[בתמונה: כרזת פרסומת לסרט "האזרח קיין", המתאר מניפולציות תקשורתיות ודיס אינפורמציה המבוצעות על ידי בעל עוצמה, באמצעות התקשורת; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Breve Storia del Cinema לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 14 באוקטובר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

הסרט האייקוני, "האזרח קיין" (Citizen Kane), הוא הוא סרט דרמה אמריקאי שהפיק, ביים וכתב אורסון ולס (יחד עם הרמן מנקייביץ'), בשנת 1941, וגם שיחק בו בתפקיד הראשי. הוא נחשב לאחד הסרטים הטובים והחשובים ביותר בכל הזמנים (ויקיפדיה: האזרח קיין); ואפשר לאזרחים להבין את העוצמה שמאחורי התקשורת במדינות דמוקרטיות.

הסרט נעשה בהשראת סיפור חייו של איל העיתונות האמריקני, רב העוצמה, ויליאם רנדולף הרסט. ולס עיצב בדמותו את גיבורו, צ'ארלס פוסטר קיין, טייקון עיתונות מושחת ועורך העיתון "New York Inquirer"; והוא מתאר מניפולציות תקשורתיות 'צהובות', והחדרת דיס אינפורמציה לציבור, המבוצעות על ידי קיין באמצעות התקשורת, במדינה שהיא סמל הדמוקרטיה - ארצות הברית! בסרט מוצג קיין לא רק כטייקון עיתונות אלא גם כמשפיע ומעצב דעת קהל, ומנסה להתמודד באופן עצמאי על משרת מושל מדינת ניו יורק. הוא אף מתחתן עם אמילי מונרו נורטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית (ויקיפדיה: האזרח קיין).

[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'דיס אינפורמציה', לחצו כאן]

[בתמונה: אורסון וולס בסרט, בתפקיד צ'ארלס פוסטר קיין - גיבורו בסרט האזרח קיין. התמונה היא נחלת הכלל]

כשנודע להרסט (ראו תמונה משמאל) שהסרט מבוסס על חייו, הוכיחה תגובתו עד כמה הסרט רלוונטי למציאות ומצביע על בעיה מהותית במדינות דמוקרטיות, שבהן, אילי ההון מנווטים את המערכות - הפוליטית והכלכלית - כרצונם: הוא ניסה למנוע את הפצתו, ולפגוע בקריירה של ולס. הוא ביקש להשמיד את כל הנגטיבים ואף הציע סכום עצום ל-RKO - שהפיקה את הסרט - על מנת שלא יקרינו את הסרט. כשסירבו, פתחו עיתוניו במסע הכפשות כנגד ולס וסרטו; ובתי קולנוע רבים סירבו להקרין את הסרט מפני שחששו מהרסט... (ויקיפדיה: האזרח קיין).

[בתמונה משמאל: ויליאם רנדולף הרסט. התמונה היא נחלת הכלל]

'האזרח קיין' הפך לנושא שיחה בקרב אינטלקטואלים וחובבי תרבות באירופה (ויקיפדיה: האזרח קיין). יחד עם זאת, רבים שכחו את הלקח שמאחורי הסרט: שמאחורי כל בעלים עוצמתי של גוף תקשורתי מצויים אינטרסים, והאמת היא רק כלי במאבק הזה להשיג עוד עוצמה.

היום, שנים רבות אחרי הסרט, צפה ועולה ביתר שאת, שאלת תפקידה האמתי של התקשורת במדינות הדמוקרטיות... קיימות שתי גישות קוטביות, בנוגע למעמדה של התקשורת:

• הגישה הראשונה גורסת כי התקשורת - בניגוד למסר המועבר בסרטו של וולס - היא: "כלב השמירה של הדמוקרטיה".
• הגישה השנייה היא שהתקשורת היא מקור בעייתי ומסוכן לשטחיות ולדיס אינפורמציה.

גישה ראשונה: "כלב השמירה של הדמוקרטיה"

זוהי הגישה האוטופית-נאיבית, הגורסת שלתקשורת יש תפקיד חשוב בין מוסדותיה של מדינה דמוקרטית, עד כי נטען, שצריך להוסיף אותה כרשות רביעית לתורת הפרדת הרשויות המפורסמת של מונטסקייה (ראו תרשים למטה) - המהווה מסד לדמוקרטיה המודרנית - וכוללת את הרשויות המבצעת, המחוקקת והשופטת.

לפי גישה זו, התקשורת אמורה להיות חופשית ולהשקיף באובייקטיביות, מן הצד, על ההתרחשויות. תפקידה לבקר ולשמש כפרקליט הציבור. על ידי תחקירים, אמצעי התקשורת חושפים פשרות ומחדלים של הממשל, אנשי ציבור בעלי הון וארגונים שונים. כך הציבור אמור להיות מעורב ומודע יותר על המתרחש.

[הכרזה: ייצור ידע]

גישה שנייה: התקשורת היא מקור בעייתי ומסוכן לשטחיות ולדיס אינפורמציה

הבעייתיות של אמצעי התקשורת - על פי גישה זו - נובעת משתי סיבות עיקריות:

• חינוך לחשיבה ליניארית במציאות מורכבת: אחת הטעויות הקשות - שמחירן עצום - היא תופעת המסגור או פתרון בעיות מורכבות באמצעות פתרון ליניארי (יחזקאלי, 2014). התקשורת מחנכת לכך כיוון שמסריה קצרים וקליטים, ואין בה מקום לעומק. יתרה מכך. אנשים מתרגלים לצרוך כלי תקשורת מסוימים ולקרוא כתבות מסוימות (למשל של עיתונאים ופובליציסטים האהובים עליהם), ובכך, מונעים מעצמם חשיפה למגוון האמתי של המציאות, בסוגיות שונות.
• מוקד של דיס אינפורמציה להשגת מטרות של בעלי עוצמה: כמו, למשל, בפרשת נתניהו -מוזס.

[להרחבת המושג: 'דיס אינפורמציה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'ליניאריות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן] [להעמקה בנושא ה'מגוון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'עוצמה', לחצו כאן]

שתי הגישות, לטעמי, נכונות... 

לאורך השנים מתפתחת התקשורת בין שני הממדים:

• של אינפורמציה חופשית מחד גיסא (המעצימה את ההמונים),
• ובה בעת, של דיס אינפורמציה מאידך גיסא (המעצים את בעלי העוצמה - הפוליטיקאים ובעלי ההון).

כיוון שהמציאות אינה חוזרת על עצמה - אלא מתפתחת דרך הקונפליקט שבין שני הקטבים - היא נעה באופן ספירלי לאורך ציר הזמן, כפי שממחיש התרשים שלמטה:

[הכרזה: ייצור ידע]

אבני דרך בהתפתחותה של התקשורת, בין שני הקטבים הללו

• עד להמצאת הדפוס היה גודלה של הקהילה כגודל האוכלוסייה שהתכנסה בכנסיה בימי א'. זה היה המקום שבו שיתפו האנשים אינפורמציה וקיבלו מידע. על כן ומטבע הדברים, הייתה העוצמה נתונה בידיהם של הכנסייה והכמרים המקומיים.
• העיתון שינה את גודלה של הקהילה, הפך אותה לגדולה (אך גם לווירטואלית) יותר, ושינה גם את מאזני הכוח בתוכה. אנשים לא נזקקו יותר לכנסיה כדי להשיג מידע, עובדה שהרחיקה אותם ממנה, גם באופן נפשי. הקהילה התרחבה והעיתון תפס את מקום דוכן המטיף. בעקבות הדפוס והעיתון נוצרו חדרי קריאה ותרבות קריאה בבתי קפה וחנויות ספרים, מה שגרם עוד יותר להימנע מלהגיע לכנסיה בשעות הפנאי.
• העיתון גם אפשר קשר ראשון בין ראש המדינה החילוני לאזרחים, והעצים את כוחו על פני זה של הכנסייה, וגיבש את הלאומיות.
• באנגליה בתקופת המהפכה התעשייתית (1830-1760)מילאה העיתונות תפקיד חשוב בוויכוח הציבורי שהתפתח בין העובדים למעסיקים, ושימשה שופר לצרכים של העובדים ושל המעסיקים כאחד. הבריטים הפגינו שימוש דמוקרטי בתקשורת גם בקולוניה הגדולה שלהם, ארצות הברית: ב-1735, עוד לפני הצהרת העצמאות, העיתון ניו יורקי New York Weekly Journal מתח ביקורת על המושל הבריטי. השופט בחן תביעת המושל וקבע שכל עוד מדובר בביקורת מנומקת ולא בהסתה – זכותו של העיתון לפרסמה.
• בצרפת בתקופת המהפכה הצרפתית (1789) נתנה התקשורת ביטוי למטרות ההמון והעצימה אותו. בעשר שנות המהפכה נסק מספר הפרסומים באורח משמעותי.
• היווצרות מדינות הלאום מחד גיסא, והבנת הפוטנציאל הטמון בתקשורת מאידך גיסא, גרמו ברוב המדינות לשלטון לנכס לעצמו את השליטה על אמצעי התקשורת. כיוון שהכוח משחית מטבעו, עד מהרה נעשה שימוש בתקשורת המוסדית, גם כמוקד של דיס אינפורמציה, המשרת את האינטרס של השלטון.
• לשיאו הגיע התהליך הזה בימיו של יוזף גבלס כשר התעמולה של גרמניה הנאצית. משרד התעמולה שלו הפך את השימוש בכלים אלה לאומנות ממש, כשזכורה אמירתו של גבלס, שאם חזרת על שקר שוב ושוב, בסופו של דבר, אנשים יאמינו בו...

[להרחבה על המושג: 'תעמולה', לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

• במדינות הדמוקרטיות התפתחה התקשורת באופן שונה, אבל בעייתי לא פחות: שבעלי הון רכשו שליטה על אמצעי התקשורת. ושוב - כיוון שהכוח משחית מטבעו - עשו בה שימוש מגוון להשגת מטרותיהם. בארצות הברית התלקחה 'מלחמה' בין אבות העיתונות שהתחרו זה בזה: פוליצר (בעל העיתון 'ניו יורק וורלד') וויליאם רנדולף הרסט, מייסד העיתונות הצהובה ועורכם של העיתונים ""San Francisco Examiner" ו-"New York Journal".

ובישראל? מוזס ונתניהו לא המציאו כלום...

לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה, הייתה התקשורת כלי ביטוי למפלגות פוליטיות, ועיתונים כמו 'על המשמר' ו'דבר' אף לא ניסו לטעון שהם אובייקטיביים. תחת הסיסמה של 'ממלכתיות', נשלטו הרדיו - ואחריו הטלוויזיה (ערוץ ממלכתי אחד) - ישירות על ידי השלטון. העיתונים 'נשארו בתלם' דרך השליטה על מוסד 'וועדת העורכים', שקורב לשלטון ועשה את רצונו.

כך למשל, זכור הגיבוי שקיבלו ראש הממשלה, דוד בן גוריון ובנו עמוס - ששימש כסגן המפקח הכללי של המשטרה - בפרשיות השוחד של מה שכונה, שורת המתנדבים. התקשורת הייתה שותפה למאמצי סיכול רציניים של הממסד ובתוכו המשטרה ושרות הביטחון הכללי (שב"כ), במטרה להפיץ דיס-אינפורמציה ולהסתיר את האמת מבית המשפט.

[בתמונה משמאל: שער החוברת שפרסמה 'שורת המתנדבים'. עצוב העטיפה נעשה על ידי אלה דרור. המקור: הספריה הלאומית]

התפנית חלה במלחמת יום הכיפורים. עורכי העיתונים - שהיכו על חטא, על שלא התריעו על הסבירות למלחמה והקונספציה' - לא היססו יותר לבקר את השלטון. הכלי של תחקירים עיתונאיים שוכלל מאוד, וצמחה הסטירה הפוליטית. זה היה תור הזהב של התקשורת; ועיתונאים - כמו גם הציבור - החלו לראות להאמין בכך (ובצדק!), שהם כלי חיוני של הדמוקרטיה.

אבל לא לעולם חוסן. עידן התקשורת הפתוחה וצמיחת האינטרנט הולידו תחרות עזה בין אמצעי התקשורת. התחרות הזו בתחום התקשורת הכתובה מנעה אפשרות של התייקרות משמעותית במחיר הראלי של העיתונים. ניצתה תחרות עזה על תקציבי פרסום, שהפכו לכלי העיקרי שאפשר לעיתון לשרוד.

הפעם הראשונה שהתגלה לציבור, כי המידע שמועבר אליו בעיתונים הוא מגמתי, ונועד לשרת אינטרסים זרים, היה כאשר נחשף השימוש שעשו מעריב ובעליו, עופר נמרודי, בתחקירים שנגנזו, על מנת להבטיח הזמנה של שטחי פרסום בעיתון. כך למשל זכורה אמירתו של רונאל פישר כעיתונאי: "אני מרוויח יותר מכתבות שאני לא מפרסם"...

[לקובץ המאמרים על 'קונספציה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[בתמונה: זכורה אמירתו של רונאל פישר כעיתונאי: "אני מרוויח יותר מכתבות שאני לא מפרסם"...]

פרשת נתניהו-מוזס היא הפעם השנייה שהעובדה הזו צפה שוב אל פני השטח, לתודעה הציבורית.

לסיכום

כדאי שכולנו ניגמל מהתמימות שהחדירו בנו שיעורי האזרחות בתיכון לגבי תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית. היא תהיה עוד הרבה במרכזן של דרמות לא מעטות בדמוקרטיה שלנו, אבל כדאי שלא נתבלבל לרגע: היא גם תמיד תהיה מוקד של דיס אינפורמציה בידיהם של בעלי עוצמה אינטרסנטיים: השלטון מצד אחד, ואילי ההון מהצד האחר.

את העובדה הזו צריך ללמד בבתי הספר ולאמן צעירים בקריאה ביקורתית. אחרת, הסכנה ממנה לדמוקרטיה תהיה גדולה בהרבה מהסכנות שהיא מטיפה לנו עליהן.

[הכרזה: ייצור ידע]

[לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.
• ויקיפדיה: האזרח קיין.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ה'עוצמה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), ליניאריות, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), חוסר ליניאריות, 12/4/14.
• אלה ולדימירסקי ואלעד אדרעי (2017), הליניאריות של האתיקה המשטרתית, 13/1/17.
• מאיה גור לוי ושני ספיר (2017), הליניאריות של גירוש פעילי החמאס, 1992, 13/1/17.
• אתר טקסטולוגיה (2016), היסטוריה של אמצעי התקשורת: עיתונות וההמון.
• פנחס יחזקאלי (2015), דיס אינפורמציה, 13/10/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מגוון, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2015), תעמולה, ייצור ידע, 19/10/15.
• פנחס יחזקאלי (2017), קונספציה, ייצור ידע, 6/10/17.