[תמונה חופשית שהועלתה על ידי One Way Stock לאתר flickr]
יותם הכהן הוא יועץ בכיר במערכת הביטחון ובמגזר הציבורי, עוסק בתחומים של חשיבה מערכתית ואסטרטגית, בפיתוח מתודולוגיות למידה מתקדמות ובעיצוב סביבות טכנולוגיות תומכות שיתוף ולמידה. יותם שימש בעבר כראש צוות תפיסת הביטחון הלאומית במכון ראות.
* * *
[מאמר זה הופיע במקור באתר דואלוג, והוא מופיע פה באישור המחבר. להגעה אל המאמר המקורי לחצו כאן]
מבוא
לפני כמה שנים נתקלתי במצגת שהכינה חברת ייעוץ גדולה עבור למיזם ממשלתי מוביל. פרט לעיצוב שהיה מושקע עד מאוד, המצגת עצמה היתה מביכה להחריד – אוסף של "בנצ'מרקים" מהעולם (כן, החברות האלו יודעות לעשות גוגל), ולצד ניסוח 'מותגי' של חזון המיזם, חזון שהתהדר בעיקר במילים גדולות וטרנדיות.
מה שממש לא היה שם הוא בירור של הייחודיות של ההקשר הישראלי שמחייב – מעבר ללמידה מסדר ראשון ממה שקורה בעולם – ליצור מענה ישראלי ייחודי ושונה. לצערי ולצערם של אזרחי ישראל, למרות הסכום היפה ששולם לחברה, המיזם לא האריך ימים.
כאשר שוחחתי עם חבר - שעובד בחברה שעסקה בגיבוש המסקנות האמורות - הוא טען בפני שזה מה שהלקוח רוצה ולכן זה מה שהוא מקבל. אני טענתי, מנגד, שבשאלות מהסוג הזה, הלקוח בהכרח לא יודע מה הוא רוצה (שאם לא כן הוא לא היה שוכר את שירותי הייעוץ). לכן, ליועץ יש אחריות ליצירת הבנה ושפה משותפת עם הלקוח בדבר המגבלות המובנות של תהליכים מסוג זה.
המאמר של סתיו שפיר
"ממשלה בלי מוח. בשנים האחרונות פרצה במשרדי הממשלה אופנה חדשה - שכירת חברות יעוץ חיצוניות שיתכננו מדיניות במקומם. קוראים לזה מיקור חוץ, או במילים אחרות: הפרטת המוח.
בהתחלה החברות האלה רק הגישו דוחות למקבלי ההחלטות. עם הזמן, המשרדים הפכו כל כך תלויים בהן, שהן התחילו לקבל את ההחלטות בעצמן. וכך, בתוך ישיבות המשרד יושבים לא רק עובדי מדינה - אלא גם עובדי חברות שיש להן גם לקוחות בעלי אינטרסים אחרים.
כך קורה שאותה חברה שמייעצת למשרד השיכון, עובדת גם בשביל חברת 'שיכון בינוי' של אריסון. ואותה חברה שמספקת למשרד האוצר שירותי ייעוץ, מייעצת גם לבנק לאומי ובנק הפועלים. אז מי מוודא שהחברות האלה עובדות בשביל הציבור, ולא בשביל הלקוחות האחרים שלהן?
לא ברור.
למה?
כי משרדי הממשלה לא טרחו לבדוק את התוצאות.
הם שוכרים בעשרות מיליוני שקלים מכספי הציבור חברות פרטיות יקרות שיחשבו במקומם ויתכננו מדיניות במקומם, אבל לא חושבים שכדאי לבצע בקרה על מה קורה כתוצאה מכך.
כבר שבועות ארוכים שהצוות שלי חוקר את הנושא הזה.
מצאנו בין היתר מיליוני שקלים שהועברו לחברות פרטיות כדי - תקשיבו טוב - שיכתבו את המכרז להתקשרות עם חברות פרטיות אחרות. גם את זה הממשלה כבר לא יודעת לעשות לבד. הפריטה את ההפרטה עצמה.
מצאנו עובדים במשרדי ממשלה שסיפרו לנו שאחרי שנים שהמשרד עובד עם חברת יעוץ פרטית, הם חוששים שאם יום אחד החברה הזו לא תהיה שם, המשרד לא יידע איך לעשות את העבודה שלו. לא יידע איך לקבל את ההחלטות הכי פשוטות.
כשחשפתי את זה בוועדת השקיפות השבוע, נציגת משרד האוצר אמרה לי שהיא לא מכירה נתונים כאלה. ואיך תכיר? המשרד שאמור לנהל את תקציב המדינה מעולם לא טרח לבדוק, וגם לא העלה על דעתו לפרסם לציבור את עשרות הדוחות שקיבל בעצמו מחברות ייעוץ.
וככה נשארת לנו ממשלה בלי מוח. בלי ידע, בלי צבירת ניסיון, בלי יכולות תכנון ואסטרטגיה. אני הולכת לטפל בנושא הזה לאורך המושב הקרוב ולהבין איך אפשר לתקן את המצב."
הבעיה ממוקדת דווקא בדרג המקצועי
כנציגת האופוזיציה, שפיר מגייסת את העובדות כדי להאשים את הממשלה (דהיינו את הפוליטיקאים) בהגזמה הפראית הזו, מבלי לעמוד על כך שמדובר בעיקר בתופעה הקשורה בדרגים הפקידותיים-מקצועיים של הממשל. לא פעם אלו פועלים כך דווקא בשל המתח העמוק בינם לבין נבחרי הציבור.