[תמונה חופשית שהועלתה על ידי jean pierre gallot לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

תודה מיוחדת לד"ר מוטי מיכאלי, שותפי לכתיבת המאמר, 'משפט בצל המיקוח: אפקט מחזור המשוב של עסקאות הטיעון 

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.

יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

*  *  *

מטרת מאמר זה להציג את הבעיה המעגלית של העומס בבתי המשפט.

'בעיה מעגלית' היא 'בעיה מהמעלה השנייה' היא בעיה לא ליניארית, מורכבת, שבה אין קשר ישיר בין הבעיה לפתרון. זאת, בניגוד ל'בעיה מהמעלה הראשונה': בעיה ליניארית, פשוטה, עם קשר ישיר בינה לבין הפתרון.

הגישה המעגלית לפתרון בעיות ממוקדת בבעיות מורכבות, מהמעלה השנייה. היא מכונה 'מעגלית' כיוון שזו בעיה שחוזרת שוב ושוב, מעין תקלה חוזרת ונשנית. זהו דפוס התנהגות מחזורי לא רצוי, המופיע בארגון, ומתגלה כאוסף של סימפטומים. הבעיה מורכבת מאוסף מחוללים סמויים, ה'מייצבים' את המצוקה ומקנים לה חוסן, המקשה על פירוקה."

טעות גדולה בפתרון בעיות היא כאשר מציבים פתרון ליניארי פשוט לבעיה מעגלית, לא ליניארית מורכבת. התוצאה היא, בדרך כלל, שבתחילה יש הקלה מסוימת, אבל אחר כך הבעיה מחמירה!" במילים אחרות, התרופה מחריפה את הבעיה!

[למבקשים להעמיק בגישה המעגלית לפתרון בעיות, לחצו כאן]

[למבקשים להעמיק בסוגיית הבעיה המעגלית של העומס בבתי המשפט, לחצו כאן]

עסקאות טיעון: פתרון לינארי לבעיה מורכבת

בישראל, בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, היו בתי המשפט הגורם המרכזי בבחינת הראיות ובקביעת תוצאות ההליך. כ-30% מהנאשמים זוכו מכל סעיפי כתב האישום, ורק כ-70% הורשעו הרשעה חלקית או מלאה. עם השנים עבר תפקיד בתי המשפט בבחינת הראיות לידי הפרקליטות והתביעה המשטרתית. כיום רק כ-7% מהכרעות הדין בפלילים מתקבלות לאחר דיוני הוכחות,^[1] כ-1% בלבד מהנאשמים מזוכים מכל סעיפי האישום ושיעור הנאשמים שמורשעים במשפטים הבודדים שבהם נאשמים כופרים באשמתם הוא למעלה מ-90%.^[2] הסברה הרווחת היא שהשימוש ההולך וגובר בעסקאות הטיעון נועד להתמודד עם עומס התיקים הפליליים בבתי המשפט, ושבלעדיהן מערכת המשפט תקרוס.[3]

"בשיטה אידיאלית של עשיית צדק אין מקום לפשרות אלא משמצאה התביעה שיש בידה ראיות מספיקות להעמדת אדם לדין, חייב הדין להתברר עד תומו", כתב השופט לנדוי בשנת 1972, בפסק דין בבית המשפט העליון, אשר לראשונה אישר את עסקאות הטיעון. את החלטתו נימק לנדוי בכך ש"טובת הציבור דורשת לעתים לוותר על הענשתו המלאה של עבריין (או אפילו על הענשתו בכלל, כאשר עושים אותו עד המדינה), כדי לחסוך מזמנם של עובדי הציבור ולהחיש את הליכי המשפט בכללם, או כדי להביא לידי הרשעתם של עבריינים אחרים שאלמלא כן לא היו מובאים לדין כלל והיו ממשיכים בפעילותם הפושעת".[4]

הנימוק הזה שימש את הצדקן את מאות אלפי עסקאות טיעון שנחתמו מאז ובא לידי ביטוי גם בהצעת החוק הממשלתית שביקשה להסדיר את מתכונת עסקאות הטיעון, "אין חולק כי הסדרי הטיעון מביאים לחסכון במשאבי החקירה, התביעה, ובתי המשפט".[5]

הבעיה היא ש"אם נרשה לתביעה לפעול להרשעת הנאשם בהסדר, אף שיש לה ספק רב אם ניתן להרשיעו בהליך מלא, נוכל אולי להתגבר על קשיים ראייתיים במקרים המתאימים, אולם במקביל גם נאפשר לה להביא להרשעה כשהקשיים הראיתיים ילמדו על קיומן של ספק סביר באחריות הנאשם. הערכת התביעה כי הנאשם אשם למרות הקשיים בראיות עלולה להיות מוטעית. זו החלטה המתקבלת בהליך פנימי, בדלתים סגורות, בלא שניתנת לנאשם זכות טיעון ובלא מנגנוני ההגנה האחרים העומדים לרשותו בהליך הפלילי."[6]

בנוסף, עצם ריבוין של עסקאות הטיעון עלול לפגוע באינטרס הציבורי. במאמר שהתפרסם ב"עורך הדין", ביטאון לשכת עורכי הדין, כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, "לא ראיתי פגם בהפעלת דרך דיונית זו במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. אולם כאשר אנו עומדים מול סחף כולל בדרך הטיפול באישומים פליליים, והמדינה המירה את הענישה אשר צריכה להיות מודרכת על-ידי האינטרס הציבורי, לפי מדיניות שנועדה לשרש תופעות נלוזות מסוימות, במשא-ומתן, אין לי אלא להסתייג מן הדרך האמורה", והוסיף כי "אני גם מסתייג ממצב אשר בו בית המשפט הופך לחסר יכולת להביע את דעתו בעניין פלילי, המושאר כולו למו"מ בין הקטגוריה לסנגוריה. בית המשפט הופך לבובה אילמת חסרת השפעה, ואחד תפקידו - והוא לאשר כל מה שהוסכם על ידי הצדדים למשפט. הסנקציה העונשית מן הראוי שתושת לפי סוג העברה ושיקולים רלוונטיים אחרים, ושתיקת בית המשפט שוות משמעות לביטול מעמדו השיפוטי".[7]

לאמתו של דבר, תפוקת בתי המשפט ירדה מאז אושרה עסקת הטיעון הראשונה בצורה דרמטית (ראו לוח מס' 1)  ואם בשנות השבעים נערך בירור דין (במשפט הוכחות או בעסקת טיעון) עם קרוב לשני שלישים מהחשודים, הרי שכיום נערך בירור דין רק עם כחמישית מהחשודים! למרות הגידול העצום בשימוש בעסקאות הטיעון כחלופה לניהול משפט מלא, ההליך המשפטי הפלילי התארך ומכאן הירידה התלולה בתפוקת בתי המשפט. התוצאה היא לא רק עינוי דין מתמשך לנאשמים ולקרבנות, אלא הקטנה במספר התיקים שבהם המערכת מסוגלת לטפל; הקטנה זו משמעותה שלא נערך בירור דין עם אלפי חשודים, וניתן זיכוי עקיף לאשמים רבים שהדין עמם לא מוצה.

לוח מס' 1: תיקים פליליים והכרעות דין 1970-2010

את ההסבר לאנומליה-לכאורה הזו, ניתן לתלות באפקט מחזור-המשוב של המשפטים ועסקאות הטיעון. אפקט מחזור-המשוב מעלה כי תופעת היעלמות המשפטים והשתלטותן של עסקאות הטיעון נובעת מתוך עצמה, והיא מזינה ומעצימה את עצמה ואת התופעות הכרוכות בה.

[בתמונה: מרדף אחרי הזנב. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Bill Abbott לאתר flickr]

מחזור-משוב הוא מצב שבו דגימה מהפלט (או מידע בנוגע לתוצאה) של אירועים מהעבר, גורם להגברת הפעילות אשר גרמה למשוב עד לסיומה. דינמיקה זו היא תופעה אנדוגנית, המזינה ומעצימה את עצמה. תופעת הדינמיקה של מחזור-המשוב, שאפשר לצפותה בטבע ובחברה, מתאפיינת בחוסר שיווי משקל יציב ובתוצאות קיצוניות. כאשר מאזין מתקשר לאולפן רדיו ומוכנס לשיחה בשידור, אך אינו מנמיך את עוצמת מכשיר הרדיו הביתי שלו, כך שהמיקרופון של הטלפון קולט את קולו המוגבר של המאזין גם מן הרמקול של מכשיר הרדיו שלו, עלול להיווצר משוב אקוסטי.

השוק החופשי, לעומת זאת, מתנהל כמנגנון הפועל על עקרונות דינמיקה של משוב שלילי, הדוחף בחזרה את המערכת למצב של שווי משקל. הרעיון הבסיסי של חוק ההיצע והביקוש ממחיש זאת: כאשר יש עודף ממוצר מסוים מחירו יורד, בעקבות זאת הכמות המבוקשת עולה, והעודף מהמוצר מתנכה. כאשר יש מחסור במוצר מחירו עולה, הכמות המבוקשת יורדת, והמחסור מהמוצר גם הוא מתנכה. במילים אחרות, בשווקים החופשיים מתקיימת (או אמורה להתקיים) דינמיקה בעלת אופי מאזן. אין בכינוי משוב שלילי, כדי להצביע על איכות או לאבחן משמעות נורמטיבית. הם מבטאים תיאור של תהליכים שאת תוצאתם, תלוי בהקשר, ניתן לאפיין כטובה או רעה.  

בשיטת המשפט היריבותית, הודאה באשמה בבית המשפט מובילה להרשעת הנאשם ומבטלת את הליך הוכחת האשמה בפלילים. מכאן בסיס המעמד המשפטי של עסקאות הטיעון ומכאן נובעים התמריצים לעריכתן. אהרון קירשנבאום מסביר כי "ביסוד השיטה מונחת האמונה, שאם כל יריב יפעל בכל כוחו להראות את צדקתו ולהוכיח את רשעת יריבו, מבין שני הצדדים תצא האמת לאור..., הודאה באשמה כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, יש בה כדי לבטל את ההליך כולו: בטלה היריבות – בטל המשפט".[8] כלומר, האפשרות בחוק להרשיע אדם על סמך הודאתו ללא הליך של בירור ראיות, יוצרת עבור הצדדים תמריצים להתמקח על האישומים והעונש ולערוך עסקת טיעון; שכן העסקה מסיימת למעשה את ההליך ומבטיחה את תוצאת המשפט, קרי את הרשעת הנאשם ואת העונש המושת עליו.

הפתרון הלינארי יצר בעיה מעגלית המנציחה את עצמה

האפשרות הקורצת של קיום עסקת וטיעון, מתניעה תהליך דינמי פנימי אנדוגני של מחזור-משוב, המזין ומעצים את תופעת עסקאות הטיעון ואת ההחצנות, תופעות הלואי, הכרוכות בה (ראו לוח מס' 1).

לוח מס' 1 מתאר את הבעיה המעגלית של העומס בבתי המשפט

1. מתבצעות יותר ויותר עסקאות טיעון.
2. הציבור חש אי-נוחות מההקלות שמקבלים פושעים המורשעים במסגרת עסקת טיעון ולוחץ על המחוקקים בעזרת התקשורת.
3. המחוקק, בעקבות הלחץ, מחמיר בענישה ומהרחיב את תחולת המשפט הפלילי
4. ההחמרה גורמת לנאשמים רבים יותר להסכים לעסקאות טיעון רבות יותר וחמורות יותר.
5. עסקאות הטיעון מאפשרות לתובעים ויוצרות להם תמריצים להסיט, מתקופה לתקופה, יותר ויותר משאבים לפחות ופחות משפטים. הסטת משאבים זו כדאית לתובע, שכן בד בבד עם העלייה במשאבים שמפנה התובע לניהול כל משפט עולה ההסתברות להרשעה ועמה תוחלת העונש.
6. עסקאות הטיעון נותנות תמריץ שלילי לחוקרים. הן מרפות את ידיהם ומנוונות את מקצועיותם.
7. השופטים נתקלים במקרים רבים יותר בהם נאשמים שהתחילו את המשפט בכפירה לבסוף הודו באשמה. לכן הם עלולים להאמין לנאשמים פחות ופחות ובכך להרתיע אותם מניהול משפט.^[9]
8. הסנגורים המייצגים את הנאשמים פועלים תמריצים שונים העלולים לגרום להם לנסות ולשכנע את הנאשמים להעדיף עסקת טיעון על פני ניהול משפט. כך, במקום לרסן את תופעת עסקאות הטיעון הם מזינים ומחריפים אותה ומבטיחים את השתלטותה על מערכת המשפט.

וחוזר חלילה...  

יתירה מכך, כיוון שלמעשה ניתן בכל שלב להתמקח על עסקת הטיעון, נפרמת ההפרדה בין הליך המשפט לבין שלב המיקוח על תוצאת המשפט, ולכן ההחצנות של דינמיקת מחזור-המשוב על התארכות והתייקרות המשפטים, מאריכות ומייקרות גם את המשאים ומתנים, ועם העלייה בשיעור עסקאות הטיעון, מספר התיקים בהם התובע יכול לטפל עשוי לרדת. שינויים נוספים בהתנהלות מערכת המשפט, הנגרמים כתוצאה מהאפשרות להכריע את הדין במשא ומתן, מובילים אף הם לפגיעה במסוגלותה של המערכת לטפל במספר תיקים רב, וביכולתה להתנהל ביעילות:

• סינון התיקים נפגע[10] כיוון שאפשר להרשיע נאשמים שהראיות נגדם חלשות,[11].
• מוגשים כתבי אישום בהם האישומים מופרזים, כדי שהתביעה תוכל להתפשר בהמשך[12].
• נעשה שימוש הולך וגובר במעצרים ממושכים[13] כדי ללחוץ על הנאשמים ולהכריעם ללא משפט, ומנגד נאשמים רבים מנסים לעכב את ההליכים ככל יכולתם כדי לשפר את מעמדם במשא ומתן עם התביעה.

מכאן שלכאורה, כמשתמע מדברי שניאור-זלמן פלר, יש לאסור על קיומן: "עסקת טיעון הייתי פוסל לגמרי, הרצון של הצדדים לא הופך את כתב האישום לאמת או שקר",[14] אם חפצים אנו בהליך משפטי של בירור אמת. אלא שלא מובטח שניתן לאסור על עריכתן. איסור כזה עלול להחזיר אותנו למצב המשפטי ששרר עד שנות השבעים, שבהן עסקאות הטיעון נעשו בהיחבא: "בראשית הדרך, נרתעו הצדדים מפני חשיפת קיומם של הסדרי טיעון ומפני פירוט נסיבות עריכתם של ההסדרים שהתגבשו, ואלה הוסתרו מבית-המשפט"[15].

בעבר, כאשר נדרשו השופטים להגביר את מהירות הטיפול בתיקים, רבים בחרו לאמץ לעצמם יותר כוחות הנחיה והתערבות במשפט הפלילי, ובין יתר פעולות הייעול שננקטו בעקבות זאת, היה צמצום במספר ובמשך הדיונים בפניהם בנושאים של קבילות, ריכוז ההנחיה בידיהם והגברת חקירת עדים על ידם.[29] האשליה כי עסקאות הטיעון חוסכות במשאבים הצדיקה את עקיפת הליך בירור העובדות בבית המשפט ומנעה מהמערכת לקבל משוב שלילי מרסן - איתות שההליך מסתרבל והולך - ולהתייעל בהתאם.

איך נחלצים מבעיה מעגלית כזו?

סוגיית הפתרון של בעיה מעגלית כזו ראויה למאמר נפרד (וייס, 2017). אציין רק התרופה להיחלצות מהמעגליות של עסקאות הטיעון, והנזקים והעיוותים הכרוכים בתופעה, כרוכה בתיקון סעיף 154 בחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי "עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו". בניסוח הסעיף, כך נראה, התעלם המחוקק מפירושה המילוני התקני של המילה "עובדה" ובחר לתת לה פירוש מרחיב. פירוש זה הופך לכאורה את הטענות הנטענות בכתב האישום ל"עובדות", דהיינו ל"אירוע שידוע כי קרה".[16]

השימוש במינוח "עובדה" מטעה, שכן טרם הוכחה אין זו עובדה משפטית,  אלא רק טענה או אישום. זו מעין פליטת קולמוס פרוידיאנית,[17] הקובעת שהאישום הוא עובדה משפטית עוד טרם הודה בה הנאשם[18]. ובכלל, האם ניתן לראות בטענה משפטית שנולדה כתוצאה של הודאת נאשם באישום, אמת עובדתית?! הז'רגון המשפטי הלך בעניין זה בעקבות המחוקק; ואכן, המינוח המקובל הוא "עובדות כתב האישום", בעוד "עובדות" אלה למעשה אינן אלא טענות הדורשות הוכחה.

התיקון מבוסס על שני עקרונות: 1. ביטול האפשרות להרשיע על סמך הודאה – מטרתו להבטיח את קיומו של הליך בירור ראייתי כאשר היריבות חדלה להתקיים. 2. העברת האחריות לשופט – מטרתו להתוות הליך בירור ראייתי שיהווה חלופה ברת מימוש להליך היריבותי.

לפיכך, במקום לנסות לשווא לאסור את קיומן של עסקאות הטיעון, יש לשנות את סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי כך שהודאת נאשם לא יראוה כראיה מכרעת, והשופט יידרש לערוך הליך מקוצר של בירור ראיות, "הליך שיתנהל על בסיס חומר החקירה ועדות הנאשם".[19] וכדי שלא ייווצר לחץ להודות כדי לזכות בהליך מקוצר, יש לאפשר זאת גם לנאשמים הטוענים לחפותם שכן הם "יעדיפו פעמים רבות הליך מסוג זה שאינו מחייבם להודות באישומים, אך מאפשר להם לחסוך את המתח הכרוך בהתדיינות משפטית ארוכה".[20]

ברוח זו יש לנסח את סעיף 154 באופן הבא: 1. "סעיף אישום שנאשם הודה בו, לא יראוהו כעובדה מוכחת כלפיו". 2. בכל אישום בו הודה הנאשם ו/או מוותר בנוגע אליו על הזכות לשמוע את עדי התביעה וזכויות נוספות הנובעות מהשיטה היריבותית, האחריות על החקירה תעבור לשופט, אשר ינהל את ההליך על בסיס חומר החקירה שיועבר לעיונו ותשאול הנאשם.

התיקון המוצע לסעיף 154 מבטיח כי בכל מקום בו היריבות שבליבה של השיטה היריבותית מסתיימת, יאומצו מרכיבים המקובלים בשיטות משפט אירופיות, אשר מקִלים את בירור האמת בהליך הפלילי. אל לנו להירתע משינוי שיטת המשפט הגלומה בניסוח זה, שכן "ניתן לומר, כי עצם הרעיון של עיסקות טיעון מהווה התרחקות מן ההליך האדברסרי המסורתי; שהרי במקרים רבים הבסיס העיקרי להכרעת הדין ולגזר הדין אינו חומר הראיות הנובע מבירור המשפט, אלא תוצאת המשא ומתן שבין התובע לסניגור".[21]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שהועלתה על ידי Rumble Press לאתר flickr]

תיקון סעיף 154 מאפשר לממש הלכה למעשה את הרעיון להגדיר את תפקיד השופט "כמי שממלא חלק פעיל בחקר האמת וגילויה".[22] באופן אשר יגרום לכך ש: "מעורבותו של השופט בהליך תגדיל את השוויון המהותי בפני החוק; ולהערכתנו, כאמור, תעלה את קרנו של המשפט בעיני הציבור. ... ולכך יש להוסיף כי בית המשפט, הפועל ללא אילוצים חיצוניים (דוגמת מגבלות זמן קשיחות, הנקבעות על ידי גורם חיצוני אשר קביעותיו מחייבות), אף עשוי לייצג טוב יותר מן התביעה את האינטרס הציבורי בגזירת הדין".[23]

היתרון של חקר האמת על ידי השופט הוא לא רק בהגברת הסיכוי לגילוי האמת אלא גם בהחשת ההליך הפלילי וייעולו, והוא עדיף בבירור על "מניעת ההליך בחלק נכבד מן המשפטים באמצעות עסקאות הטיעון".[24]

התיקון המוצע אינו מבטל את האפשרות להגיע להסכמות בין הצדדים, אלא רק מונע את האפשרות שבית המשפט יקבל אותן ללא הליך של בקרה שיפוטית ראייתית, "אמנם עלותו של ההליך גבוהה מעלותה של הודאה, אולם אם ההליך מסתכם בישיבה אחת או שתיים על בסיס חומר החקירה, ובמרבית העבירות יש להניח שכך יהיה, הפער בעלויות אינו כה גדול. זאת ועוד, גם כיום חלק גדול מההודאות מושגות רק לאחר מספר ישיבות, ולעיתים קרובות גם לאחר שחלק מהראיות נשמעו. ההליך המוצע יחסוך פעמים רבות את ההודאות המאוחרות הללו. לפיכך יש להניח כי מרבית המודים ימשיכו להודות גם כשיוצע להם הליך מסוג זה, ורק אלו שמתקשים להודות, בין משום שהם חפים ובין אם מסיבה אחרת, ישקלו אם להעדיף הליך מקוצר או משפט מלא."[25]

החלופה של הליך מקוצר תתאים גם לאשמים שמתקשים להודות ולא ירצו לנהל משפט שלם, לכן היא תחסוך משפטים יקרים שמתנהלים לשווא, "חלק מהנאשמים שבהעדר אופציה להליך מקוצר בוחרים במשפט מלא, יבחרו בהליך החדש. עקב כך יחסכו משאבי שיפוט שניתן יהיה להפנותם לטיפול בהליכים המקוצרים. לאור כל זאת, ההליך המקוצר יוכל לקדם את האינטרסים של החפים, בלא שידרשו לשם כך משאבים רבים נוספים." [26] ניתן לומר שמתכונת הליך פשוט וקצר, הדומה למקובל בחלק ממדינות יבשת אירופה,[27] כבר פועלת בישראל במידה לא מבוטלת של הצלחה בימי הקראות כאשר הצדדים מזומנים לדיונים מקדמיים. אומנם ההליך הוא הליך רשות, ולא מחליף עסקאות טיעון, אבל בפועל במקומות בהם בתי המשפט החילו אותו, הוא פועל במידה רבה כהליך חובה, וחל כמעט על כל התיקים שבית המשפט הפנה להליך. בתי משפט שנחשבים כיום יעילים ואפקטיביים ביישום ההליך הם בתי משפט השלום ברמלה, ת"א וקריית גת.

במסגרת הדיונים המקדמיים, בית המשפט רשאי בהסכמת הצדדים לעיין בחומר החקירה ולתשאל את הנאשם, לצמצם את המחלוקת, כולה או מקצתה ולייתר את הצורך בהליך היריבותי של דיוני הוכחות.  מדו"ח הסנגוריה הציבורית עולה כי אופן ניהול ההליך ותוצאתו, תלויה רבות בשופט. מחד, בחלק מבתי המשפט שופטי המוקד אינם מגלים מעורבות בהליך, ולעיתים אף אינם נעתרים לבקשות מצד הסנגוריה לעיין בחומר החקירה ולבחון טענות עובדתיות ומשפטיות; מאידך, ישנם שופטי מוקד אשר מפעילים לחץ רב על נאשמים לסיים את ההליך במסגרת ימי המוקד ולחזור בהם מרצונם לניהול הוכחות, תוך שהם חוזרים וקובעים ישיבות בפניהם בהן מופעלים לחצים על נאשמים וסנגורים לסיים את עניינם בדיון המוקד.

מכאן שהדרישה לערוך בירור ראייתי גם כאשר הנאשם מודה באשמתו, תחייב את מעורבותם של שופטי המוקד בהליך ותמנע לחצים על נאשמים וסנגורים בלא לסרבל ולהעריך משמעותית את ההליך, שכן "אין יסוד לחשוש כי הקניית סמכות כזאת לשופטים תכביד על ההליך, או תגרע מיכולת הצדדים לשכנע את בית המשפט כי הסדר הטיעון ראוי להתאשר", וכי "עצם קיומה בידי השופט של סמכות, להתנות את החלטתו בדבר אישור ההסדר בהסכמת הצדדים להגיש לעיונו את חומר הראיות, חזקה שתרתיע את הצדדים מפני התקשרות בהסדרים שאינם עומדים במחנה של גישת האיזון".[28]

[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]

מקורות

• וייס שוקי (2017), הגישה המעגלית לפתרון בעיות, 4/4/17. 

[1] ראו גזל-אייל, ענבל גלון וקרן וינשל מרגל, לעיל הערה 4. שיעור דומה של דיוני הוכחות קיים גם בבתי המשפט הצבאיים בישראל, ראו "שיעור הרשעות של 99.9% בישראל: האם המשפט מעוות או רק הסטטיסטיקה מעוותת?", צבי לקח ואמיר דהן דין ודברים ה, 185)תש"ע).

[2] במהלך 2012 הודיעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על שינוי בסטטיסטיקה הפלילית. לפי ההודעה, משפטים שבהם נתן בית המשפט צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור תוך ביטול הרשעה לפני מתן גזר הדין, ייחשבו כאי-הרשעה. לצורך החישוב, משפטים שבהם נמצאו הנאשמים חייבים בדין כוללים גם מקרים שבהם נתן בית המשפט צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור תוך ביטול הרשעה לפני מתן גזר הדין.

[3] דליה דורנר "בלעדי עסקאות הטיעון מערכת המשפט הפלילית תקרוס" (הרצאת דברים בכנס לציון יום החפות הבין-לאומי 2007, תיאטרון הקאמרי בתל אביב 23.3.2007).

[4] ע"פ 532/71 - אליהו בחמוצקי נגד מדינת ישראל:ו פד"י, כרך כו (1), ע' 543, בעמ' 559.

[5] ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (הסדרי טיעון), יולי 2010.

 [6]אורן גזל-אייל "הסדרי טיעון ובעיית החף" משפטים לה 1 (2005).

[7] נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, גיליון אפריל 2011 של "עורך הדין", ביטאון לשכת עורכי הדין.

[8] אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית (הוצאת י"ל מאגנס תשס"ה, 2005).

[9] “Judges who at the beginning of their career display a neutral attitude as to the question of guilt or innocence of the defendant, get used to the fact that the great majority of defendants plead guilty… As a result of which the judge arrives at the conclusion that most defendants are indeed guilty”; Milton Heumann, Plea Bargaining: The Experiences of Prosecutors, Judges, and Defense Attorneys 138–139 (1978).

 [10]ענבל רובינשטיין "היום מגישים יותר כתבי אישום מבעבר גם במקרים גבוליים", הארץ 23.12.2007.

[11] "קרוב ל-90% מהתובעים השיבו, כאמור, 'ספקות לגבי טיב הראיות' הם הגורם החשוב ביותר לעריכת הסכמים אלה"; ראו הרנון ומן, עיסקות טיעון בישראל (התשמ"א).

[12] "'זה אחד הטריקים שלנו. הרבה פעמים הקלפים שלנו כתביעה מועטים, אבל בהחלט יכול להיות שלצורך המיקוח מגישים כתב אישום על סעיף חמור יותר", "השופטים נגד עיסקאות טיעון", מאת ורד לוביץ', YNET 09.02.06 .

[13] בעשור האחרון עלה מספר המעצרים בכ-45% - מכ-40 אלף בשנה לכ-58 אלף בשנה. מתוכם עלה שיעור המעצרים עד תום ההליכים ב-150% - מכ-6,000 בשנה, שהיו כ-15% מסך המעצרים, לכ-15 אלף בשנה, שהם כ-26% מסך המעצרים. ראו השנתון הסטטיסטי של המשטרה.

[14]  שניאור-זלמן פלר, ריאיון עם פנחס פישלר, חדשות מחלקה ראשונה, 1.06.2006.

[15] פסקה 6 לפסק הדין של השופטת ביניש, ע"פ 1958/98 פלוני נגד מדינת ישראל.

[16] מתוך מילון רב-מילים: עֻבְדָּה  שֵם נ': 1. אירוע שידוע כי הוא קרה, כי הוא אמיתי וקיים; דבר ממשי או אמיתי שאפשר להוכיח אותו. 2. עובדה היא כי [ש __] (בלשון הדיבור: 'עובדה ש__'). 3. מילה הרומזת למצב עניינים או להתרחשות שכבר נזכרו קודם לכן או שעומדים להזכיר אותם (בביטויים כגון 'עובדה זו', 'העובדה ש__' וכד').

[17]  "In the same way that psycho-analysis makes use of dream interpretation, it also profits by the study of the numerous little slips and mistakes which people make -- symptomatic actions, as they are called [...] I have pointed out that these phenomena are not accidental, that they require more than physiological explanations, that they have a meaning and can be interpreted, and that one is justified in inferring from them the presence of restrained or repressed impulses and intentions", Freud, An Autobiographical Study (1925).

[18] תודתי לאמי אביבה זהר, על שהסבה את תשומת לבי לאופן המשונה שבו מנוסח החוק.

[19] אורן גזל-אייל ואבישלום תור, השפעת חפות על הסדרי טיעון: ממצאים אמפיריים תובנות פסיכולוגיות, והשלכות נורמטיביות" משפטים לט (1) (2009).

[20] שם, בעמוד 27.

[21] שם.

 [22]מרדכי קרמניצר "התאמת ההליך הפלילי למטרה של גילוי האמת, או האם לא הגיעה העת לסיים את עונת המשחקים" משפטים יז 475 (1987).

[23] שם.

[24] שם.

[25] אורן גזל-אייל ואבישלום תור, השפעת חפות על הסדרי טיעון: ממצאים אמפיריים תובנות פסיכולוגיות, והשלכות נורמטיביות" משפטים לט (1) (2009).

[26] שם.

[27] במדינות יבשת אירופה ההליך הפלילי פורמלי ומסורבל פחות. העקרונות החקירתיים מאפשרים לשופט חופש פעולה רב בבחירת השאלות שהעדים יישאלו ובסדר העדים שיזומנו, היתר להסתמך על הראיות שבתיק החקירה ושליטה רבה יותר בניהול ההליך. ראו: "סדר הדין הפלילי", ניתוח כלכלי של ההליך הפלילי, הגישה הכלכלית למשפט,1102-1063 , (אוריאל פרוקצ'יה עורך) (2012).

[28] אליהו מצא, "הסדרי טיעון - עבר ועתיד", הסניגור 171 (יוני 2011).

[29] קנת מן - הלחצים לקיצור משך הדיון המשפטי והשפעתם על מהותו של ההליך הפלילי, הסניגור 200, נובמבר 2013.