רוצחי הפייסבוק והווטצאפ

[התמונה: צילום מסך מתוך כתבת ערוץ 10, 26/4/17]

אם אנשים מתעדים את קורותיהם בפייסבוק, אז למה עבריינים לא? התשובה ההגיונית היא, כיוון שתיעוד מעשים פליליים עלול להפליל אותם. אבל מסתבר שתאוות הפרסום מתגברת פעמים רבות על החשש להיתפס. כך למשל, בינואר 2017, התעללו נערים בנכה חסר ישע ותיעדו זאת בפייסבוק בשידור חי.

ויש גם מקרים שהפרסום דווקא משרת את המבצעים. זה למשל המצב במקרה של מה שמכונה 'רוצחי הפייסבוק', הפועלים מדחף של נקמה. בחלק מהמקרים, הם לא נוקמים בנרצח, אלא בגורם שלישי, שאמור לשאת כל חייו אשמה לגבי אותו רצח. לכן, הפייסבוק מהווה עבורם כלי אפקטיבי להשגת המטרה הזו.

אם קודם לכן היו רוצחים כאלה תלויים בפרשנות של אמצעי התקשורת למעשיהם, הרי שכאן הם עצמם נותנים לו בפיהם את המשמעות הרצויה להם. הם גם לא תלויים בעיתונאים בסוגיית ההפצה. הפייסבוק הוא הכלי המאפשר להם להפוך את האירוע לויראלי, במו ידם.

הקרבן: הבת בת השנה 

באפריל 2017: חשב אב לתינוקת בת שנה מתאילנד שאשתו בוגדת בו, ואיים להרוג אותה. בשלוש לפנות בוקר ברחה האישה מהבית, כשהיא משאירה את בתם אצלו. בתגובה הוא רצח את בתו בתלייה; שידר את המעשה בשידור חי בפייסבוק, ולאחר מכן התאבד (ראו תמונה של האב והתינוקת בראש המאמר) (נענע 10, 2017).

הרצח אקראי של סטיב סטיבנס

המקרה - שקיבל את הפרסום הגדול ביותר עד היום - אירע ב- 1 ביוני 2017. אמריקני בשם סטיב סטיבנס - יועץ תעסוקה בן 37 - ביצע רצח אקראי של אדם מבוגר, שזעזע את ארה"ב, ושידר אותו, בשידור ישיר, בפייסבוק.

הוא תיעד בפייסבוק, כיצד הוא עוצר את מכוניתו בצד הדרך ואומר למצלמה: "מצאתי מישהו שאני עומד לרצוח". סטיבנס כיוון את המצלמה החוצה לעבר קורבנו המיועד, רוברט גודווין בן ה־74, ואמר: "אני הולך לרצוח את האיש הזה כאן, הוא בחור זקן". בשלב זה סטיבנס קרא לגודווין לבוא אליו, וביקש ממנו לומר את השם "ג'וי ליין", שעל פי חלק מהדיווחים בארה"ב היא חברתו לשעבר של החשוד ברצח. "היא הסיבה שזה עומד לקרות לך", אומר סטיבנס לקשיש. הוא שאל את גודווין בן כמה הוא, ולפתע הרים אקדח ויורה בו. שניות אחר כך תיעד את גופתו של גודווין על הרצפה (הרש, 2017):

בתום 48 שעות של מרדף שחצה חמש מדינות, קיבלה אתמול משטרת פנסילבניה מידע שהוביל אותה אל החשוד, בחניון של מקדונלד'ס במחוז אירי (Erie) שבצפון־מערב המדינה. הכוחות שהוזעקו למקום זיהו אותו במכוניתו, וכעבור מרדף קצר סטיבנס איבד שליטה על רכבו, ותוך כדי כך אף ירה בעצמו (הרש, 2017):

אז מה, פייסבוק אשמה?

לטעמי לא.

המקרים הללו מעלים מטבע הדברים דרישות לרגולציה ברשת. הלחץ הגובר על פייסבוק הביא גם את מארק צוקרברג להבטיח להילחם בתופעה, אולם, האמת היא, שכל שפייסבוק יכולה לעשות היא למחוק את תיעוד הרצח ברגע שנודע לה, ולהקטין בכך את הזרז התקשורתי שבדרך כלל מעיר' פסיכופתים אחרים ללכת בדרכו של קודמם.

הפייסבוק - כמו הטלפון לפניו - היא הזירה שבה נעשים הדברים בעשור הנוכחי. ההאשמות שהפייסבוק הוא כלי שטני שמעורר רוצחים אינן בעייתיות פחות, למשל מהאשמתה של חברת טלפונים, שרוצח השתמש בשירותיה לאיים על קרבנו לפני שרצח אותו.

בכל המצאה חדשה יש טוב ויש רע ו'אין ארוחות חינם'. הרע בא תמיד עם הטוב. הם שני צדדיה של שלימות אחת.

כנראה שנצטרך להסתגל...

ביצה או תרנגולת?

לא תמיד הצורך לשתף הוא המניע לרצח. כיוון שהרשת החברתית והשיתוף הם אורח חיים, נוצר מצב שגם במקרים אחרים, תמיד יהיה אחד שישלוף מצלמה, יתעד וישתף. כך למשל קרה במדינת ג'הרקאנד בהודו, כאשר שמועות שהופצו בוואטסאפ הובילו לרצח של שבעה גברים על רקע ידיעות שקריות, שמזהירות מפני זרים שחוטפים ילדים. בסרטון שנהפך ויראלי נראה אדם שרוע על הקרקע, מתחנן על חייו, כשאספסוף מכה אותו למוות. הוא אחד משבעה גברים שנרצחו בתקיפות אכזריות באותו שבוע, כשבחלק מהן אנשי משטרה העלימו עין:
בתוך מספר שעות התגודדו יותר מ-500 איש, והאנשים שנהרגו היו חפים מפשע שחלפו במקום, לפי המשטרה. זאת, למרות שלא היה מקרה אחד של חטיפת ילדים שדווח באזור (ניו יורק טיימס, 2017).

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *