תקציר: בשנת 70 לספירה הכניע טיטוס את ירושלים והחריב את בית המקדש. התוצאה הקשה הזאת באה בהמשך ישיר לניצחון ההלכתי של בית שמאי על בית הלל, שסימן את הקץ לממשלה המתונה שהייתה אז בירושלים, והעבירה זמנית את ההגמוניה מבית הלל לקנאים, שנתמכו בית אנשי בית שמאי. הכאוס והחורבן אותם המיטו הקיצוניים על ירושלים ובית המקדש, החזירו להנהגת העם את אנשי בית הלל, בראשותו של רבן יוחנן בן זכאי...

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

במאמר קודם, עסקתי בדמותו של הלל הזקן, והראתי כי מתינות הלכתית מובילה למתינות פוליטית או לתובנות ריאליות בהקשר לשלטון רומי בארץ ישראל. ממשיכי דרכו, חכמי בית הלל נשארו נאמנים לקו זה עד פרוץ המרד הגדול וחורבן בית שני.

מול הלל ובית הלל עמדו שמאי ובית שמאי. הללו ייצגו את הפסיקה של ההלכה הקדומה, וסרבו להתפשר ולהכיר בשלטון רומי בארץ ישראל [1]. אמנם בדרך כלל נפסקה ההלכה בבית הלל, אולם במקרה אחד שמסמן את תחילת הקץ של המתינות בהנהגה הדתית היהודית התהפכו היוצרות.

התלמוד מספר על מאורע קשה, משנת 66 לספירה, בו היה רוב בבית הדין לבית שמאי, ובו ביום גזרו י"ח גזירות על הציבור. מגמת הגזירות הללו הייתה הפקת רצונם של בית שמאי, מהכוח אל הפועל, להפריד באופן מוחלט בין יהודים לגויים. יתרה מזאת. הפסיקה ההלכתית הזאת ביטאה את רגשות השנאה לרומאים ולתושבי הערים ההלניסטיות בארץ, ומטרתה הייתה לחזק את הקו הנצי והמרדני כנגד רומי ועוזריה. הפסיקה האמורה התקבלה בניגוד גמור לדעתם של בית הלל, והיא לוותה בהתנגשות דמים עזה בין אנשי בית הלל ואנשי בית שמאי,כפי שהדבר משתקף במקורות התלמודיים (ישנם מקבילות נוספות שלא הובאו כאן): "אותו היום היה קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל. רבי אליעזר אומר בו ביום גדשו את הסאה (כלומר הגזימו בתגובתם) רבי יהושע אומר בו ביום מחקו אותה... תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" [2].

רוצה לומר, אין כאן רק מחלוקת הלכתית גרידא. יש כאן מאבק הלכתי עיקש בין שתי תפיסות עולם כלפי השלטון הרומאי בארץ. אין בית שמאי מסתפקים בניצחונם ההלכתי, אלא לפי המתואר הפסיקה ההלכתית מסתיימת באקורד צורם של שפיכות דמים.

אירוע זה היה קודם לאירוע גדול אחר שאירע בזירה הצבאית/שלטונית. הכוונה היא לתבוסה של נציב סוריה קסטיוס גלוס. במהלך שנת 66 לספירה, לאחר היסוסים ודחיות רבות, יצא גלוס. הנציב הרומאי של סוריה, למסע צבאי כדי לשים קץ לניצני המרד בארץ ישראל. הוא כינס באנטיוכיה חיל גדול שמנה כשלושים אלף איש. לאחר שטיפל במוקדי המרד בעכו ובאיזור קיסריה ובמקומות נוספים, הוא התקדם לעבר ירושלים דרך בית חורון. בתחילה הוא ניסה לחדור לעיר דרך ארמון הורדוס, אך לאחר מספר ימים החליט לרכז את כוחותיו ולתקוף את אזור החומה הצפונית של הר הבית. למרות שהמצור היה מוצלח, גלוס אסף את חייליו באופן מפתיע ונסוג אל עבר שפלת החוף. למרות ההשערות הרבות שקיימות במחקר, אין ידיעה ברורה מה גרם לגלוס לסגת, למרות שהיה על סף ניצחון צבאי ודאי. החיילים של המורדים היהודיים דלקו אחריו, ובאזור המעברים הצרים בקרבת בית חורון הטמינו מארב קלאסי לחייליו. כך צלח בידי היהודים להרוג כששת אלפים חיילים רומאים תוך שהם לוקחים שלל יקר ערך [3].

המורדים היהודים חזרו לירושלים עטורי ניצחון, ואז קמה ממשלת המרד. להפתעת הקיצוניים, הציבור בחר דווקא בנציגים מתונים ביחס שלהם כלפי שלטון רומי, ואנשי בית הלל בתוכם, ובראשם רבן שמעון בן גמליאל. הממשלה המתונה הזאת ניסתה למתן את היחס לרומי, ובמקביל לחזק את חומות העיר ירושלים, תוך אגירת כלי מלחמה ואבני קלע.

הרומאים לא ישבו בחיבוק ידיים, ואספסינוס יצא למסע צבאי כנגד היהודים בארץ ישראל. כיבושיו של זה האחרון, וחדירותיו לאיזור יהודה בסוף שנת 67 לספירה, ערערו את מאזן הכוחות בירושלים. זרם של פליטים הציף את רחובות העיר, והמתחים החברתיים והדתיים הגיעו לידי פיצוץ. באותה עת, הגיע לירושלים מהגליל, יוחנן מגוש חלב, שנלחם ברומאים בגליל. הוא הגיע לירושלים בראש צבא נאמנים והתקבל בהתלהבות בידי קנאי העיר.

למרות היותו מורד, הוא היה מתון יחסית בדעותיו ולכן תמך בתחילה באנשי ההנהגה המתונים. ברם, תמיכתו זו הייתה קצרת ימים, והוא העביר את תמיכתו לכת הקנאים שצמחה אז בירושלים [4].

במחקר קיימים חילוקי דעות מהותיים בקשר לטיבם של קנאים אלה, ומתי הם התגבשו לכדי סיעה מלוכדת. יש הטוענים כי תחילתם של הקנאים מצוי עוד בתחילת השלטון הרומאי בארץ ישראל, ויש שמאחרים אותם שנים רבות לאחר מכן. כך או אחרת, בשנת 67 לספירה ואילך, קיימת בירושלים סיעה קנאית, שנתמכה בידי הפליטים שזרמו לעיר, כמו גם מאותם תושבים שהתייאשו מהנהגת העם המתונה. באותה עת, אנשי סיעת הקנאים השתלטה על המקדש, תוך ניסיון לבחור כוהן גדול מאנשי שלומם. פרט לתמיכה של הכפריים שהגיעו לירושלים כפליטים, הפעילו הקנאים טרור בכל רחבי העיר, אולם ההנהגה המתונה ניסתה להשיב מלחמה בהצלחה לא מבוטלת. במקביל לכך, קמה קבוצת קנאים נוספת, הסיקריים [5] בפיקודו של יהודה הגלילי. הכינוי שלהם היה על שם הפגיון (סיקה), שבו ביצעו את מעשי הרצח שלהם. הקמת הסיעה הסיקריית הגדילה את קבוצות המורדים הקנאים לשלוש במספר: הסיקריים, הקנאים ובני אידומיאה [6]. הללו האחרונים היו חיל אזרחים שמנה כעשרים אלף איש.

הסיעות הקנאיות החליטו לבצע טיהור בקרב תושבי ירושלים, וקרב ההנהגה המתונה בעיר. הם רצחו רבים כולל את הכהן הגדול חנן, שהיה ידוע במתינותו הפוליטית. כך בעצם חוסלה הנהגת העם המתונה שאנשי בית הלל היו חלק נכבד ממנה. כאשר התקרב טיטוס באביב של שנת 70 לספירה אל עבר ירושלים, היא הייתה מפולגת ושסועה בידי קבוצות מורדים שונות, שלמרות שכולן לחמו כנד רומי, הן היו חלוקות זו על זו בנושאי הלכה ומדיניות.

אחרית דבר

בשנת 70 לספירה הכניע טיטוס (ראו הפסל משמאל) את ירושלים והחריב את בית המקדש. התוצאה הקשה הזאת באה בהמשך ישיר לניצחון ההלכתי של בית שמאי על בית הלל, בגזירות אותם י"ח הלכות, תבוסתו של גלוס, הקמת קבוצות קנאים שלושה במספר והתנהלותם באופן שהוביל לכאוס מוחלט. הניצחון ההלכתי של בית שמאי באותה תקופה, סימן את הקץ לממשלה המתונה שהייתה אז בירושלים, והעבירה זמנית את ההגמוניה מבית הלל לקנאים שנתמכו בית אנשי בית שמאי. לאחר החורבן, נפוצו סיעות הקנאים לכל עבר ובית שמאי לא התקיים עוד. הכאוס והחורבן אותם המיטו הקיצוניים על ירושלים ובית המקדש, החזירו להנהגת העם את אנשי בית הלל, בראשותו של רבן יוחנן בן זכאי.

נספח: גזירות שגזרו ביום בו היה לבית שמאי רוב בבית המדרש 

[מתוך אנציקלופדיה יהודית דעת. לכניסה לאתר המקורי לחצו כאן]

שמונה עשרה גזירות גזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון, ביום בו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל. (עמדו למניין, ונמצא שבית שמאי מרובים מבית הלל). (שבת י"ג, ב). ואלו הן:

1. האוכל מאכל ראשון לטומאה יהיה שני ויפסול את התרומה במגעו.
2. האוכל אוכל שהוא שני לטומאה יהיה שני לטומאה ויפסול את התרומה במגעו.
3. השותה משקין טמאים יהיה שני לטומאה.
4. אדם שבא ראשו ורובו במים שאובים אחרי שטבל וטוהר מטומאתו, עליו לחזור ולטבול, ואם לא טבל הוא פוסל את התרומה.
5. אדם טהור שנפלו על ראשו ורובו שלושה לוגין מים שאובים, פוסל את התרומה.
   הטעם לגזירות ד' וה' הוא שהיו טובלים במי מערות מכונסים ומזוהמים והיו מתרחצים אחר כך במים שאובים. וחשבו שהמים השאובים מטהרים, וחששו חכמים לביטולה של תורת מקווה.
6. כתבי הקודש - תורה, נביאים וכתובים, פוסלים את התרומה במגעם, כדי שלא ישימו אותם עם מאכלי תרומה, ועכברים המצויים אצל המאכלים מפסידים את הספרים.
7. לפני נטילת ידים פוסלות הידים את התרומה, משום שהידים נוגעות בדברים מזוהמים.
8. מאכלים שייטמאו במשקין שנטמאו בידים שנגעו בהם, המשקין יהיו בבחינת ראשון לטומאה, והאוכלין בבחינת שני לטומאה, ויפסלו את התרומה להיות שלישי לטומאה.
9. כלים שנגעו במשקים יהיו ראשון לטומאה.
10. בנות הכותים נחשבות נידות מלידתן, כי הכותים לא החזיקו בהלכה שהתינוקת מטמאה בנידה ולא נזהרו בה.
11. המטלטלין שיש בהיקפם טפח אף על פי שאין בעוביים טפח, אם ראשם האחד מאהיל על המת וראשם השני מאהיל על הכלים - הם מביאים את הטומאה על הכלים.
12. הבוצר ענבים לדרכם בגת, המשקה היוצא מהם בשעת בצירה מכשירם לקבל טומאה.
13. גידולי תרומה יהיו תרומה. אם זרע את התרומה, התבואה והקטניות שיצמחו יהיו תרומה; ואם זרע תרומה טמאה, היא נשארת תרומה טמאה. גזירה זו באה כדי שלא ישהו את התרומה הטמאה עד זמן הזריעה ויבואו לאוכלה בטומאה.
14. מי שהחשיך לו בערב שבת והוא בדרך, יתן את כיסו לנכרי מבעוד יום, ולא יטלטלנו בכל פעם פחות מארבע אמות.
15. לא ינקה את בגדיו מכינים לאור הנר בשבת, שמא יטה את הנר להביא את השמן לפי הפתילה כדי שידלק יפה.
16. לא יקרא אדם לאור הנר בשבת, שלא יטה את הנר.
17. אסרו את פתם של הנכרים, שמנם ויינם ובנותיהם - כדי שלא יבואו לעבוד עבודה זרה.
18. תינוק נוכרי בן תשע שנים ויום אחד יטמא כמו זב, כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצלו ויביא אותו לעבירה.

[לאוסף המאמרים בנושא חורבן, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא חורבן.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), חורבן והתפוררות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 20/7/18.

[1] בן שלום, י. בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, יד בן צבי, ירושלים, 1993, עמודים 172 – 251.

[2] תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק א', הלכה ד'.

[3] שטרן, מ.(עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל,שלטון רומי, כתר, ירושלים, 1984, עמודים 255 – 257.(להלן שלטון רומי).

[4] שם, עמוד 268.

[5] יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים, ספר ד', פרק ז', ב'-ג'

[6] שלטון רומי, עמוד 271.