אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
על פי המסורת נהוג לקרוא בשלושת השבועות, בין י"ז בתמוז לתשעה באב, שלוש הפטרות הקשורות לחורבן הבית(הראשון, הקרויות תלתא (שלוש) דפורענותא. השתיים הראשונות הם הפרקים א' ו – ב' בהתאמה מספר ירמיהו, והשלישית הינה הפרק הראשון מספר ישעיה הקרויה חזון ישעיהו.
בהפטרה של השבוע השני, תוקף ירמיהו את ההתנהלות הדתית/מוסרית של העם בדימוי הבא: "כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת--בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם"(ירמיהו, פרק ב', פסוק י"ג).
הנמשל בפסוק ברור. עם ישראל מעדיף לעבוד עבודה זרה – המדומים לבורות מים, מאשר את האל האחד המתואר כמקור מים חיים. אולם ברצוני דווקא להתעכב על דברי המשל. מדוע ירמיהו בוחר בו את הדימוי של בור מים? האם בור מים חצוב הינו אלמנט שלילי?.
בור המים הוא מערכת הכוללת אגן ניקוז (השטח ממנו נאספים המים), תעלות הולכה, אגן שיקוע ופתח הבור ממנו נשאבים המים. טיפוס הבור הביתי השכיח, שעליו כנראה דיבר ירמיהו, הוא "בור פעמון". סוג זה מאופיין בפתח צר המשמש גם להזנת הבור וגם לשאיבה ממנו. הפתח מכוסה לרוב בחוליית אבן. מתחת לחוליית האבן בנוי צוואר הבור, שמבנהו צר ומאורך (אורכו כ־3– 4 מטרים, וקוטרו כמטר אחד). צוואר הבור מתרחב כלפי מטה והופך לחלל האגירה העיקרי. לחלל האגירה יש לרוב צורת פעמון ודפנותיו מצופים לעתים קרובות בטיח למניעת חלחול. נפח ממוצע של הבורות היה מ־25 מ"ק עד כ־50 מ"ק.
כלומר בור המים, נועד לאספקת מים ביתית ממי הגשמים, ולכאורה אין בו שום היגד שלילי. יתרה מזאת. כאשר ספר דברי הימים רוצה לפאר את פועלו של המלך עוזיהו הוא אומר את הדבר הבא:" וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם. וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים"(דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוקים ט' י').
יוצא מכאן, שדבריו של ירמיהו במשל אודות בורות המים לא מובן כל צורכו, היות ודווקא בורות מים נתפסים בדרך כלל בהיבט חיובי.
כדי לנסות להסביר את פשר הדברים יש להביא בקצרה את הרקע לנבואתו זו של ירמיהו: בספר מלכים נאמר כי ירמיהו בא מעיר הכוהנים ענתות בארץ בנימין. הדגש על מוצאו זה בא להורות כנראה, שהוא לא היה כוהן ששימש בבית המקדש, אלא נצר לגזע הכוהנים מבית אחימלך ואביתר בנו, ששלמה המלך הדיח אותם מעבודתם זו(ראה – מלכים א', פרק ב', פסוק כ"ז).
בשנת שלוש עשרה שנה למלכותו של יאשיהו התחיל ירמיהו את מסע נבואותיו (627 לפני הספירה). לפי תיארוך זה, ירמיהו נולד בסוף ימיו של מנשה, או בתוך תקופת מלכותו של אמון בנו. מנשה מלך על ארץ יהודה חמישים וחמש שנים לערך (693 – 639 לפני הספירה). הוא התמנה למלך בגיל 12, והאריך כאמור שנים בהנהגה יותר מכל מלכי יהודה האחרים. לפי המסופר, מנשה עשה את הרע בעיני האל, ובחר לסטות מדרכו של אביו המלך חזקיהו, שמתואר כמלך מוסרי וישר דרך. מנשה הביא לארץ יהודה את כל פולחני העבודה הזרה של זמנו, בנה מזבחות לאל בעל, העמיד פסל אשירה במקדש והעביר את בנו למולך. בנוסף, התנהלותו הייתה מלווה בטרור שלטוני עקוב מדם, עד שהמקרא מתאר זאת באופן חריג באופן הבא:" וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד"(מלכים ב', פרק כ"א, פסוק ט"ז). בדרך כלל אמירה שכזאת יש בה סממן של חיסול מתמיד של מתנגדים לשלטון, או מתנגדים לדרכו הדתית /מוסרית של המלך השליט.
התוצאה של מעשי מנשה האחרונים הייתה כי ההנהגה בראשו הייתה יציבה והחזיקה מעמד לאורך שנים. במקביל העם שנהנה מיציבות שלטונית, שמלווה בחיסול מתנגדי השלטון, נהנה גם מפריחה כלכלית. לאחר מותו של מנשה, בנו אמון יורשו, אולם כעבור שנתיים בשלטון הוא נרצח במהלך הפיכה נגד שלטונו.
או אז מתמנה יאשיהו למלך יהודה, והוא מחל בביצוע רפורמה דתית מקיפה. הוא מבער את כל סממני העבודה הזרה של מנשה ואמון, ובמהלך הדברים, אנשיו מוצאים ספר תורה בבית המקדש. יאשיהו מכנס את כל העם בירושלים וקורא להם בספר הברית. לפי הפשט היה זה ספר דברים, ולפי דעת אנשי ביקורת המקרא, המדובר היה בכתיבת ספר דברים באותו זמן. כך או אחרת, יאשיהו מגביר את פועלו ודורש מהעם לעזוב את עבודת האלילים שבה דבק. חלק מהעם מסכים למהלך של יאשיהו, אולם מנגד, יש חלקים וקבוצות בעם שמתרעמות על הצווים המלכותיים האוסרים את עבודת האלילים לה הורגלו. ירמיהו, שמנבא אודות העבודה הזרה שהייתה עדיין בתקופתו, משקף בדבריו אלה את המציאות. לשון אחר - לירמיהו היה קהל יעד גדול שטרם הפנים את הרפורמה הדתית של הנהגת העם בראשותו של יאשיהו.
נחזור לנושא בורות המים. כאשר ירמיהו מדמה את עבודת האלילים לחפירת בור מים כוונתו ברורה. בור מים, בדומה לעבודה זרה עושה סדר בעולם של אי ודאות. כאשר יש לאדם בור מים בחצר, הוא לא תלוי בשום גורם חיצוני לאספקת המים לצריכה ביתית. הוא אף יכול על פי מדידה מדויקת לדעת כמה מים לצרוך ומתי. כך הדבר גם בעבודה זרה. הקסם של עבודה זרה, בדומה לבור המים, היא בתפיסת עולם יציבה. לכל תופעת טבע, או גחמה אנושית יש כוח אלילי, שאם יעבדו אותו הדבר יגיע אל מכונו. בכך האדם יכול לנווט כראוי בעולם של חוסר ודאות מוחלט, תוך רוגע נפשי ופנימי.
דווקא עבודה של אל אחד, מייצרת עולם של כאוס. היות ומה שאל אחד זה עושה, הינו טוב לאחד ורע לאחר. לכן – הדימוי של ירמיהו, שבור המים שווה ערך לעבודת אלילים נהיר עכשיו בכל עוצמתו.
אחרית דבר. הד לפרשנות זו, אודות הקסם בעבודה זרה, והיציבות אותה היא מביאה אל האדם בתוך עולם של אי וודאות, ניתן למצוא בדברי חז"ל הבאים :" מנשה נראה לו לרב אשי בחלומו. אמר לו רב אשי – מפני מה הייתם עובדים עבודה זרה? אמר לו (מנשה), אילו היית באותו הדור היית תופס בשולי בגדי ורץ אחרי" (בבלי, סנהדרין, דף ק"ב, עמוד ב').
רוצה לומר כי הנהגה שמתנהגת בעריצות, ומאפשרת לעבוד עבודה זרה, נותנת לאדם הפרטי כמו לעם כולו פתרון ראוי לכאורה של יציבות מול הכאוס השולט בעולם. אולם לדרך זו יש מחיר מוסרי כבד שיש לעוקרו מהשורש. בכך מאותת ירמיהו כי עדיף חוסר וודאות על פני עולם יציב, אם יציבות זו פירושה עריצות, שפיכות דמים וחוסר מוסריות.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי NH53 לאתר flickr]
מקורות
- אדר,צ. ירמיהו הנביא, תל אביב: גומא, תשל"ב-1972.
- ויסמן, ז. מושיעים ונביאים:שני פניה של הכריזמה במקרא ,תל אביב, ספריית הילל בן חיים, הקיבוץ המאוחד,2003. פרק ט' ירמיהו,מנביא חורבן לנביא גאולה , עמ' 167-161.
- לאו,ב. ירמיהו - גורלו של חוזה, תל אביב, ידיעות ספרים, 2010.
- קמחי, ד. אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תל אביב, 1964.
