יונתן ווינברג (בתמונה משמאל) הוא ראש התחום החברתי-כלכלי במכון 'ראות' לחשיבה אסטרטגית, ותושב שכונת יוספטל (פג'ה) בפתח תקווה. בוגר ישיבת בני עקיבא נר תמיד ובוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

*  *  *

"יציאה, קול, ונאמנות" (1970; Exit, Voice, and Loyalty) היא מסה שכתב אלברט הירשמן (Albert O. Hirschman). הירשמן גרס כי לחברי ארגון כלשהו - עסק, אומה או כל צורה אחרת של קיבוץ אנושי - יש שתי ברירות אפשריות כאשר לדעתם הארגון שלהם 'מאבד את הכיוןן':

• הם יכולים למחות, להשמיע את קולם ולהציע שינוי בעזרת התקשורת (Voice).
• הם יכולים לעזוב (Exit).

בניגוד לתאוריה של הירשמן (ראו את כריכת הספר הראש הדף מימין), אסטרטגיית המאבק של 'שוברים שתיקה' היא 'גם וגם':

• גם להיות ב- Voice: להשמיע קול בניסיון לשכנע;
• וגם להיות ב- Exit: לספר בחוץ כמה אנחנו רעים מתוך התואנה שבפנים אין מי שישמע – בו זמנית.

והכי טוב זה שסותמים לך את הפה, כי אז אתה אומר בעולם: "סותמים לי את הפה – עובדה שאני צודק..."

בין היועץ היהודי לריבון היהודי...

מעגל התמיכה הראשון של הארגון הזה - ובמידה מסוימת המחולל שלו - היא היהדות הפרוגרסיבית בארה"ב. פעמים רבות, כשמדברים על 'יהדות התפוצות' והקול של יהדות התפוצות, מתכוונים בעצם אליה.

[התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff (ANEFO) - GaHetNa (Nationaal Archief NL. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

היהדות הזו מאוד חשובה ומשפיעה, ותהיה טעות לזלזל בה. חברי במכון 'ראות', שעוסקים בנושא, מצביעים על קו שבר, דורי, ערכי ואידאולוגי, שמייצר שני עמים. אם תרצו (וכאן, זה כבר דימוי של מכון מניטו), כפי שהנצרות התנתקה מהיהדות.

בנושא הזה, חשוב להכיר ולהבין, אבל גם להפריד בינינו לבינם. צריך לשמוע אותם אבל לא לעבוד אצלם.

שם, היהודי הוא מקסימום יועץ. אם הוא עשיר כקורח, אז הוא גם משפיע; פה, הישראלי הוא אחראי. הוא ריבון.

יועץ צריך להיות בהיר, וחכם ופיקח; אבל בעיקר, הוא צריך לשמור על מעמדו גם כשהשלטון מתחלף. הריבון צריך להתלכלך. צריך גרדום. ומג"ב. ויס"מ, והוא צריך לדעת ללכת מכות. ולהרוס בתים. ולהטיל עוצר.

אנחנו לא אמריקה. הטרוריסטים לא מגיעים אלינו בטיסות מתימן. אם תל אביב היא פרבר של מנהטן, אז עזה היא פרבר של קטאר.

כאן יכולות דרכנו להיפרד, כי היועץ - שהוא איש מקצוע - ומומחה לאתיקה, צריך להישאר נקי. ואם יתגלה שהוא היה שם כשנתנו פקודה אלימה, זהו הוא גמור. ההתנגדות לכיבוש היא עלה התאנה של היהודי בניכר.

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי deedavee easyflow לאתר flickr]

האם דרכם של היועץ היהודי והריבון הישראלי יכולים בכלל להיפגש?

המחיר של תשובה שלילית - מעבר לקלף המשמעותי שעוסק במעמד ישראל בעולם, ומעבר להון האנושי והכלכלי שזורם בין ישראל ליהדות התפוצות - הוא כאמור ביצירת שני עמים. ויש מי שיאמר, שכך יהיה.

האפשרות לתשובה חיובית, נובעת לדעתי מתוך צלילה ליסודות הריבונות, שחייבים להתחדש; בדומה, להתחדשות הסמכות ההורית.

אמר פרופ' חיים עומר (בתמונה משמאל): כל נער מתבגר, מסווג את המבוגרים בחייו לסמרטוט – שמסתובב סביבי, ואני לא צריך לספור אותו; ולנבוט – שאני מסתובב סביבו והוא לא צריך לספור אותי. התפקיד ההורי, הוא להראות שיש דרך אחרת. דרך של נוכחות. והוא פיתח על זה תורה שלמה, וקרא לה 'שיקום הסמכות ההורית'.

[תמונתו של פרופ' חיים עומר נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ravit. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

וההקבלה רחוקה מלהיות שלמה, אבל כמו שהורה לא שולט בנער מתבגר באופן מוחלט, אך כן שותף לעיצוב כללי המסגרת; מדינת ישראל מתמודדת עם ספר גלובלי, והיא מבינה שהיא חייבת להיות שותפה בעיצוב כללי המשחק.

וכאן, אם הריבון הישראלי יתחיל להמשיג לעצמו את הייחודיות של האתגר שלו, ואת כלי הפעולה הייחודיים שהוא צריך לפתח - שממחישים את הנוכחות בלי להיות נבוט - הוא יוכל להתחיל לשתף פעולה עם אחיו היועץ היהודי.

כשהוא ישתף פעולה, יקרו, אינשאללה - כמו שאומרים בסביבה הזו - דברים מאוד מיוחדים. אולי צקצוק הלשון הבינלאומי, ביחס לאופן שבו מתמודדים עם פושעי מלחמה, ואזורי אסון יתחיל להשתנות. הנכונות להתמודדות עם כוחות רשע מבלי לקבור את עצמך בהררי מצפון - אך עם בקרה ומערכת מושגית מפרשת משמעותית, ותחושת צדק מבוררת, וואו, זה כבר ממש תיקון עולם...

מה ששוברים שתיקה עושים, מעל הכל, זה להעמיק את השבר בין ישראל לבין העם היהודי. זו לא המטרה המוצהרת שלהם, אך למסקנתם, היהודי היועץ, לוחש על אוזנו של מי שמוכן להקשיב: רע להיות ריבון. רע ומר.