תקציר: בסוף פרשות נצבים וילך, אנו מתבשרים שמשה קודם מותו יתאר את כלל היחסים בין ה' לישראל באמצעות שירה, היא שירת האזינו. הזוהר פירש את השירה בדרכים שונות, ולעניינינו ההסבר התיאוסופי שהוא מביא מדבר על כך ששירה זו מורידה את השפע האלוהי מלמעלה למטה. כאשר ישראל רוצים להפר את הברית ביניהם לבין ה', אין הם יכולים, בגין ברית סיני וברית המילה המאפיינת אותם.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר רביעי מתוך ארבעה על שירת האזינו. למאמרים האחרים:

• אבי הראל: שירת האזינו ובחירתו של עם ישראל.
• אבי הראל: שירת האזינו ותודעה היסטורית.
• דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת האזינו.
• אבי הראל: שירו האחרון של משה בהיבט הקבלי / תאוסופי.

*  *  *

בסוף פרשות ניצבים - וילך מבשר לנו הכותב המקראי כי משה אמור להשמיע לבני ישראל את דברי שירתו, שהיא הסיומת של התורה והמצוות, כדלקמן: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם"[1]. כוונת הדברים היא לשירת האזינו אולם מכיוון שהזוהר מרכז את רוב דבריו על שירת האזינו כבר בפרשתנו וילך, נדון בקצרה בשירה זו כאן.

בשירת האזינו חותם כאמור משה את התורה על מצוותיה חוקיה ומשפטיה

דברי השירה אמורים בכפילות לשונית. פסוקיה חלוקים לחצאים, וכל חצי שני חוזר על הראשון. מדוע נבחרה השירה לחתום את המקרא? יתכן כי משה בחר בדרך זו בעבור שכך יכנסו דבריו בלב הקורא. שירה בכללה הינה דרך ביטוי עליונה, הבאה לתאר כאן את קורות עם ישראל מתחילתו ועד אחרית הימים. לשונה של שירת האזינו היא לשון השירה העברית העתיקה, שנמצאת גם בטקסטים נוספים במקרא, שהעיקריים שבהם הינם אלו: ברכת יעקב (בראשית, פרק מ"ט), שירת הים (שמות, פרק ט"ו), משלי בלעם (במדבר, פרקים – כ"ג – כ"ד), ושירת דבורה (שופטים, פרק ה').

עם זאת יש לשירת האזינו ייחוד משלה, הבא לידי ביטוי ביצירת צירופים מיוחדים והצורך לזכור את המאורעות ההיסטוריים שקרו, ובנוסף, יש לשירה זו דפוסי לשון וסגנון המשותפים לספרות הכנענית, עובדה שיכולה לבסס את הדעה כי שירה זו קדומה. המסורת מייחסת את חיבור כתיבת השירה למשה, והיא אף מופיעה במסגרת נאומי הפרידה שלו מעם ישראל קודם מותו. אולם מכיוון שבשירה נזכרות כניסת בני ישראל לארץ כנען, ועבודת האלילים שחטאו בה שם, יש חוקרים רבים שאינם מייחסים למשה את כתיבתה. ברם, אין אחידות אצל חוקרים אלה בדבר זמן כתיבתה, וזמן זה נע החל מתקופת השופטים וכלה בתקופת הפילוג בין היהדות לעדה השומרונית, כלומר החל מהמאה ה – 12 לפני הספירה, ועד המאה החמישית לפני הספירה[2]. אולם על פי לשונה וסגנונה, נראה דווקא שהשירה היא עתיקה, ודווקא החיבור שלה עם כתובים אחרים במקרא שנזכרו לעיל, יכול להעיד על קדמותה.

שירת האזינו בזוהר

הזוהר מתייחס לשירת האזינו בראשית דבריו, בהתאם לנאמר בפסוקים, כעדות, כדלקמן:" שְׁלֹשָה הֵם שֶׁעוֹמְדִים בְּעֵדוּת לְהָעִיד, וְאֵלֶּה הֵם: בְּאֵר יִצְחָק, גּוֹרָל, וְהָאֲבָנִים שֶׁשָּׂם יְהוֹשֻׁעַ. וְשִׁירָה זוֹ עֵדוּת יוֹתֵר מֵהַכֹּל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם כָּךְ, אַרְבָּעָה הֵם. אָמַר לוֹ, וַדַּאי, אֲבָל בַּגּוֹרָל לֹא כָתוּב עֵדוּת. בְּאֵר שֶׁל יִצְחָק מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה וְגוֹ'. גּוֹרָל - שֶׁכָּתוּב עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ. שֶׁהָיָה אוֹמֵר: זֶה לִיהוּדָה, וְזֶה לְבִנְיָמִין, וְכֵן לְכֻלָּם. הָאֲבָנִים שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ - שֶׁכָּתוּב הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה. וְכָאן, וְהָיָה שָׁם בְּךְ לְעֵד. וְכָתוּב וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד. הִיא וַדַּאי הֵעִידָה בָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל"[3]. כלומר יש ארבעה דברים שעניין העדות קשור בהם. לעינינו העדות הרביעית היא הרלוונטית והיא העדות של שירת משה. 

על המשמעות של עדות זו אומר הזוהר בהמשך את הדברים הבאים כדלקמן: "לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַה שֶּׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְגוֹ', אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם? כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, מַהוּ אֶת דִּבְרֵי? אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת צָרִיךְ לוֹ לִהְיוֹת, וּמַה זֶּה עַד תֻּמָּם? אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ בְּסוֹד הַמִּשְׁנָה, כָּל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁאָמַר מֹשֶׁה, כֻּלָּם נֶחְקְקוּ בְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל אוֹתָם דְּבָרִים הָיוּ בָאִים, וְעוֹלִים וְיוֹרְדִים, וְנֶחְקָקִים שָׁם. וְכָל דָּבָר וְדָבָר הָיָה בָּא לִפְנֵי מֹשֶׁה לְהֵחָקֵק עַל יָדוֹ וְעוֹמֵד לְפָנָיו. וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב עַד תֻּמָּם. רַבִּי אַבָּא אָמַר, אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, שִׁירָה הַזֹּאת צָרִיךְ לוֹ לִהְיוֹת, מַה זֶּה רוֹמֵז? אֶלָא שִׁירָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ הַדְּבָרִים.  ששנינו שכתוב מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, לְיוֹם הַשַּׁבָּת מַמָּשׁ. שִׁיר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אמר.(כלומר, יש שיר שה' אמר והכוונה לשיר השירים אשר לשלמה, שיר שהקדוש ברוך הוא אמר. גם כאן הפסוק האומר את דברי השירה הזאת, הכוונה שיר שהקדוש ברוך הוא אמר"(. רוצה לומר שאמנם במקרא המדובר  על שירתו של משה, אבל בפועל דברי השירה הזאת נאמרו בעצם מפיו של ה' באמצעות משה, ומשם תוקפה ושימושה כעד לשמירת התורה והמצוות.

חיזוק לכך אנו מוצאים בדברים הבאים, הדנים בעובדה שהמדובר בשירה ולא בשיר, כדלקמן: "אֶלָּא כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, שָׁם שִׁיר, וְכָאן שִׁירָה. זֶה זָכָר, וְזוֹ נְקֵבָה. וַהֲרֵי שָׁנִינוּ, כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לְגַבֵּי מֹשֶׁה כְּמוֹ קוֹף בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם, וְהֵם אָמְרוּ שִׁיר, וּמֹשֶׁה אָמַר שִׁירָה.  ומנין לנו שזו היא נקבה(ששירת האזינו היא נקבה?), שכתוב וענתה השירה הזאת... מֹשֶׁה הָיָה לוֹ לוֹמַר שִׁיר, וְהֵם(שאר הנביאים) שִׁירָה. אֶלָּא זֶהוּ סוֹד הַדָּבָר, מֹשֶׁה לֹא אָמַר אֶת זֶה לְעַצְמוֹ, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל.[4]"

כלומר שירת משה, שהיא נאמרה בלשון נקבה, נבדלת בכך משירת הנביאים האחרים, שנאמרה בלשון זכר, ואם אלה הם פני הדברים שירתו של משה מההיבט התיאוסופי נמוכה לכאורה ברמתה משירתם של שאר הנביאים. ברם דבר שכזה לא יתכן היות ודרגתו של משה בנבואה הייתה עליונה על כל שאר הנביאים, לכן אומר ר' שמעון את הדברים הבאים על אתר: "אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא כָּךְ, אֶלָּא מֹשֶׁה וַדַּאי נוֹדַע מִכָּאן שֶׁהוּא בְּדַרְגָּה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה מֵהַכֹּל. מֹשֶׁה עָלָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וְהֵם יָרְדוּ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. הוּא עָלָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין. מֹשֶׁה עָלָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, שֶׁאָמַר שִׁירָה, תִּשְׁבַּחַת הַמַּלְכָּה שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת לַמֶּלֶךְ. וּמֹשֶׁה נֶאֱחַז בַּכֹּל, וְהֵם יָרְדוּ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שֶׁאָמְרוּ שִׁיר, שֶׁהוּא שֶׁבַח שֶׁמְּשַׁבֵּחַ הַמֶּלֶךְ אֶת הַמַּלְכָּה, וְהֵם נֶאֶחְזוּ בַמַּלְכָּה. וְעַל זֶה בָּזֶה נוֹדַע שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'. שִׁיר הַמַּלְכָּה. לְמִי? לַה'. וְלָכֵן וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

כלומר ר' שמעון מחזיר כאן את הדברים לסדרם הנכון. משה רבינו ניבא באמצעות ספירת תפארת, הנקראת גם אספקלריה (מראה) מאירה, בעוד ששאר הנביאים ניבאו את דברם באמצעות ספירת מלכות, אספקלריה שאיינה מאירה. אשר על כן נבואותיו ושירותיו של משה עולות לאין ערוך מההיבט הקבלי על שירת הנביאים האחרים, וזה תוקפה גם כעדות לדורות.

ההיבט התיאוסופי של שירת האזינו

עד כאן עסק הזוהר בתוקף העדות של שירת האזינו, שנאמרה מפי ה' על ידי משה. לקראת סוף הדברים עוסק הזוהר בהיבט התיאוסופי של השירה, וכיצד היא משפיעה על עולם הספירות ובכלל: "לָמַדְנוּ, שִׁירָה מוֹשֶׁכֶת בְּרָכוֹת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ בְרָכוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.  אמר רבי יוסי, עתידים הם ישראל לומר שירה שלמה, שירה שכוללת כל שאר השירים, זהו שכתוב  ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה וּמִלְמַעְלָה לְמַטָּה וְלִקְשֹׁר אֶת קֶשֶׁר הָאֱמוּנָה, שֶׁכָּתוּב  אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת. אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר. וְכֵן כֻּלָּם כְּמוֹ זֶה. אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה. עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. עֲלִי בְאֵר, כְּלוֹמַר עֲלִי לִמְקוֹמֵךְ לְהִתְאַחֵד בְּבַעְלֵךְ, זֶהוּ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה"[5]. כאן קובע הזוהר כי לשירה יש כוח בעולם הספירות, והיא מושכת ברכות, כלומר שפע אלוהי מלמעלה למטה עד שכל הספירות מתמלאות בשפע ובקדושה. זה הכלל, ולעתיד לבוא, על פי פרשנות הפסוקים של הזוהר, שירתם של ישראל עולה ובוקעת מלמטה למעלה עד שהדבר עולה בידם לאחד את מערכת הספירות עד סופה, והצלחה זו יש לה פן משיחי גאולתי מובהק.

כך ניתן להבין גם את דברי הסיום של הזוהר על פרשת וילך, כדלקמן: "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה שְׁלֵמָה(בזמן גאולתם), שִׁירָה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל שְׁאָר הַשִּׁירִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב  וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עלילותיו. בְּאוֹתוֹ זְמַן (זמן הגאולה) כָּתוּב וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְכָתוּב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה..".. כלומר ההכרה שה' הוא מלך של כלל העולם תגיע באחרית הימים, והכוונה כאן ללא ספק לתובנה תיאוסופית נועזת הקובעת שלעתיד לבוא כולם יכירו בעליונותו של ה' ובשלטונו המיוצג נאמנה באמצעות עולם הספירות הקבלי.

ר' יוסף ג'יקטיליה נדרש לעניין השירה בכללותה בספרו גנת אגוז, שנכתב קודם שהוא הפך להיות מקובל מן השורה

בקטע הבא עוסק ג'יקטיליה במעמדם של כהנים לויים וישראלים, ובעניין השירה שמאפיין את עבודת הלווים בלבד במקדש, כדלקמן:"... מעלת הלויים היא למטה ממעלת הכוהנים, והלווים הם העובדים בבית המקדש בעבודות ידועות, כגון סגירת דלתות ובאמירת השיר המיוחד להם ולא לאחרים... והלויים(תפקידם) להיותם משוררים בשעת שהכוהנים מקריבים... ועבודת הלויים אחריהם בדוכן ישיר... לויים אומרים שירות ומריעים בשעה שהכוהנים מקריבים... כל מעלה ומעלה כמות שהיא(כל מעמד, כוהן לוי או ישראל יש לו תפקיד מוגדר בעבודת הקודש)... כי עבודת הלוי שהוא השיר תלויה בעבודת הקורבן, ואם אין שם קורבן אין שם שיר... ואף על פי שאין כוהנים יכולים לומר שיר, כי השיר המיוחד הוא ללויים, ובביאור אמרו ושרת בשם ה' אלהיו ככול אחיו הלויים, ואיזה שירות שהוא בשם ה' הוי אומר זו שירה..."[6].

בקטע זה מדבר ג'יקטיליה של שלושת המעמדות בעם ישראל, כהונה, לוויה וישראל, ועל תפקידם המדויק בעבודת הקודש, עבודת הקורבנות. תפקידם של הלויים כאן, בהתאם לפסוקי התורה הוא לומר שירה בזמן שהכוהנים עוסקים בהקרבת הקורבן. אין אדם ממעד שונה מהם יכול לומר שירה זולתם, וכאשר אין שם לויים אין הכוהנים יכולים להחליפם באמירת השירה. מנגד, בזמן הזה, כאשר אין לויים בבית הכנסת ויש רק כוהנים וישראל, או אז הכוהן עולה גם במקום הלוי, כדי שלא לפגום בסדר ההיררכי של המעמדות בעם ישראל, כך שישראל איננו יכול לעלות בזמן קריאת התורה במקום לוי, אלא כאמור הכוהן עולה פעם נוספת. ג'יקטיליה קובע כאן סדר דוגמטי מוקפד וקשיח שאין אפשרות לשנותו אפילו כמלוא הנימה, אבל כאמור אין כאן כוונה תיאוסופית, אלא תרגום ופירוש סדר המעמדות המותאם לפסוקי המקרא.

בספרו התיאוסופי הגדול הראשון שערי צדק, מתייחס ג'יקטיליה לעניין שירת האזינו באופן פרטני, עם לימוד ותוצר קבלי מובהק ונועז, כדלקמן : "ואחר שידעת זה, דע כי אין לה' יתברך שום שינוי מה שאין כן בשאר כל השמות והכינויים שבעולם שהרי ראשית השמות הוא אל ותמצא לא וכאשר רצו ישראל להכעיס את השם ולמרוד בו לא יוכלו להכעיסו בשם המיוחד יהוה והכעיסו במילת אל זה שאמר הנביא כשכחשו באל ויאמרו לא הוא כשכחשו ביהוה לא יוכלו להכעיס את השם באותיות יהוה אלא באותיות אל שהפכו אותו ואם תאמר מניין כי לא  שהיתה הכוונה להכחיש שם אל הרי גילה הדבר בתורה בשירת האזינו הם קנאוני בלא אל כלומר באל הפכו ואמרו לא ובמידת לא שהכעיסוהו, באותה מידה ממש אקניאם וזהו אקניאם בלא עם מדה במידה הם הפכו אל ואמרו לא כך ה' יתברך אקניאם בלא עם אבל אינם כלים ואינם יכולים לפרוק עול מלכותו שהרי חותם שמו בהם קיים וזהו סוד חי אני נאום ה' אלהי ישראל אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם. ואומר במקום אשר יאמרו לא עמי אתה יאמרו להם בני אל חי במה שקלקלו בו ממש חוזר הדבר לתקונו. וכבר ידעת כי אל חי הוא מדת אות ברית קודש ולפי שקבלו בני ישראל אות ברית מילה על זה יאמר להם בני אל חי ואם תבין עומק זה תבין שאפילו אם חס ושלום יעשו כל הכעסים אין להם כלייה אלא היסורין באין עליהם והסוד כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והשבות אל לבבך ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ואמר בצר לך ומצאוך וגו' לא ירפך ולא ישחיתך, מתהפכת לא למדת אל רחום ..."[7].

בקטע זה מדבר ג'יקטיליה אודות הרצון של ישראל לפרוק עול מלכות שמיים, כדברי שירת האזינו, הם קינאוני בלא אל, אולם זה לא מתאפשר להם היות וה' הוא מלכם בכל תנאי ולכן הניסיון האמור בשירת האזינו לעזוב את ה' ומצוותיו לא יצלח. מעבר להסבר המקראי הרגיל, האומר שבני ישראל קיבלו עול מלכות שמיים בברית שנכרתה ביניהם ובין ה', הרי יש לדבר גם הסבר תיאוסופי, הקשור לברית המילה. היות ובני ישראל קיבלו על עצמם את ברית המילה, שהיא כנגד ספירת יסוד, הם, בני ישראל נקראים בני אל חי, שעה שאל חי הוא שמה כאמור של ספירת יסוד. ולכן גם אם ירצו לפרוק את עול הברית עם ה', אזי יבואו עליהם ייסורים קשים שיכו בהם אבל לא ישמידום כליל. עזיבת ה' באה לפי ג'יקטיליה בביטוי בפסוקים במונח השלילי לא, כפי שנאמר על אתר בפרשתנו(שירת האזינו) ברם הלא האמור הופך בגין הברית הקיימת בין ישראל לה', ברית שספירת יסוד מעורבת בה(שהיא כאמור כנגד מצוות ברית מילה), ללא. לשון אחר, כוחה של ספירת יסוד מונעת כל אפשרות זליגה של ישראל לצאת מהברית האלוהית בה הוא נמצא, ובסופו של דבר, לאחר תהליך ארוך, שטומן בחובו גם עונשים כבדים, הגאולה הנכספת בוא תבוא.

רקנאטי על אתר בפרשת וילך, מפרש את עניין העדות בצורה שונה, ואומר כי העדות אודות שמירת הברית והמצוות שייכת לספירת מלכות/שכינה, כדלקמן:" השירה הזאת הוא רמז לשכינה ונקראת שירה כעניין השמיעני את קולך כי קולך ערב (שיר השירים, פרק ב', פסוק יד). גם נקראת זאת והיא המעידה לישראל שנאמר וענתה השירה הזאת לפניו כעניין העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וכתיב האבן הזאת תהיה בנו לעדה", כאשר המילה או הביטוי זאת מייצג בדברים האמורים את ספירת מלכות.

ג'יקטיליה לא מזכיר את שירת האזינו בספרו שערי אורה, ואנו נוכל לבחון את דבריו שנאמרו בספרו הקודם, שערי צדק, אודות חוסר היכולת של ישראל לפרק או לבטל את הברית עם ה'.

האזכור המרכזי הראשון של המשג ברית בשערי אורה, מתייחס לקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, כדלקמן: "... דע כי כל דיבור בכל התורה הוא במידת הגבורה(ספירת דין), והוא מעסקי התורה שבכתב, והסוד – תורה שבכתב מפי הגבורה שמענוה(כלומר צריך למשוך את השפע האלוהי מספירת בינה, אל ספירת יסוד, וממנה יגיע השפע לספירת מלכות)... ולפי שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה שתיהן צריכות זו לזו, ואין זו מתקיימת אלא עם זו... (נאמר במקרא) כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית. הרי ברית כרותה על התורה שבכתב כשהיא נדרשת על ידי התורה שבעל פה"[8]. ג'יקטיליה נותן כאן הסבר מיסטי מובהק לאחד מעיקרי היהדות המסורתיים. הכוונה היא לפרשנות של התורה שבעל פה, כפרשנות מוסמכת לתורה שבכתב, וההכרח של הזיקה אחת עם רעותה. האחדות בין שתיהן בהיבט המיסטי, רומז על סוד הזיווג של ספירות תפארת ומלכות, ולכן כאשר קיים רצון של פריקת עול, או על פי האמור כפירה בתוקפה של התורה שבעל פה וכל הקשור בה, הרי שהמשמעות המיסטית היא הפרדתן של ספירות תפארת ומלכות זו מזו. זו הכוונה המיסטית של הרצון לעזיבת הברית עם ה', כאשר הכפירה שבתורה שבעל פה עלולה להביא לפירוד בעולם הספירות האלוהי.

הקשר בין הברית שנכרתה בין ישראל לה', ולברית המילה, נאמר בשער השני של ספר שערי אורה, כדלקמן:" ולפעמים נקראת מידת אל חי(ספירת יסוד, הפן הזכרי של האלוהות, שהוא גם כנגד ברית מילה), בתורה ברית. ודע והבן כי כל לשון ברית שבא בתורה הוא(קשור) לשלוש מיני עניינים... והכל הוא אחד בחיבור. ואותם ג' מיני עניינים נחלקים לג' שמות(ספירות) אלו – אדני(ספירת מלכות), אל חי(ספירת יסוד), (וספירת)בינה. (הקשר בין הברית בין ישראל לה') וברית בינה הוא ברית הפה וברית הלשון וברית השפתיים, שנאמר, על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית... וברית אדני(ספירת מלכות) הוא כנגד ברית התורה, שהיא נקשרת בין אל חי(ספירת יסוד) ובין ברית אדני(ספירת מלכות). ובהיות אדני(ספירת מלכות) נקשר באל חי(ספירת יסוד) ובבינה(ספירת בינה),אזי גם הוא נקרא בלשון ברית על שם שניהם..."[9]. כלומר הברית בין בני ישראל לאל, קשורה קשר בל ינתק עם ברית המילה, ולכן כאשר ישראל רוצים להפר את הברית עם ה', הדבר לא יצלח בגין ברית המילה, והקשר בין ספירות מלכות, יסוד ובינה.

הקשר בין ספירת מלכות, בינה ויסוד, והקשרתם לשפע האלוהי ולברית בין ישראל לה', נידון בהרחבה בשער השמיני של ספר שערי אורה, ומפאת קוצר היריעה בחרנו קטע מייצג הרלוונטי לעננינו, כדלקמן:" אם כן דע והאמן כי ספירת הבינה וספירת המלכות שתיהן מכוונות זו אצל זו, וכשמידת(ספירת) המלכות מתוקנת בתיקון ישראל בקיום התורה והמצוות, אז ספירת בינה הופיעה להריק מכל מיני שפע וברכה דרך הספירות עד שספירת מלכות מתברכת ומתמלאת ואז נמצאים בני העולם בהשקט ובביטחה, והברכה משתלחת בכל מיני מזונות, ונמצאת הברכה דבוקה לארץ, וזהו אם בחוקותי תלכו וסדר כל הברכות(הכתובות בתורה). ואם חס ושלום קלקלו ישראל(רוצים לפרוק עול ולא לקיים את הברית בין ה' לישראל), אז ספירת בינה אינה משפעת ברכה וכביכול נמצאו הספירות בחיסרון, שהרי המקור(של השפע האלוהי) נפסק. לפיכך חוזרת ספירת יסוד להתאסף אל מקום תשוקתה אל (ספירת) בינה, ונשארת ספירת המלכות יבשה אין כל, אז נמצא העולם בכל מיני קללה, וזהו עניין הקללות האמורות בתורה, שעל ידי (מעשיהם המקולקלים של) ישראל לוקה ספירת מלכות..."[10].

כלומר כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הרי עולם הספירות נמצא בהרמוניה, והשפע האלוהי יורד באין מפריע מספירת בינה דרך ספירת יסוד אל ספירת מלכות ומשם מחוץ לעולם האצילות ומגיע עד העולם השפל. ברם, כאשר ישראל מנסים לפרוק את העול, ולהתכחש לברית הקיימת ביניהם לבין ה', אזי השפע האלוהי נחסם ולא מגיע ליעדו. מצב זה מתואר בתורה כאשר המספר המקראי מדבר אודות הקללות שיחולו על ישראל אם יעזבו את ברית ה', לפי קללות אלה, ישראל יענשו באופן קשה, אולם הם לא יושמדו כליל ובסופו של דבר כאשר יחזרו אל ה', תהיה להם תקומה.

אחרית דבר

בסוף פרשות נצבים וילך, אנו מתבשרים שמשה קודם מותו יתאר את כלל היחסים בין ה' לישראל באמצעות שירה, היא שירת האזינו. הזוהר פירש את השירה בדרכים שונות, ולעניינינו ההסבר התיאוסופי שהוא מביא מדבר על כך ששירה זו מורידה את השפע האלוהי מלמעלה למטה. כאשר ישראל רוצים להפר את הברית ביניהם לבין ה', אין הם יכולים, בגין ברית סיני וברית המילה המאפיינת אותם.

ג'יקטיליה לא נדרש לפרש את שירת האזינו בספריו התיאוסופיים, אולם עניין השירה אצלו כבר מוזכר בספרו הקדם תאוסופי, גנת אגוז. שם הוא מדבר אודות השירה שמיוחדת לשבט הלוי בעבודתם בקודש. שירה זו מסורה ללויים בלבד, ואם הם לא בנמצא אזי אין מי שישיר תחתם. בספריו התיאוספיים, שערי צדק ושערי אורה, מדבר ג'יקטיליה אודות הברית בין העם לה', וההקשר שלה לברית המילה. לדבריו בדומה לדברי הזוהר, כאשר ישראל מקיימים את ברית סיני, או אז שורר שפע עולמי, היות והשפע האלוהי זורם ללא מפריע מספירת בינה, דרך ספירת יסוד אל ספירת מלכות ומשם היא מגיע אל מחוץ לעולם האצילות עד הגעתה לעולם השפל. מכלל הן אתה שומע לאו, ואם חלילה ישראל מנסים להפר את הברית, הרי שהשפע האלוהי נחסם, וישראל נענשים בחומרה. ברם כפי האמור בשירת האזינו, אין הם יכולים להתנתק מברית סיני גם בגין ברית המילה, ולמרות העונשים הכבדים שחלים עליהם, הם לא יושמדו כליל, ובסופו של דבר, לאחר שיחזרו ממעשיהם הרעים תהיה להם תקומה וגאולה.

[לאוסף המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ניצבים.
• אוסף המאמרים על פרשת וילך.
• אוסף המאמרים על פרשת האזינו.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ניצבים באתר ייצור ידע, 21/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וילך באתר ייצור ידע, 2/10/19.

[1] דברים, פרק ל"א, פסוק ל'.

[2] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים: 234 – 237.

[3] זוהר, חלק ג', דף רפד, עמוד ב'. התרגום שלי.

[4] שם, דף רפה, עמוד א'.

[5] שם, דף רפו, עמוד א'.

[6] יוסף ג'יקטיליה, ספר גנת אגוז, מוגה ומתוקן על פי כתבי יד, ירושלים, תשמ"ט, חלק שני, דף לד, עמוד ב'.

[7]  מתוך, יוסף ג'יקטיליה,  שערי צדק, חלק ה׳:כג (sefaria.org.il).

[8] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, כרך א', מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמודים: 85 – 86.

[9] שם, עמוד 114.

[10] שם, כרך ב', עמודים: 25 – 53.