[בתמונה: לחיות כמו פילוסוף... כריכת ספרו של ג'יימס מילר (2017)]

[נכתב לרגל היציאה לאור של הגרסה העברית לספר "לחיות כמו פילוסוף – מסוקרטס ועד ניטשה. פילוסופיה כדרך חיים" לג'יימס מילר (ראשל"ץ: ספרי 'עליית גג' ו'ידיעות ספרים')]

הפילוסופיה ושורשיה

המושג, 'פילוסופיה' מוגדר במילון אוקספורד כ"לימוד המאפיינים הכלליים ביותר והמופשטים ביותר של העולם ושל קטגוריות החשיבה שלנו: רוח, חומר, היגיון, הוכחה, אמת וכיוצא באלה" (מילר, 2017, ע' 15).

ההיסטוריה של הפילוסופיה מתחילה עם סוקרטס ואפלטון, כי אפלטון הוא זה שהכניס לשימוש את המילה 'פילוסופיה' בגאולוגיה הסוקרטית שלו (סוקרטס לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר מהאופן שהוא מופיע ביצירותיהם של תלמידיו, אפלטון וקסנופון).

במאה שאחרי מות סוקרטס, פרחה בפעם הראשונה קבוצה ברורה ומובחנת של פילוסופים. באתונה ובמקומות אחרים בעולם דובר היוונית, הוקמו לזכרם אנדרטאות, פסלי ראש ופסלי חזה. במבט לאחור, המלומדים הקדומים מתחו את המילה 'פילוסוף' והחילו אותה גם על החכמים היוונים שלפני סוקרטס (המכונים, הפילוסופים הקדם סוקרטיים) (שם, ע' 22).

מחבר הספר מציין כי פעם פילוסופים היו דמויות מעוררות פליאה. לפעמים הם היו מושא ללעג ולבדיחות. חלקם היו דמויות משפיעות בזמנם, ואילו אחרים היו שוליים. היו שזכו להערצה, והיו שחוללו שערוריות והרגיזו את הציבור. אבל פעמים רבות יותר, הם היו מקור להשראה: בדבריהם ובמעשיהם הם הציעו מופת לחכמה, תבניות התנהגות, ולאלה שלקחו אותם ברצינות – דוגמאות לחיקוי.

לסיפורים על הפילוסופים הגדולים היה במשך זמן רב תפקיד מעצב בתרבות המערב. רבים מהם מדדו את התקדמותם הרוחנית על ידי השוואה להתנהגותו של סוקרטס, שכולם ראו בו מופת למידה הטובה המושלמת (שם, עמ' 13, 25). למרות ההבדלים ביניהם, "כל אחד מהם הוקיר את החתירה אל החכמה. כל אחד מהם נאבק לחיות את חייו לפי מערכת מחושבת ונבחרת של כללים ואמונות, שהתגבשו בחלקם על ידי בחינה עצמית, ובאו לידי ביטוי במילים ובמעשים. החיים של כל אחד מהם יכולים ללמד אותנו משהו על החתירה אל ידיעת העצמי וגבולותיו. ובכלל, הם יכולים לספר לנו המון על הצורה שבה טבעה של הפילוסופיה וטבעה של הפילוסופיה כדרך חיים השתנה במשך הזמן" (שם, ע' 26).

[התמונה: " "Cropped". ציורו של Raffaello Sanzio. התמונה היא נחלת הכלל]

לחיות כמו פילוסוף...

ספרו החדש של ג'יימס מילר, "לחיות כמו פילוסוף – מסוקרטס ועד ניטשה. פילוסופיה כדרך חיים" (תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו; ראו תמונת הכריכה למעלה) בוחן את גלגוליה של המסורת הפילוסופית לסוגיה, דרך סיפורי החיים של שניים-עשר פילוסופים נבחרים: אפלטון, אריסטו, דיוגנס, סנקה, אוגוסטינוס, מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה.

מטרת הספר לאפשר לקוראים העמקה מסוימת בחייהם וביצירתם של אותם שניים-עשר פילוסופים, דרך ביוגרפיות קצרות (פרק לכל פילוסוף), העוסקות בחייהם, בחשיבתם ובמאמציהם - כל אחד בדרכו - לחיות לאור השאיפה הסוקרטית, במקומות ובזמנים שונים מאוד. אם תרצו, הספר עוסק בקשר שבין מחשבה פילוסופית ובין מה שמכונה ״חיים פילוסופיים״. משמע, חיים לאורם של עקרונות (שם, ע' 419, 427). 

המחבר מדגיש כי כל הפילוסופים שנבחרו הם גברים, מפני שעד המאה העשרים הייתה הפילוסופיה באופן נחרץ ייעוד שהוגבל לגברים. עובדה זו צמצמה את סוגי החיים שפילוסופים נטו לחיות: חיים עצמאיים בצורה עיקשת, הרבה פעמים מרוחקים, לפעמים בודדים וללא חיי מין... (שם, ע' 25). 

על פי מילר, הסדרה הביוגרפית רחוקה מלהיות מקיפה. היא לא כוללת  את אפיקורוס ואת זנון, את שפינוזה ואת יום, ופילוסופים מן המאה העשרים כמו ויטגנשטיין, היידגר, סארטר ופוקו (שם, ע' 23). אבל שניים עשר הפילוסופים מייצגים תמונה רחבה דיה, כדי לעסוק בשאלות כמו (שם, כריכה אחורית): 

• מהם החיים הטובים?
• מהי הדרך הנכונה לחיות?
• מה מקומה של הפילוסופיה בתוך כל זה?

האם חייב להיות קשר בין חיי הפילוסוף לתורתו?

״חיים ללא בדיקה עצמית אינם חיים ראויים לאדם״ (סוקרטס)

בעת העתיקה, חיים מתוך בדיקה עצמית לא נחשבו, בדרך כלל, למטרה בפני עצמה. בשביל כמה מהפילוסופים הקלאסיים, הם היו אמצעי לזכות באושר ובשלווה. בשביל פילוסופים אחרים, הם היו מעין הכשרה, איך להחזיק בחכמה, בהגה השלטון; ובשביל עוד אחרים, הם היו תנאי מוקדם, הכרחי, לגאולה נצחית. רוב הסופרים הקדמונים ראו את החיים הללו כחיפוש, שהולם היטב את החקירה הקפדנית ואת האמונה העליונה באלוהים או בטוב (שם, ע' 420). סוקרטס, 'אבי הפילוסופים' במערב,  מהווה מבחינה זו 'קו פרשת מים': אריסטו - שדרך כתביו למדנו על סוקרטס - טען כי מימוש הציווי "דע את עצמך" היה מניע יסודי בחייו של סוקרטס: לממש בהתנהגותך את דרך החיים הנכונה בעיניך, ולתת לעצמך את דרך החיים הנכונה בעיניך, תוך חקר פנימי מתמיד (מילר, 2017, כריכה אחורית). מאז, נחשב המעשה בשביל הפילוסופים היוונים והרומים, יותר מן הדיבור. שם, היה מקובל להניח, שחיי הפילוסוף מתבטאים בפועל בצורת חיים ובמערכת של כללי התנהגות ספציפיים. כתוצאה מכך, השיח הפילוסופי נבע מבחירה של אורח חיים והאופציה קיומית, ולא להפך; ופרטים ביוגרפיים צוטטו כדבר שבשגרה בהערכות על חשיבותה של פילוסופיה מסוימת. בעיניהם של היוונים והרומים, הפכו החיים של הפילוסוף - בוודאי אלה של סוקרטס - למעין מיתוס. הם טופלו כמו סוג של שירה, וחדרו לדמיון הקולקטיבי כנרטיב מופתי, מעין סיכום מחייב על הדרך שבה חיי הגות מתבטאים בפועל. בעת העתיקה, הצטרפות לאסכולה פילוסופית חייבה פעמים רבות את המאמץ ללכת ביחד עם אחרים בעקבות דמות נערצת מן העבר, שקודשה במערכת שלמה של סיפורי סגידה. סיפורים על גיבורים רוחניים מילאו תפקיד מעצב באסכולות הפילוסופיות של העת העתיקה. הצורך בנרטיבים כאלה הוביל ליצירת תיאורים אידאליים שנועדו להאיר ולחנך. בדיאלוגים דרמטיים כמו נאום ההגנה של סוקרטס קריטון ופיידון התמונה של סוקרטס העומד מול המוות כפי שאפלטון מצייר אותה, נועדה לעורר את דמיונו של התלמיד ולחזק את נחישותו ללכת בנתיב הלא בטוח שמוביל לחכמה (שם, ע' 17). כך למשל, העובדה שסוקרטס עמד באצילות מול המוות, נחשבה בחוגים רחבים כטיעון לטובת דעותיו המוצהרות, על הדרך שבה יש להתנהג בחיים (שם, ע' 16; ראו בתמונה למטה):

[התמונה: סוקרטס עומד באצילות מול המוות... הציור - "מותו של סוקרטס". ז'אק־לואי דויד, 1787. מתוך סרטון היו-טיוב: The Death of Socrates- Analysis]

מאז סוקרטס, המעשה - בשביל הפילוסופים היוונים והרומים - היה מהימן יותר מן הדיבור. השיח הפילוסופי נבע מבחירה של אורח חיים והאופציה קיומית, ולא להפך. הגישה הזו לפילוסופיה שורדת עד היום. גם במאה העשרים היו פילוסופים שראו בפילוסופיה דרך חיים, ולא רק לימוד של המאפיינים הכלליים ביותר של העולם ושל קטגוריית החשיבה שלנו (שם, ע' 20).

כל אחד מאלה, שהמשיכו את דרכו של סוקרטס, פיתח גרסה משלו לפילוסופיה כדרך חיים (שם, כריכה אחורית):

• דיוגנס הסתובב ברחובות עם פנס דולק באור יום והכריז: "אני מחפש אדם".
• אוגוסטינוס גילה את אלוהים בתוך עצמו;
• רוסו שאף לחיים של צדק מוחלט, אם כי חייו הפרטיים לא היו בדיוק התגלמות המוסריות.
• קאנט חתר לקבוע אמות מידה של מוסר אנושי, שתהיינה תקפות לכל אדם, בכל זמן.
• למרות שנים של בדיקה עצמית יסודית ומכאיבה, ניטשה הצהיר בהכרזה מפורסמת בספרו, לגניאלוגיה של המוסר (ראו תמונת כריכה משמאל) כי הנה בעל כורחנו אנו נותרים זרים לעצמנו. אין אנו מבינים את עצמנו....

ועוד.

גם במאה העשרים היו פילוסופים שראו בפילוסופיה דרך חיים, ולא רק לימוד של המאפיינים הכלליים ביותר של העולם ושל קטגוריית החשיבה שלנו (שם, ע' 20).

עידן הספקנות...

בשביל פילוסופים מודרניים - שנאבקו בכנות כדי לתאר בכנות את האופי הרב גוני של החוויה הפנימית - החתירה אל ידיעה עצמית כבר לא משתלבת בקלות עם ביטחון במדע או עם אמונה ביקום שיש בו סדר אלוהי. הבדיקה העצמית הפילוסופית הובילה בפועל את כל מי ששאף לאושר או לחכמה פוליטית או לגאולה דווקא לפקפוק עצמי כמו גם להסתמכות על ה׳עצמי׳, לאומללות כמו גם לשמחה; לפעילות ציבורית פזיזה כמו גם להתנהגות פוליטית מחושבת; ולרגעי הלקאה עצמית, כמו גם לרגעי חסד (שם, ע' 421). נראה שעצם התרגול של בחינה עצמית, בהתחשב באופי ההפכפך והארעי של החוויה הפנימית, הפך בתקופה המודרנית למקור פוטנציאלי לדיכאון (ראו את המקרים של מונטן, רוסו וניטשה). צורות של אשמה מוסרית גררו אצל חלק מהפילוסופים תחושת אשמה כרונית. יש, כמו מונטן למשל, שדחו אותן במפורש ויש כמו אמרסון, שבשל מזגו היציב, יכול היה להתבונן על חולשותיו ועל האיוולת של הזולת בקור רוח מעורר קינאה (שם, עמ' 421-420). עלינו גם לתהות, אם היינו מבינים באופן שונה את הפילוסופיה כאורח חיים, אילו יכולתנו להכיר את חיי סוקרטס ואפלטון באותה מידה שאנו מכירים את חיי אמרסון וניטשה. קשה להאמין שהפילוסופים הקדמונים היו עקביים באופן רציונלי במעשיהם ובמילים שלהם כפי שהם מופיעים בסיפורים ששרדו על חייהם. אין ספק שהמיתוסים מקסימים, אבל הם גורמים לנו להרגיש כי סוקרטס, אפלטון ודיוגנס הם דמויות מרוחקות במידת מה. יותר פסלי שיש מצוחצחים, מאשר יצורים בשר ודם, שעלולים לטעות (שם, עמ' 422-421). רבים נוטים להתייחס לטיעונים מן העבר בחוסר אמון. כך למשל, כיצד נוכל להיות בטוחים שסוקרטס באמת עמד מול המוות באצילות? איך נדע כיצד הוא התנהג בפועל? (שם, ע' 16).

[תמונת פסלו של סוקרטס נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Sting קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

את אחת האלטרנטיבות העכשוויות השונות ניסח המטיף האמריקני הפופולארי ריק וורן (Warren) שהתנער מפילוסופיה כאורח חיים: ״לא תגלו את משמעות החיים שלכם, אם תתבוננו אל תוך עצמכם... אתם לא בראותם את עצמכם, כך שאין שום דרך שבה תוכלו להסביר לעצמכם בשביל מה נבראים!״ (שם, ע' 423) מילר עצמו מודה, כי "כל החיים הפילוסופיים המתוארים בספר הזה - גם אם כמה מהם נראים מופתיים - פשוט אינם ניתנים לחיקוי, ולמעשה, מסכלים כל ניסיון לחיקוי, מסיבות היסטוריות שאינן ניתנות לשינוי. בתחילת המאה ה- 21 חסרים לנו המשאבים הרוחניים הספציפיים וההקשרים התרבותיים, שהפכו לאפשריים את החיפושים האופייניים למאה ה- 19, של אמרסון ושל ניטשה – ובוודאי את החיפושים של מונטן ושל דקארט מן התקופה המודרנית המוקדמת, או של מופתים קדמונים כמו סוקרטס אפלטון, סנקה ואוגוסטינוס (ראו תמונה למטה). כתוצאה מכך, לא יכולה להיות לנו היום צורה אידאלית של פילוסופיה כאורח חיים, הזהה לכולם" (שם, ע' 424).

[הציור משמאל: אוגוסטינוס הקדוש, יצירתו של Philippe de Champaigne. האם צורה אידאלית של אורח חיים רלוונטית היום? התמונה היא נחלת הכלל]

אולי בשל כל אלה, רבים היום, רואים בפילוסופיה מקצוע אקדמי, שאינו מחייב דרך חיים כזו או אחרת (מילר, 2017, כריכה אחורית). הרעיון של להקדיש את עצמך לזולת ולבדוק את עצמך ואת הזולת,  זה נראה בהחלט דבר קשה יותר ופחות מבטיח גמול מכפי שהדבר היה, אולי, אצל סוקרטס, לפני יותר מאלפיים שנים (שם, ע' 422). בשביל פילוסופים מודרניים - שנאבקו בכנות כדי לתאר בכנות את האופי הרב גוני של החוויה הפנימית - החתירה אל ידיעה עצמית כבר לא משתלבת בקלות עם ביטחון במדע או עם אמונה ביקום שיש בו סדר אלוהי. בכמה מקרים, כמו ניטשה למשל, נראה שהמאמץ לדעת את העצמי הסתיים בכישלון (שם, ע' 420). עם זאת, בהקשר העכשווי הזה, הנשלט על ידי המאבק בין הכוח הפרגמטי של המדע השימושי, לבין הכוח הבולט, במידה שווה, של הקהילות האמוניות להעניק משמעות לחיים, התפיסה הקלאסית של פילוסופיה כדרך חיים עדיין שורדת, כמעט באורח פלא. היא ממשיכה להציע אלטרנטיביות אמיתות, רק אם האדם מוכן להתאמץ ולפתח את המחשבות שלו עצמו, בתגובה של אלות גדולות, כמו ״מה אני יכול לדעת?״ ״מה אני צריך לעשות?״ ״למה אני יכול לשאוף?״ (שם, עמ' 424-423). בין שאנו מודים בכך ובין שלא, עדיין אנו חיים בצל הציווי הקלפי ״דע את עצמך״, והשאיפה הסוקרטית לבדוק את עצמך ואת הזולת – גם אם נראה שהתייחסות רצינית לאידאלים הללו גוררת חיפוש אינסופי בלי מטרה מוצקה ובלי גמול ברור, חוץ מן ההתנסות, ולו לזמן קצר, בכמיהה לחכמה ובתשוקה לחיות את החיים בהרמוניה עם הכמיהה הזאת - יהיה אשר יהיה (שם, ע' 424).

יותר שאלות מתשובות...

מטבע הדברים מעלה הספר שאלות, יותר משהו מספק תשובות. המחבר עצמו מעיד כי מה שמאפיין את המתווים הביוגרפיים, המובאים בספר, הוא, שהם מעוררים הרבה יותר שאלות מכפי שיוכלו לענות עליהם. למשל (שם, ע' 25-24):

• אם כמו אפלטון, אנחנו מגדירים את הפילוסופיה כחתירה אל החכמה, חתירה שאולי אין לה סוף, מה בעצם התועלת בחתירה הזו אל החכמה?
• מהו היחס שבין היגיון לאמונה, בין הפילוסופיה לדת, ובאיזה אופן החתירה אל החכמה קשורה לצורות המדויקות ביותר של מחקר קפדני ומדע?
• האם מוטב לעסוק בפילוסופיה בצורה פרטית או בפומבי? מהן ההשלכות שלה, אם בכלל, על ניהול המדינה על הדיפלומטיה, על התנהגותו של האזרח במדינה דמוקרטית?
• מעל לכל, מהו ה'עצמי' הזה שכל כך הרבה מן הפילוסופים האלה ביקשו לדעת אותו, ואיך השתנתה במשך ההיסטוריה התפיסה שלנו את העצמי, בין השאר, כתוצאה מן השאלה, איך דורות של פילוסופים התחילו בחתירה שלהם למען האמת? האם ידיעת העצמי אפשרית בכלל, ואם כן, באיזו מידה?
• אם נחפש, האם נמצא?

מקורות

• ג'יימס מילר (2017), לחיות כמו פילוסוף – מסוקרטס ועד ניטשה. פילוסופיה כדרך חיים, ראשל״ץ: עליית הגג וידיעות ספרים.