[התמונה: טוביה אושרי. מתוך תצלומי ארכיון משפחתי]
[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל]
המאמר עודכן ב- 16 בפברואר 2021
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
טוביה אושרי היה איש עסקים, סוחר בשר, שותפו - לעסקים ולפשע - של רחמים 'גומדי' אהרוני - ואחד מראשי הפשע המאורגן בישראל בשנות ה-70 של המאה הקודמת, חבר 'כנופיית הכרם', חשוד בסחר לא חוקי ביהלומים ובסמים, שהורשע ברצח כפול במפעל הבשר שלו. אושרי תואר בעיתונות של שנות ה-70 של המאה הקודמת כ"איש הביצוע" של 'גומדי' (אדרת, 2016).
אושרי היה אחד מרשימת ה-11 המפורסמת, שהודלפה לעיתון הארץ, ומנתה את 11 היעדים המודיעיניים של המשטרה. הוא ריצה במצטבר 29 שנות מאסר. הוא נפטר, מוות עצוב ב- 29 בדצמבר 2019: בשנותיו האחרונות התראיין בתקשורת בהרחבה על חייו ופעילותו הפלילית (ויקיפדיה) (וייץ, 2008).
| בריתות וקשרי עבודה | יריבויות משמעותיות |
| רחמים 'גומדי' אהרוני; בצלאל מזרחי | לא ידוע |
[להרחבה על רחמים 'גומדי' אהרוני, לחצו כאן] [להרחבה על בצלאל מזרחי, לחצו כאן]
[בתמונה: רחמים אהרוני (גומדי). תצלום מסך מתוך תכנית ערוץ 10 עם שי שטרן, 1/5/15]
ילדות, ופעילות פלילית: 'כנופיית הכרם'
טוביה אושרי נולד ב-1937 וגדל בכרם התימנים, בתקופה שבה אנשי האצ"ל והלח"י יצאו לפעילויות מחתרתיות מהשכונה. בילדותו למד בתלמוד תורה בתל אביב, ואביו קיווה כי יהפוך לעורך דין. אלא שבתל אביב האשכנזית לא אהבו את התלמיד התימני, ובגיל 13 חזר אושרי לכרם. כשהרבי היכה אותו לראשונה על אצבעותיו עם סרגל, עזב אושרי את התלמוד ומעולם לא חזר יותר ללימודים מסודרים (אריאל-אמיר, 2013).
כשהיה בן 13 נתפס בגנבת כסף, והוריו החליטו לשלוח אותו לחינוך בקיבוץ, שם שימש כאחראי פרדס. כעבור שנתיים חזר הביתה לכרם והחל לעבוד כעוזר במסגרייה, שם רכש את כישורי פריצת הכספות שלו (עובדה, 2015) (אריאל-אמיר, 2013).
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Ana Bernardo לאתר flickr]
הוא התגייס לגולני ב-1954. הפעם הראשונה שישב בכלא הייתה בצבא, כאשר סירב להגיע לקורס הכנה למ"כים. לאחר 13 חודשי שירות ו-21 ימי מחבוש הוא שוחרר מצה"ל (עובדה, 2015) (אריאל-אמיר, 2013).
לאחר השחרור עבד במסגרייה ויצר חפצי נוי אמנותיים, אולם כאשר נפגע בגבו חיפש עבודה אחרת. "בגלל שאני רתך תכננתי תכניות ארוכות טווח למעשה מסוים, ושממנו אתחיל את הדברים הלגיטימיים שלי" (אריאל-אמיר, 2013). אז החל בפעילות פלילית, ביחד עם רחמים אהרוני ('גומדי') (עובדה, 2015) (אריאל-אמיר, 2013).
באותן שנים (סוף שנות הששים ותחילת השבעים של המאה הקודמת) מיסדו אושרי ואהרוני שותפות, גם בעסקים וגם בעולם הפשע. 'כנופיית הכרם' - אותה הקימו - הייתה כנופיית הפשע המאורגן הראשונה בארץ, שעיקר פעילותה הייתה בהתחלה מעשי שוד ופריצה. הם התמחו בעיקר בפריצות ומעשי שוד במלטשות יהלומים (עובדה, 2015). אושרי תואר בעיתונות של שנות ה-70 כ"איש הביצוע" של רחמים אהרוני (אדרת, 2016).
.
אושרי ואהרוני התעשרו מאוד. השניים התרחבו לחו"ל ואף רכשו במספר ערים בעולם חנויות בגדים, בתי עסק, בוטיקים וחנויות תכשיטים. הם כיכבו במדורי הרכילויות כשהם מארחים ומתחככים בפוליטיקאים ובאלופי צה"ל. בימי הזוהר של 'כנופיית הכרם', הם הצליחו לקנות אחיזה בצמרת השלטון הישראלי.
המשטרה ניהלה מעקב מתסכל אחרי אושרי ואהרוני, בלא שהצליחה לקשור אותם לשורת מעשי הפשע המתוחכמים שלהם. שוב ושוב נעצר אושרי, אך בכל הפעמים שוחרר בשל חוסר ראיות. מאחורי הקלעים של החיים המתוקשרים והנוצצים, הם ארגנו את הברחות הסמים ומעשי השוד הגדולים בתולדות המדינה, כשהמשטרה עוקבת אחרי כל צעד שלהם, תמיד מאוחר מדי. המרחק בין עמודי הפלילים לטורי הרכילות ולכותרות המדיניות מעולם לא היה קטן יותר (עובדה, 2015). כך למשל, כתב נחום ברנע (ראו תמונה למטה משמאל) בשנת 1978 בעיתון "דבר" (עובדה, 2015ב'):
"בצד המארח של המסיבות היו אישים ששמותיהם מוכרים באחרונה בכל בית בישראל אושרי ואהרוני... מכרם התימנים. המתארחים השכיחים ביותר היו כנראה אלוף רחבעם (גנדי) זאבי... מתארחים שכיחים פחות היו משה דיין, שמעון פרס ורבים מאלופי צה"ל, בעבר ובהווה... האלופים תאבי הבידור סברו שכל הטוב הזה ניתן חינם. על פי דוח הוועדה לבחינת הפשע המאורגן היתה תמורה מלאה לאירוח. לפעמים פאסיבית, לפעמים בפועל. בצבא לא עשו דבר נגד ההתרועעות הגדולה של הקצינים עם החבורה התל אביבית... אולי חשבו שאין זה עולם תחתון. אולי חשבו שאם משהו ניתן חינם לאלופי צה"ל הוא נעשה כשר...״.
[בתמונה: האלוף רחבעם זאבי (גנדי): "אולי חשבו שאין זה עולם תחתון. אולי חשבו שאם משהו ניתן חינם לאלופי צה"ל הוא נעשה כשר...״... התמונה: ארכיון צה"ל]
את האמת על היווצרות הפשע המאורגן בישראל תוכלו לקרוא, לא בספרי ההיסטוריה אלא דווקא ברומן: "אמת אבודה" לאבי ולנטין...
מעט מאוד חומר קיים היום על היווצרות הפשע המאורגן בישראל. בטח לא על מעורבות בכירים בצה"ל ובמשטרה בהיווצרותו!
את הסיפור האמתי תוכלו לקבל דווקא ברומן עלילתי לכאורה, אמת אבודה, של אבי ולנטין, שראה אור בשנת 1984 (ראו תמונת כריכה משמאל).
סיפור היווצרותו והתבססותו של הפשע המאורגן הוא האמת האבודה של אבי ולנטין, שמנפץ הרבה פרות קדושות באופן שמעטים יעזו. התיאור שלו של מערך המודיעין המשטרתי באותם ימים הופך גם את הספר הזה לחבר במועדון המצומצם של ספרים שכל העוסקים בשיטור ובאכיפת חוק חייבים לקרוא.
המחבר כותב אמנם כי אמת אבודה נכתב כסיפור דמיוני וכל יום שחולף מקרבו אל המציאות. ברומן הדמיוני הזה יש "ממשלה" של עולם תחתון, שחברים בה, בנוסף לעבריינים בכירים, גם בכיר בצה"ל, המפעיל מנגנון בתוך הצבא; וקציני משטרה בכירים, ביניהם מפקד מחוז ת"א ומפקד ימ"ר ת"א... , עורכי דין בכירים ואנשים מצמרת משרד המשפטים... (קל להבין על מי ולנטין מצביע...)
אבי ולנטין (האם יש למישהו את תמונתו?) - ששימש ככתב פלילי בעיתון 'הארץ' מעל עשרים שנה, התפרסם כאשר כתב סדרת מאמרים על הפשע המאורגן בארץ. לאחר שהיה מעורב במשפט בנושא זה (ראה בהמשך), פרש מעולם התקשורת ואתם יכולים לשער למה.
מי שמכיר את אבי ולנטין יודע, שמתחת לדמיון מבעבעת המציאות, כפי שהוא חווה אותה. גם המשבר שפקד אותו עקב טיפולו בסוגיית הפשע המאורגן והביא לפרישתו, דומה להפליא למשבר שפוקד את מפקח ברגר מימ"ר תל אביב - גיבורו הדמיוני ברומן...
[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'היווצרות הפשע המאורגן בישראל: אבי ולנטין ו”אמת אבודה”', לחצו כאן]
הולדת רשימת ה-11
במקביל, הרחיבו אושרי ואהרוני עסקיהם לסחר והברחת סמים, לצד הונאות מתוחכמות בארץ ובחו"ל וסחיטות באיומים. ההצלחה הביאה להם "חיילים" נוספים שרצו להסתפח לשורותיהם, והצלחות נוספות (עובדה, 2015) (אריאל-אמיר, 2012). הרווח הכספי 'הולבן' דרך רכישה של עסקים חוקיים ולגיטימיים כמו מפעל הבשר 'בר-בקר', שבו אירע מאוחר יותר "הרצח הכפול" (אייזיקוביץ', 2015).במרס 1977, ביקש קצין המודיעין הראשי במטה הארצי, סמי נחמיאס, מכל היחידות המשטרתיות, להעביר לידיו רשימה של עשרה יעדים מודיעיניים, מתוכם יבחר את אלה שיטופלו על ידי המשטרה באופן שוטף.
מפקד מחוז תל אביב, ניצב משה טיומקין, הנחה את שוטריו להעביר לנחמיאס רשימה של גורמים בעלי כסף ורכוש, שהמידע על מקורות ההון שלהם לוט בערפל. מי שהכין אותה היה קצין המודיעין יוסי ענבר מהיחידה המרכזית בתל אביב:
במקביל נפגש טיומקין עם נציב מס ההכנסה דאז, אליעזר שילוני, והציע לו כי המשטרה תעביר לנציבות מס הכנסה רשימה של חשודים שצברו הון במעשי פשע, כדי להעמידם לדין כחשודים בעבירת מס של העלמת הכנסות שיטה זו קרויה "FOLLOW THE MONEY" ("פיצוח" עברייני פשע מאורגן דרך מערכת המס), והיא יושמה בהצלחה בארצות הברית נגד אל קפונה, שנכלא בשל עבירות מס.
הרשימה נעצרה אצל מפקד היחידה המרכזית דאז (מפקד המחוז אחר כך) יגאל מרקוס, ולא הועברה לנציבות מס הכנסה, בין היתר, משום שלמפקד היחידה היו השגות על תוכנה. כיוון שכך, הודלף תוכן הרשימה על ידי אחרים במחוז לכתב עיתון "הארץ", אבי ולנטין, והוא פרסם בעיתון סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל.
קיימת גם גרסה אחרת להיווצרות הרשימה. ראש הוועדה לבדיקת הפשע המאורגן בישראל, מיכאל בוכנר (בתמונה משמאל) טען כי לדוח הוועדה שלו צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" (יעדים משטרתיים), וכי זה היה המקור ל"רשימת ה- 11".
הרשימה הודלפה לעיתון "הארץ". אבי ולנטין, אז כתב בולט, לקח ועשה סדרת כתבות על הפשע המאורגן, וכך נקשר שמו של טוביה אושרי לפשע המאורגן:
אושרי דיבר על כך בראיון שנתן בערוב ימיו (אריאל-אמיר, 2013):
שאלה: מתי שמעת לראשונה שאתה זוכה למקום של כבוד ברשימה?
תשובה: "הפרסום תפס אותי בלוס אנג'לס, זה הופיע אפילו בעיתונים האמריקאיים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל אחר כך קסם לי שאנשים פחדו ממני ורחשו לי כבוד. ידעתי שהרשימה היא שטות, התעצבנתי רק על בצלאל מזרחי שהחליט לתבוע את עיתון 'הארץ', ובמשפט עלה השם שלי כאחד מראשי הפשע המאורגן. זה נתן למשטרה לגיטימציה להתלבש עלי ואפילו לשחרר את עמוס (עמוס אוריון. ראו בהמשך בפרשת הברינקס וברצח ב'בר בקר') מהכלא רק כדי להפיל אותי. עד אז חייתי על זמן שאול".
שאלה: הכרת את האנשים שמופיעים ברשימה?
תשובה: "את רובם. תאמיני לי שהם לא עבריינים. חלק מהם רואים שוטר ומתחילים להזיע. ברגע שקטלגו אותנו כפושעים, אין מה להפסיד יותר".
שיחת ה'לבן' של בצלאל מזרחי, גומדי ואושרי
ב-17 בפברואר 77' התיישבו רחמים אהרוני וטוביה אושרי עם יעד משטרתי נוסף מרשימת ה-11, בצלאל מזרחי, בבית קפה. הם לא זיהו שוטר מוסווה בשם חיים בולקינד, שעקב אחריהם מהבוקר, התיישב במרחק שולחן וקרא עיתון. על גג סמוך התמקםם צלם משטרתי. בולקינד הקשיב לכל מלה וסיכם בכתב מאוחר יותר: "שיחתם נסבה אודות הלבן, על טיבו וערכו בשוק. בצלאל התבטא בזו הלשון: 'הלבן שיצא לאחרונה הוא ממין משובח ביותר'... תוך כדי שיחתם הוזכרו סכומי הכסף הבאים: 1,500,000 לירות, 400,000 לירות, ו-150,000 לירות" (וייץ, 2008).
המזכר הזה הגיע לכתב הארץ, אבי ולנטין, עוד לפני פרסום הסדרה והיה הקלף החזק של עו"ד ליבליך, שייצג את בצלאל מזרחי בתביעת הדיבה נגד עיתון הארץ. ליבליך התכוון להזמין את השוטר בולקינד כעד ההגנה הראשון במשפט, אבל במשטרה לא התלהבו מהרעיון שבולקינד יעיד, ועו"ד מוזר נסע לירושלים, נפגש עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק וקיבל ממנו אור ירוק לזימונו של השוטר המוסווה לעדות (וייץ, 2008).
עוד לפני העדות של בולקינד, טמן ליבליך מלכודת למזרחי. באותם ימים ניהל מוניה שפירא, איש עסקים ששמו הופיע ברשימת ה-11, תביעת דיבה אחרת נגד "הארץ" וכתבו זאב יפת, שגם אותו ייצג ליבליך. "המשפט של מוניה שפירא הוא מלחמת האזרחים בספרד, כלומר ההקדמה למלחמת העולם השנייה, שהיא המשפט של מזרחי", הסביר ליבליך לולנטין. "אני אגיש את מסמך ה-11 כראיה במשפט של שפירא, לפני שהמשטרה תטיל עליו חיסיון, ואזמין את מזרחי לעדות. אני חושש שכשיוודע לו על שיחת הלבן הוא יטען ששוחח עם אושרי ואהרוני על בשר לבן, שהרי אושרי ואהרוני הם סוחרי בשר" (וייץ, 2008).
ליבליך אכן הגניב את רשימת ה-11 כראיה במשפט שפירא-יפת והעיתונים היומיים פירסמו את הרשימה הסנסציונית במלואה, לפני שהמשטרה הספיקה להטיל עליה חיסיון. אחר כך הזמין ליבליך את מזרחי לעדות במשפט שפירא-יפת וחקר אותו אם יש לו עסקים משותפים עם אושרי ואהרוני. "לא", השיב מזרחי בנחרצות. "האם יש לכם עסקי בשר משותפים?" הקשה ליבליך, ומזרחי שוב השיב בשלילה. ליבליך סימן וי (וייץ, 2008).
בולקינד, העד הראשון במשפט מזרחי, אישר בעדותו את התרשמותו שהשיחה של השלושה בבית הקפה נגעה לעסקת הרואין. הגרסה הזאת, שהיתה קטלנית מבחינת מזרחי, העלתה את חמתו. "עד היום לא ידעתי מה זה הרואין!" הוא צעק מעל דוכן העדים, והגדיר את בולקינד "כפסיכי ספונטני... מה שאומר האדון הזה לא שווה אגורה אחת!" (וייץ, 2008).
שני הצדדים הקדישו שעות מרתוניות למשמעותה של המלה לבן. הגרסה הראשונית של מזרחי היתה, כפי שצפה ליבליך, שמדובר בעסקת בשר לבן, אולם אחרי שליבליך הזכיר את עדותו של מזרחי במשפט שפירא-יפת, גרס מזרחי שמדובר בבר הלבן שהקים אהרוני בביתו. לפי
גרסה זו, מזרחי, קבלן ומלונאי, סייע בידי אהרוני בעת שהלה בנה בית בתל ברוך. בפרטי פרטים ולאורך שעות הסבירה התביעה כיצד תוכנן הריהוט בידי האדריכל ובוצע בידי הנגר. המיוחד בריהוט, דווח, היה בר המשקאות, התופס חלק משמעותי מסלון הבית ואמור היה להיות צבוע כולו בלבן, בעוד ששאר הריהוט נצבע בצבע של עץ אשל טבעי. מזרחי ופרקליטיו הסבירו שהאמירה "הלבן הולך טוב בשוק" מתייחסת לאופנה של רהיטים, ושהצבע הלבן היה צבע ריהוט פופולרי באותם הימים. כשמשפטים גדולים מצחיקים, אין מצחיק מהם (וייץ, 2008).
במהלך המשפט נולד לליבליך עוד קלף חזק: ועדת שימרון (ראו תמונת כריכה משמאל) סיימה את דיוניה והגישה את המלצותיה בהן קבעה, לראשונה באורח רשמי, שבישראל קיים פשע מאורגן. חלק מחברי הוועדה העידו במשפט והתייצבו לימינם של ליבליך וולנטין. אחד מחברי הוועדה, ד"ר מתי סלע, טען שהתזה ארוכת השנים של המשטרה כאילו אין פשע מאורגן נולדה מהדחקה. "נדהמנו, שנים לא טיפלו בעניין הזה", קבע. סלע הוסיף וסיפר איך הלך עם חבר ועדה נוסף, ראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין, לבדוק תיקי מודיעין במשטרת תל אביב, שבהם נשמרו תמלילי שיחות של חברי רשימת ה-11 ובכללם מזרחי. כשיצאו מהחדר אמר הרמלין לסלע: "עד עכשיו לא הייתי משוכנע שיש פשע מאורגן בארץ. עכשיו אני משוכנע" (וייץ, 2008).
פרשת הברינקס
חבורת הכרם הייתה פעילה עד תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. היא התפרקה בעקבות הרצח בחברת ברינקס: אושרי ואהרוני גייסו לשורותיהם חייל משוחרר בשם עמוס אוריון (ראו תמונתו על כריכת הספר משמאל), שהתחיל לעבור בחברת ברינקס, חברת בלדרות מאובטחת שמובילה מזומנים מבתי עסק ואליהם.
אוריון ושותפיו ניצלו את הנגישות שהייתה לו כדי לפרוץ למשרדי הברינקס במגדל שלום בתל אביב,, על מנת לשדוד את הכספות שם. אבל משהו השתבש. בדרכו אל הכספות נתקל אוריון בקב"ט הברינקס דב ליבנה. במהלך העימות ביניהם נורה ליבנה למוות. אוריון נתפס ונידון למאסר עולם. כשקיבל חנינה מפתיעה ויצא מהכלא, ביקש אוריון לנקום באנשים שלטענתו עמדו מאחורי הפשע: שני הבוסים של הכנופיה, רחמים אהרוני, ובעיקר, טוביה אושרי, שגזל ממנו את אהובתו, שרה דנון, בעת שישב בכלא (אריאל-אמיר, 2013) (עובדה, 2015ב').
על ניסיונו של אוריון לנקום סיפר טוביה אושרי כך (אריאל-אמיר, 2013):
"יצאתי איתה (עם שרה דנוך) שמונה שנים אחרי שהם נפרדו, ולדעתי הכל קרה בגלל כסף. עמוס פשוט רצה לסחוט אותי ולכן המציא המצאות. בהתחלה הוא שלח אלי מישהו, אבל אמרתי שלא אתן אפילו סנט אחד. אחר כך הוא בא למפעל הסלטים שלי וביקש לדבר. הייתי טיפש ונכנסתי לאוטו שלו, שם ראיתי את עזר כהן. עמוס ישב מאחור ופתאום הוציא אקדח והצמיד אותו לצוואר שלי.
[בתמונה: שרה דנוך. התמונה היא צילום מסך מתכנית עובדה של קשת]
"נסענו לבת ים, וליד מלון שנקרא פאן אמריקן הם אמרו לי לחפור בור שבו תהיה הקבורה שלי. כרעתי על הקרקע וחפרתי עם הידיים, תוך שאני מנסה לשכנע אותם לא להרוג אותי. הבטחתי שאגייס כסף, והם השאירו אותי בשטח והלכו. בעיני זה פלא שהמשוגעים האלה לא הרגו אותי. מעולם לא נתתי סטירה לאדם ובטח שלא הרגתי מישהו, אבל באותו רגע ידעתי שהם לא יכולים להישאר בחיים. כמה ימים אחר כך חזרתי הביתה לפנות בוקר, ומה אני רואה? רימון קשור בחוט ומונח ליד הדלת. ידעתי שהבן שלי צריך לצאת כל רגע לצבא, אז החזקתי את הנצרה ושחררתי את הרימון. השלכתי אותו עוד באותו יום לים. לא יכולתי לשתוק כאשר מנסים לפגוע במשפחה שלי... ידעתי שאני צריך לדאוג לעצמי. עשרה ימים לא ישנתי. בכל מקום שמתי נשק. במפעל הבשר שמתי עוזי עם משתיק קול. רחמים הציע לעשות סולחה עם עמוס, והוא הגיע עם עזר ועלו למשרד בקומה השנייה במפעל. נשארתי למטה ושמעתי רק קללות. מהטונים הבנתי שאין על מה לדבר. לא ראיתי בעיניים. עליתי למעלה, לקחתי את העוזי ורוקנתי את המחסנית".הרצח במפעל בר-בקר
על הרצח ומה שבא אחריו סיפר טוביה אושרי כך (אריאל-אמיר, 2013):
שאלה: מתי קלטת מה עשית? תשובה: "אחרי כמה דקות. בהתחלה נרגעתי שאין יותר סכנה לחיים שלי, אחר כך נלחצתי. ידעתי שצריך להיפטר מהגופות. הוריתי לשני אנשים לקבור אותם באשדוד ליד הגדר שתוחמת את חברת החשמל". שאלה: לפי העיתונים באותם ימים, ביתרתם את הגופות בסגנון ג'ק המרטש והכנסתם את החתיכות למכלי פלסטיק. תשובה: "זו אגדה. שני האנשים שקברו אותם פשוט פגעו באחת הרגליים עם הטורייה. בכלל לא הייתי שם. למחרת, ביום שישי בבוקר, גילו הבדואים שגרו שם את הגופות. במוצאי שבת טסתי עם רחמים להולנד ואיטליה". שאלה: כיצד המשטרה עלתה עליך? תשובה: "הם אומנם שמו האזנות במפעל, אבל שמעו את ההקלטות רק ביום ראשון אחרי שנסעתי לחו"ל. אי אפשר היה גם לפספס את הקיר במשרד שהיה מרוסס בכדורים. לא הייתי צריך לחזור, יכולתי לחיות בברזיל, אבל המשטרה עשתה תרגיל ופרסמה שהיא חושדת במישהו אחר. כשחזרתי לארץ ידעתי שאכלתי אותה... התחבאתי בירושלים, ובין היתר הייתי גם אצל הנכדה של הקיסר החבשי לשעבר, היילה סילאסי. תכננתי לנסוע לקפריסין והיה לי מטוס פרטי מוכן, אבל המשטרה מצאה אותי. החוקר אלכס איש שלום בא לעצור אותי, וכשפתחתי את הדלת כוונו לראש שלי עשרה אקדחים".גם אהרוני - בראיון ל'עובדה' - התבטא בסוגיה זו כך: "בתורה כתוב 'הבא להורגך, השכם בבוקר להורגו'. שאימא שלהם תבכה, לא אימא שלי" (עובדה, 2015) (אריאל-אמיר, 2013).
"הם הופיעו במפעל בהפתעה. טוביה ישב במשרד הגדול וקרא עיתון... עזר אמר לי: 'מה עם המניאק הזה? והצביע לכיוון טוביה. טוביה שמע, התעצבן ועלה להביא את הנשק. הוא לא התכוון לדפוק בהם, הוא לא מטומטם, רצה להתעלל בהם קצת. רק ירד עם העוזי, לא הספיק לעשות כלום, ועזר שלף אקדח, המניאק. הכדור הראשון שעזר ירה פגע בכיסא שעליו ישב עמוס. באותה שנייה טוביה סחט את ההדק לכיוון שלי ושלהם. קרה מה שקרה, יש גופות, דם, הייתה פאניקה. לא צחוק. זה לא שני עופות, אלא שני בני אדם... באותו רגע לא האמנו שיתפסו אותנו. זה כמו שכשאתה עושה עבירת תנועה אתה לא מתקשר מיד למשטרה" (אדרת, 2016).
אהרוני הצליח לברוח מהארץ, אך אותר, נעצר באיטליה והוסגר לישראל. הוא נדון למאסר עולם (אדרת, 2016).
לפרשת הרצח הכפול שורבב גם שמו של רחבעם זאבי (גאנדי), שהיה יועץ ראש הממשלה לענייני טרור בתקופת הרצח הכפול. אושרי קיים איתו שיחת טלפון בלילה בו נתגלו הגופות. בבית המשפט טען אהרוני כי זאבי אינו קשור לפרשה. ואולם, לפני שנה, בראיון ל"עובדה", סיפרו השניים כי הם הזעיקו את האלוף זאבי לפגישה הדחופה לאחר שהתגלו גופותיהם של שני הנרצחים, עמוס אוריון ועזר כהן, בחולות בת ים. השניים הבינו שעליהם להימלט בדחיפות מהארץ, ורצו שזאבי יעזור להם לעלות כנוסעים סמויים על ספינת משא של חבריו ולהבריח כך את הגבול. עוד סיפרו כי שמרו עמו על קשר גם בהמשך (אדרת, 2016) (אייזיקוביץ', 2015).
[טריילר של התכנית 'עובדה' על כנופיית כרם התימנים. פורסם ביו-טיוב בתאריך 21 בינו׳ 2015]
גנדי מסייע לאושרי ולאהרוני לברוח?
35 שנה אחרי הרצח הכפול במפעל בר בקר חושפו טוביה אושרי ורחמים אהרוני את עומק הקשרים החשאיים בינם לבין האלוף רחבעם זאבי (גנדי), לימים שר התיירות. בראיון בלעדי לעמרי אסנהיים ב"עובדה", מגלים השניים שבעודו משמש יועץ מיוחד לשר המשטרה הגיע האלוף (מיל') זאבי לפגישה לילית חשאית איתם, יומיים לאחר הרצח הכפול.
אושרי ואהרוני, הזעיקו את האלוף זאבי לפגישה הדחופה, לאחר שהתגלו גופותיהם של שני הנרצחים, עמוס אוריון ועזר כהן, בחולות בת ים. השניים הבינו שעליהם להימלט בדחיפות מהארץ, ורצו שזאבי יעזור להם לעלות כנוסעים סמויים על ספינת משא של חבריו ולהבריח כך את הגבול (אסנהיים, 20155).
בחקירותיו במשטרה הכחיש גנדי בתוקף שהגיע לפגישה וטען כי לאחר שיחת הטלפון עם אושרי הוא אמנם יצא למפגש אבל טעה בכתובת וחזר הביתה. גם אושרי ואהרוני דבקו בגירסה זו לאורך השנים וטענו שאכן לא נפגשו עם זאבי. המשטרה לא הצליחה להשיג ראיות שהמפגש אכן התקיים, והחקירה נגד זאבי נסגרה. "זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מספר שגנדי הגיע לפגישה", אומר טוביה אושרי בראיון. השיחה שלך עם זאבי הוקלטה. הוא אומר לך שם: "אם צריך, אני בא". אבל כל השנים הוא הכחיש שהוא באמת הגיע אליך באותו הלילה הביתה. אושרי: "אבל הוא בא" (אסנהיים, 201555).
באותן שנים תועד זאבי באופן תדיר באירועים חברתיים ומשפחתיים של שני ראשי כנופיית הכרם, אושרי ואהרוני. "גנדי היה חבר, חבר אמיתי", מספר רחמים אהרוני. לדבריו, במסגרת החברות הזאת זאבי ביקש מהם אפילו לבצע בשליחותו עבירות פליליות חמורות. "הוא לא היה פונה אם הוא לא היה יודע שאפשר לבקש". בראיון מגלים אושרי ואהרוני כי הקשר בינם לבין האלוף זאבי לא הסתיים באותה פגישה לילית ערב בריחתם מהארץ. לדבריהם, בעוד המצוד אחריהם נמשך, הם מימנו לזאבי טיסה אל מקום המסתור שלהם באמסטרדם ושם סיפק להם פרטים מתוך החקירה המתנהלת נגדם (אסנהיים, 201555).
דעיכה
אחרי השחרור בשנת 2000, חשב אושרי שהכל יחזור לקדמותו: חיכו לו בחוץ החנות ומועדון הקלפים "אופטלגין", וכן שרה דנוך ששמרה לו אמונים. אולם, העסקים נכשלו, וגם אהובתו נפרדה ממנו: "חשבתי שכאשר אשתחרר הכל יחזור לקדמותו, והתאכזבתי. אחרי 20 שנה הכל שונה. המוזיקה אחרת, הדינמיקה אחרת, אפילו הצבעים ברחובות שונים. למרות שעבר יותר מעשור, אני מרגיש שלא הצלחתי להתאקלם. כאילו חייתי 300 שנה. אולי זה מספיק לי"... (אריאל-אמיר, 2013).
הוא עבר להתגורר בדירת באוהאוס מרהיבה ברחוב שנקין בתל אביב. פרק זמן מסוים ניסה לשקם אסירים, וגם מכך התייאש.
בצהרי היום של ה-25 בספטמבר 2015 הסתבך בתקיפת עורך הדין של גרושתו, מרדכי לנצ'נר. הוא ניגש ללנצ'נר, תפס בצווארון חולצתו, נגח בפניו וגרם לו לפצע מדמם שחייב עזרה ראשונה. הוא נשפט ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי של 3,000 שקל (זוהר, 2017).
הוא נפטר, מוות עצוב ב- 29 בדצמבר 2019:
[לכתבה המלאה במאקו ולתכנית 'עובדה' על הרצח בבר בקר, לחצו כאן]
[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2017), רחמים ‘גומדי’ אהרוני, ייצור ידע, 7/3/21.
- פנחס יחזקאלי (2017), בצלאל מזרחי: קרבן ו/או עבריין בכיר?, ייצור ידע, 4/3/17.
- עובדה (2015), כנופיית כרם התימנים: הכירו את "המחסל", טוביה אושרי, מאקו, 18/1/15.
- גידי וייץ (2008), החבר'ה הטובים - המשך, הארץ, 5/12/08.
- טל אריאל אמיר (2013), 13 שנה אחרי הכלא: טוביה אושרי פותח הכל בראיון נדיר, מעריב, 03/09/2013.
- אסנהיים עמרי (2015), הרוצחים מבר בקר: "כך גייסנו את גנדי", מאקו, 25/1/15. מממ
- אדרת עופר (2016), מת רחמים "גומאדי" אהרוני, מראשי הפשע הישראלי בשנות ה-70, הארץ, 24/1/16.
- גילי אייזיקוביץ' (2015), איך רחבעם זאבי סייע לנו להימלט אחרי שרצחנו, הארץ, 26/1/15.
- עובדה (2015), כנופיית כרם התימנים: הכירו את "המוח", רחמים אהרוני, מאקו, 18/1/15.
- עובדה (2015ב'), חבורת הכרם: כנופיית הפשע המאורגן הראשונה בישראל, מאקו, 17/1/15.
- צבי הראל (2004), 12 שנות מאסר ל"גומאדי" על ניסיון הברחת סמים, הארץ, 13/5/04.
- טל אריאל אמיר (2012), השבת השחורה של ראשי "רשימת ה-11",
- זוהר אמיר (2017), הראש של טוביה אושרי, פוסטה, 13/2/17.
- אבי ולנטין (1984), אמת אבודה, תל אביב: כנרת.
Avi Aviv "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים ירקב" [משלי י"ז ] אבל זה לא בעידן דהיום…
הצדיק עוד חי אבי!