[בתמונה: הנחיית 'עצור וחפש' הלכה למעשה. למקור התמונה לחץ כאן]
מאמר זה - שנכתב על ידי אברהם מילרום - מביא סוגיה שהסעירה את משטרת ניו יורק ואת אזרחיה, שיש לה נגיעה גם למציאות המורכבת שבה פועלת המשטרה אצלנו.
אברהם מילרום גדל והתחנך בארצות הברית. הוא עלה לארץ ושרת כחייל בודד בצה"ל. בעל תואר שני (MBA) במנהל עסקים בינלאומי, אוניברסיטת בר אילן.
* * *
משטרת ניו יורק (NYPD) מהווה כיום מודל חיקוי עבור כל משטרה בעולם, לאחר שבמשך שני עשורים הצליחה לשמור רמת פשיעה נמוכה משך שני עשורים באחד הערים הגדולות בעולם. אולם, מדיניות שיטור הידועה בשם 'עצור וחפש' (stop and frisk) העמידה אותה תחת ביקורת קשה של אזרחים ופוליטיקאים כאחד.
כאשר יש חשד סביר שאדם ביצע פשע, או שעומד לבצע פשע, או אם יש חשד שהאדם הוא חמוש ומסוכן, התיקון הרביעי לחוקה מאפשר למשטרה לערוך חיפוש מהיר ולא פולשני בבגדיו החיצוניים של חשוד, לפני מעצרו. המילה 'frisk' משמעה 'טפיחה'. הליך הבדיקה מתבצע בטפיחות על גופו של חשוד, והוא מוכר לנו מסדרות ומסרטים, המתארים את עבודת המשטרות בארצות הברית.
לכאורה, אולי בשל המציאות הביטחונית, יראה הקורא הישראלי את הדיון הסוער הזה כתלוש, ואת הצורך בחיפוש על גופם של חשודים כמובן מאליו, גם אצלנו. בישראל, שוטר רשאי לבצע חיפוש חיצוני בגופו של חשוד, בהסכמתו, כאשר יש לו חשד סביר כי נמצאת בו ראיה להוכחת ביצוע עבירה (שאינה חטא) או קשר בין החשוד לבין העבירה. כאשר החשוד מסרב לחיפוש, רשאי שוטר לערוך חיפוש חיצוני תוך שימוש בכוח סביר, אם ניתן אישור בכתב מקצין משטרה בדרגת רב פקד ומעלה, אשר שמע את טענות החשוד והסביר לו כי ניתן לבצע את החיפוש בכוח וכי סירובו לביצוע החיפוש יכול לשמש חיזוק לראיות נגדו. במקרים מסוימים נדרש גם אישור רופא לביצוע החיפוש בכוח (החיפוש בכליהם של אנשים שגרתי הרבה יותר, ונעשה על ידי שומרים חסרי סמכויות שיטור, בכל כניסה לאתר הומה קהל).
מן הסתם, מתמקדים גם אצלנו החיפושים בקרב אוכלוסיות חלשות. יתרה מכך. החיפושים על גופם של פלסטינים החשודים בעבירות ביטחון משפילים לכאורה אף יותר מה- 'עצור וחפש' האמריקני. בשל בעיית מטעני נפץ על הגוף, החשודים אף מופשטים מבגדיהם בעת החיפוש.
ראו לדוגמה בתמונה למטה, ממרץ 2006, הממחישה את מורכבות הסיטואציה היטב: שוטרי יחידות מיוחדות של משטרת ישראל מבצעים בדיקה ביטחונית של שוהים בלתי חוקיים שנכנסו לשטחי ישראל באותו רכב עם מחבל מתאבד וחגורת הנפץ שלו. הרכב נעצר לאחר מרדף במחסום מאולתר בכביש מספר 1 וכשהוא מוקף ברכבים אזרחיים:
בניו יורק, הוויכוח הגיע גם לאולמות בתי המשפט, עד כי שופט ניו יורקי קבע באוגוסט 2013, כי הנחיית "עצור וחפש" היא מפלה ופוגעת בזכויות החשודים, ועל כן היא בלתי חוקתית! (ראו את הסיקור עיתונאי שלמטה).
[בתמונה: כתבה ב'וול סטריט ג'ורנל' המסקרת את פסיקת השופט]
הפוליטיקאים הבכירים נחלקו ביניהם לגבי קביעת השופט וטענות השחורים וההיספנים. כך למשל טען ראש עיריית ניו יורק, ביל דה בלסיו, כי אין זה חוקי לעצור אנשים על בסיס צבע עורם; וכי עצם המעצרים הללו יוצרים מתח מיותר בין הקהילות - השחורה וההיספנית - למשטרה.
לעומת זאת, ראש העיר הפופולרי לשעבר, מייקל בלומברג, הגן על ההנחיה: "אנחנו צריכים את זה כדי להרתיע אנשים מלשאת אקדחים טען. נאמן לתיאורית החלונות השבורים, טען, כי העבריינים ינצלו כל פרצה שהמערכת תאפשר להם; ו"אם החלונות קבועים, אין הזדמנות לנצל את המצב"!
הטיעונים העיקריים, בעד ונגד
'עצור וחפש' יהיה תמיד נושא 'בוער' ושנוי במחלוקת. בוויכוח הזה תמיד יהיו תומכים כמו גם מתנגדים:
מחד גיסא, טוענים המתנגדים להנחיה, כי היא אינה אפקטיבית, והמחלוקת שהיא מעוררת והמתח שנוצר בין השחורים וההיספנים למשטרה אינו שווה את מחירה.
על פי נתוני הסטטיסטיקה המשטרתית, חלקם של השחורים בפשיעה הגלויה הוא 47%; של ההיספנים 32%; ושל הלבנים 16% בלבד. על פי נתונים אלה, אך טבעי הוא כי שחורים והיספנים ייבדקו יותר. גם אם יבדקו יותר אנשים לבנים על מנת ליצור איזון, הסטטיסטיקה הזו לא תשתנה.
יתרה מכך, מסתבר שהחיפוש היה מוצדק רק במקרה אחד מכל עשרה שנבדקו. משמע, החיפושים הללו אינם יעילים בלכידת פושעים, ורוב הזמן, הם רק מטרידים אנשים חפים מפשע.
מאידך גיסא, טוענים המצדדים, כי ההנחיה איננה חסרת תועלת: החוק אינו נותן למשטרה את הסמכות לעצור אנשים באופן אקראי ללא סיבה, או לקחת את חפציהם. הוא רק מאפשר לבצע חיפושים בגופם של אנשים שהם חושדים. האבסורד של הכרזת החיפוש כלא חוקתי מתבצע היום בכניסות לרכבת התחתית של ניו יורק: שוטרים החושדים באדם מבקשים ממנו להתיר להם לערות את החיפוש. הוא רשאי לסרב, אבל אז ניתן למנוע מהם להיכנס פנימה.
כדאי להעיף מבט גם בסטטיסטיקה של הקרבנות ולא רק של מבצעי הפשעים: השחורים מהווים 37% מהקרבנות, ההיספנים 27% והלבנים 25%. משמע, החיפושים הללו משרתים בעיקר את האוכלוסיות החלשות שהן נפגעות האלימות העיקריות. במקרים הללו, חוסר הנוחיות ותחושת האפליה מחווירים מול המציאות שבה בשכונות הללו, פושעים יכולים עלולים לירות ללא הבחנה ברחוב.
משטרת ניו יורק רגישה מאוד לתלונות אזרחים, והיא מפעילה אתר אינטרנט שבו אזרחים יכולים להתלונן נגד שוטר במקרה של חריגה. יתרה מכך. היא יישמה תוכנית שיטור קהילתי שבו היא מנסה לבנות יחסי שיתוף פעולה עם הקהילות, השחורה וההיספנית, במטרה להפחית את הפשע בקהילה. ניתן לומר במידה רבה של היגיון כי 'עצור וחפש' אינו מכוון לחבל בברית הזאת. להפך. היא אמצעי להרתיע את אלה שינסו לערער אותה.
הטכנולוגיה יכולה במקרים רבים להקהות מתחים
הניסיון מלמד, שככל שהטכנולוגיה מתפתחת, ניתן להקהות מתחים. מדינת ישראל הוכיחה זאת - למרות הקושי הביטחוני - במקום שהיה תמיד מוקד לתלונות על השפלה וקיפוח: נמל התעופה בן גוריון. כיום התהליך נראה לנכנס בשערי הנמל שוויוני הרבה יותר מאשר היה רק לפני שנים.
גם עתה לא חסרות טענות על אפליה וקיפוח, אבל הן נוגעות פחות למקרים הנעשים במרחב הציבורי, ויותר לתשאולים ולחיפושים על גופים של חשודים שנלקחו לחדרים צדדיים לתשאול.
כך למשל, באפריל 2015 דן בית משפט השלום בתל אביב בתביעה שהגישה אזרחית ישראלית ממזרח ירושלים נגד רשות שדות התעופה ומדינת ישראל, על סך 75 אלף שקל. בתביעה נטען כי כאשר היא הגיע לנתב"ג, עוכבה במשך שעות לצורך חקירה ותשאול ביטחוני, במסגרתן יחסם של הבודקים הביטחוניים כלפיה, היה מבזה, משפיל ומתנשא, מה שגרם לה לבסוף לעזוב את השדה מבלי שעלתה על הטיסה. עוד טענה האישה כי הבידוק הביטחוני שבוצע לה רמס את כבודה ופגע באופן בלתי צודק בפרטיותה, במהלכו התייחסו אליה הבודקים בגסות ובחוסר נימוס, הוציאו את תכולת מזוודתה ושמו אותה על דלפק "בצורה מבולגנת ובלתי מכובדת", ארנקה רוקן מכל הפריטים, והבודקים לעגו והתלוצצו על תמונה משפחתית שמצאו בין חפציה של קולגה שלה.
בית המשפט קיבל את התביעה חלקית, וחייב את הרשות והמדינה לשלם לאישה פיצוי בסך 7,500 שקל, וסך של 2,500 שקל הוצאות, וציין כי הסמכות לבצע בידוק לנוסעים בשדה היא אמנם חוקית, אך צריכה להיעשות בזהירות ובמידתיות, בעוד שבמקרה זה למרות שהוכח כי הבודקים לא האריכו שלא לצורך את הבידוק, חלקם התנהגו באופן שאינו הולם ומשרת את צרכי הביטחון (פאי, 2015).
לסיכום
גם בניו יורק - כמו בנתב"ג - 'אין ארוחות חינם', והרפיית מידת הערנות והבדיקות של המשטרה תנוצל עד מהרה על ידי עבריינים ומחבלים פוטנציאליים.
אני אישית שירתתי במשטרה הצבאית במעברי הגבול המפרידים בין שטחים ישראלים לפלסטינים בירושלים, ונוכחתי עד כמה עבריינים - וגם מחבלים - יכולים להיות יצירתיים ומסתגלים, ולהיטמע בהצלחה באוכלוסיה הכללית; ועד כמה התעלמות השארה של חלונות הזדמנות מנוצלים על ידם, במהירות וביעילות. לכן מן הסתם, תמשיך משטרת ניו יורק 'להלך על חבל דק'.
גם בישראל גוברת המודעות של מיעוטים לזכויותיהם האזרחיות, כך שהתביעות שמגישים אזרחים ישראלים לגבי היחס בנתב"ג הן רק, מן הסתם, רק הסנונית הראשונה לתופעה שתלך ותגבר של אתגור סמכויות המשטרה בתחומים אלה.
עדיף לחשוד לחינם ולא לפספס פוטנציאל טרוריסטי כזה או אחר לדעתי… שני shay87@gmail.com…