עם התחמשות הגרעינית האירנית כול עוד האיום מופנה כלפי המדינה היהודית בלבד.

התלות המוחלטת של ישראל בתמיכה ובסיוע האמריקני מחייב את ישראל לעשות הכול כדי להבטיח שארה"ב תמשיך בתמיכתה בה, ללא קשר למפלגה שתהיה בשלטון, ובמקביל, לדעת לתמרן בפיקחות כדי לאפשר מידה אלמנטרית של חופש פעולה בשעת חירום.

[לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבת המושג: 'ניצחון'.
• אוסף המאמרים על 'הכרעה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.