[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Nana B Agyei לאתר flickr]

המרדף המשטרתי (police chase) מהווה, פעמים רבות , את שיא העלילה בסרטי המשטרה. זהו אקט המביא לידי הקצנה את מחויבות השוטר לתפקידו, ואת המתח העניין והסיכון הגלומים בתפקיד הזה.

הסרטים גם ממחישים לא מעט את המחירים המתלווים למרדף: הרס סביבתי, פגיעה ברכבי אזרחים עד כדי הריגתם והרס סביבתי. דוגמה כזו הייתה במהלך השבת של ה- 5-4 בנובמבר, כאשר שני אזרחים תמימים נהרגו במהלך מרדפים עם רכבי משטרה.

[בתמונה: כתבתם של כהן ואח' במעריב הבוקר, 6/11/16]

האם ניתן לוותר על המרדף ככלי להשגת מטרות משטרתיות? זוהי כמובן שאלה היפותטית. הכל על פי הנסיבות ובהקשר הספציפי של אירוע מסוים. הבעיה היא, שההקשר הזה מתגלה פעמים רבות בדיעבד...

הנוהל המשטרתי

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, בתקופתי כמפקד תחנה, הוצאה למשל הנחייה גורפת האוסרת ניהול מרדפים. מאחר והמציאות, תחושת האחריות והשכל הישר, אינם מאפשרים, לעתים, את קיום ההנחיה, הרי שמה שעשתה אז המשטרה היה להשליך את האחריות על המרדף על כתפי השוטר: הצליח: כל הכבוד! גרם נזק בלתי הפיך: האחריות כולה שלו...

מאז, מנסה המשטרה בהתפתלויות ניסוחיות כאלו ואחרות להקל מעל העמימות ולקבוע מסמרות, אולם מאמץ כזה בעולם של אי וודאות והחלטות מהירות הוא חסר סיכוי מלכתחילה.

ביוני 2011 נחשף נוהל המרדפים של המשטרה בבית המשפט. במסגרת הליך פלילי נגד עבריין תנועה, שהגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון. הנוהל הגדיר 5 קריטריונים לניהול מרדף (וינריב, 2011):

• אין סיכון מהותי לפגיעה בחפים מפשע.
• החשוד הוזהר באמצעות הכריזה.
• אין דרך אלטרנטיבית לבצע את מעצר החשוד.
• רק כאשר החשוד ביצע או מתכוון לבצע עבירת פשע או עוון.
• לקחת בחשבון את יכולת הביצוע של הרכב המשטרתי מול הרכב הנרדף.

האם יש סיכוי לדעת מראש אם התנאים הללו מתקיימים?

נוהל המרדפים נחשף במסגרת תיק פלילי שמנוהל נגד סלימאן אלנבארי, שהואשם בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר. זאת, לאחר שנהג בג'יפ במהירות 138 קמ"ש, ובמקום לעצור לבקשת שוטר בניידת משטרתית - הגביר את מהירות נסיעתו בניסיון לחמוק מהמשטרה (וינריב, 2011).

מכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע עולה כי שתי ניידות שהיו במקום פתחו נגדו במרדף, תוך שימוש במערכת כריזה והפעלה רציפה של צופר החירום, אולם "הנהג המשיך להסיע את רכבו בפראות, עוקף כלי רכב ונוסע בעקלתון בין הרכבים, כאשר ההתנגשות נמנעה רק הודות לבלימת הנהגים את הרכבים וסטייתם לצדדים" (וינריב, 2011).

האם במקרה ההוא האירוע הצדיק מרדף? מה הייתה תמונת המצב הסובייקטיבית שראה השוטר, באותן שניות שבהן קיבל החלטה לרדוף? אם חוסר הנכונות של הבורח לעצור הוא סימן מעיד לכך שמדובר בעבריין שביצע פשע? שמדובר ברכב גנוב? האם יש מי שיכול להתחייב במצב כזה שחפים מפשע לא ייפגעו?

כמובן שלא! השוטרים לכודים כאן בצבת של חוכמה לאחר מעשה, שבה עורכי דין בחליפות יושבים תחת פלורוסנטים, ומנתחים בנחת החלטות שהתקבלו בשטח, בלחץ, ותוך שניות!

מבחן הבדיעבד

בין שני גורמים יש תמיד ארבע אפשרויות: יש שהמצב בשטח מחייב את המשטרה לרדוף ויש שלא; וכל אחד מהאפשרויות הללו יכולה להסתיים בהצלחה או בכישלון. הבעיה היא, שהמחירים שהשוטר משלם נקבעים 'במבחן הבדיעבד'...

התוצאה היא שהכל נשאר על כתפי השוטר. ישתבש משהו בדרך, האחריות על כתפיו...

את זה שהגיע הזמן לוועד שוטרים כבר אמרנו?

[בתמונה: סופו של מרדף... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Tim Williams לאתר flickr]

העשרה

• מרדף משטרתי ארוך בארצות הברית (סרטון היו-טיוב: "מרדף משטרתי מטורף בארה"ב - אחד החזקים!! - 12.3.14"):

• מרדפי יחידת האופנוענים של אגף התנועה בישראל (מתוך סרטון היו-טיוב: "קטלני ? מרדפים בישראל משטרת התנועה מקבץ"):

מקורות

• משה כהן, יאסר קוקבי, יוני הללי (2016), שני הרוגים במרדפי שוטרים אחר נהגים עבריינים, מעריב הבוקר, 6/11/16, ע' 10.
• אלה לוי-וינריב (2011), מרדף משטרתי ייערך רק כשאין דרך אחרת למעצר, גלובס, 12/6/11.