ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.
* * *
לאחרונה נקבעה בבית המשפט העליון הלכה עקרונית חשובה הנוגעת לגובה סכום תשלום הפיצוי שניתן להטיל על פוגעים במסגרת ההליך הפלילי (דנ"פ 5683/16 מ"י נ' טווק). ההחלטה נוגעת לנושא המצוי לכאורה בשולי ההליך הפלילי, אך היא חושפת סוגיות משמעותיות ביחס להתפתחות שיח זכויות נפגעי עבירה בישראל ולאופי של זכויות אלו.
על מה המחלוקת?
סעיף 77 לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט להטיל על העבריין, לצד כל עונש אחר, תשלום פיצוי כספי לשלם לנפגע העבירה. תקרת סכום הפיצוי עודכנה מספר פעמים והיא עומדת כיום על 258,000 ₪. בפסיקות קודמות של בית המשפט נקבע שמטרת הסעיף לאפשר לנפגע העבירה מסלול קל ומהיר לקבלת פיצוי, וכי הפיצוי הוא בעל אופי אזרחי אף שאינו כפוף בהכרח לכלליים ראיתיים ומשפטיים של דיני הנזיקין הרגילים.
בפרשה שהובילה לדיון נוסף הורשע אבנר טווק בהריגתה של נאוה חן, שביקשה לסיים קשר זוגי שנמשך שנתיים. הוא נדון ל-18 שנות מאסר ובית המשפט המחוזי פסק גם תשלום פיצוי של 170,000 ₪ לכל אחת משלוש בנותיה של המנוחה - בסך הכל חוייב טווק לשלם פיצוי בגובה של ₪510,000.
החלטה זו עוררה דיון משפטי אורך ומורכב בשאלה האם תקרת סכום הפיצוי הקבועה בסעיף (258,000 ₪) מתייחס לעבירה או לכל אחד מהניזוקים מהעבירה, ובמקרה של עבירת המתה לכל ניזוק עקיף ממשפחת המנוח. בערעור נהפכה ההחלטה וסכום הפיצוי הכולל הועמד על 258,000 ₪. בקשה לקיים דיון נוסף שהוגשה על ידי פרקליטות, המדינה, האגף לסיוע משפטי של משרד המשפטים אשר יצג את בנותיה של נאוה חן התקבלה, ובמהלך הדיונים הצטרפו מרכז נוגה ומרכז תמורה לתמוך בעמדת המבקשים במעמד של ידיד בית המשפט. הסנגוריה הציבורית ייצגה את טווק.
שבעת השופטים שדנו בהליך הדיון הנוסף הסכימו שנוסח הסעיף יכול להתיישב עם כל אחת משתי הפרשנויות, ולכן התמקדה המחלוקת במדיניות המשפטית הראויה.
מה החליט בית המשפט העליון?
ברוב של ארבעה שופטים (חיות, ברק-ארז, שוהם ועמית) נקבע כי הכלל לפיו תקרת הפיצוי מתייחסת לעבירה (ולא לכל ניזוק) מאזן טוב יותר בין השיקולים המבקשים להקל על נפגעי עבירה לבין שיקולים המבקשים להבטיח הליך הוגן כלפי מורשעים. את ההחלטה המרכזית כתבה השופטת חיות אשר קבעה שלבית המשפט המנהל את ההליך הפלילי אין כלים ממשיים לבחון את שיעור הפיצוי הראוי, ולכן הרחבה של גובה הפיצוי עלולה לפגוע באופן שאינו מידתי בזכויותיו של הנאשם להתגונן כנגד פסיקת פיצויים גבוהים. חיות גם הסתמכה על מחקרים ממדינות אחרות בעולם, בעיקר קנדה וארצות הברית, אשר הראו כי הגדלה משמעותית של סכום הפיצוי העלתה מאוד את סכומי הפיצוי שלא שולמו והולידה תסכול ואי אמון מצד נפגעי העבירה ובמקביל פגיעה בסיכויי השיקום של העבריין אשר מצידו איבד כל מוטיבציה לתשלום. שופטי הרוב הדגישו כי הגבלת סכום הפיצוי בהליך הפלילי אינה חוסמת מנפגעים לקבל פיצוי מלא באמצעות הגשת תביעות נזיקיות נגררות להליך הפלילי, אשר גם בהן נקבעו כללים משפטיים מרוככים המיועדים להקל על מיצוי ההליכים.
[בתמונה: נפגע עבירה. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Bill Strain לאתר flickr]
שניים מהשופטים (רובינשטיין וסולברג) ביכרו את האינטרסים של נפגעי העבירה והנגשת הפיצוי עבורם. הם סברו שיש להרחיב את ההסדר ככל הניתן, מתוך הערכה שהנחיות פנימיות של התביעה ושיקול הדעת של בתי המשפט יאזנו באופן ראוי, בכל מקרה ומקרה, בין האינטרסים השונים.
השופט הנדל, אימץ את עיקרי עמדת הרוב אך סבר כי יש להרחיב את ההסדר בחוק כך שעבירות המתה יאפשר לשלם פיצוי נפרד, עד גובה של 258,000₪, לילדים קטינים שהותיר אחריו המנוח.
ומה קורה בעולם?
בחינת הסדרים שונים בעולם המערבי מגלה כי הסדר הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין הוא מהסדרי הפיצוי הנדיבים והמרחיבים ביותר הקיימים. מדינות רבות מכירות אומנם בחשיבות תשלום פיצוי מסוים על ידי הפוגע, אך החקיקה ברוב המדינות כוללת הסדרים התוחמים את סוג ראשי הנזק עליהם ניתן לקבל פיצוי וגובה הפיצוי; במדינות אחרות מחויב בית המשפט לשקול שיקולים המתייחסים ליכולת הכלכלית של הפוגע או למכלול הענישה (באנגליה, כדוגמא, קיימות הגבלות על הטלת פיצוי לצד עונש מאסר).
האם זה אומר שנפגעי עבירה לא מקבלים פיצוי?
התשובה היא לא. רוב מדינות המערב בהן מוגבל סכום הפיצוי שניתן להטיל על הפוגע מתייחסות לפיצוי נפגעי עבירה כחלק מסל זכויות חברתיות שהמדינה חייבת כלפי תושביה. ברוב מדינות אירופה נהוגים הסדרים, דוגמת קרנות לפיצוי נפגעי עבירה כחלק ממנגנון של ביטוח לאומי וקביעת סל פיצוי מוסכם, המשקפים את אחריות המדינה לדאגה לנפגעי עבירה.
אפילו בארצות הברית, בה אין הגבלה על סכום הפיצוי שישולם על ידי הפוגע ואין התחשבות ביכולת הכלכלית שלו לצורך קביעת גובה הפיצוי, קיימים כלליים פרוצדורליים שאינם קיימים בארץ המציבים מגבלות על גובה הפיצוי ומבטיחים שהחלטת בית המשפט תעשה בהליך מסודר והוגן: לקראת הטיעון לעונש נדרש התובע להגיש רשימה של נזקים ממוניים שנגרמו לנפגע העבירה לצד ראיות המתעדות את הוצאותיו וקציני מבחן מגישים לבית המשפט תסקיר המתייחס ליכולת הכלכלית של הנאשם, המשמש לקביעת הסדרי התשלום.
להשתחרר מכבלי ההליך הפלילי
הלקח הרחב שניתן ללמוד מהדיון על פיצוי נפגעי עבירה מתייחס לצורך להשתחרר מנטייה הקיימת בארץ לחשוב על זכויות נפגעי עבירה רק דרך הפריזמה של ההליך הפלילי – פריזמה המקיימת מתח רעיוני ומעשי מתמיד בין הצרכים של נפגעי העבירה לאלו של הפוגע. על הסיבות ההיסטוריות והפוליטיות של בחירה בפריזמה זו כתבתי בקצרה בספרי "עבריינות ואכיפת חוק" (ראו תמונת הכריכה למטה משמאל):
"... טיוטה להצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (אשר הוגשה על ידי קואליציית ארגונים לקידום זכויות נפגעי עבירה - ח.ל.) כללה שלושה פרקים:
- פרק המגדיר את זכויות נפגעי העבירה בהליך הפלילי;
- פרק המסדיר שירותי סיוע ותמיכה בנפגעי עבירה;
- ופרק העוסק בהענקת פיצויים לנפגעים.
אמנם, גם בישראל מסתייגים חלק מהתומכים בזכויות נפגעי עבירה מהדימוי הציבורי החד־ממדי של הנפגעת המטיפה להחמרה בענישה, אך הבחנות אלו תופסות נפח קטן בלבד בדיון הציבורי, וקולותיהם של נפגעי עבירה הנרתעים מענישה מחמירה כמעט ואינם נשמעים.
הדיון הציבורי אודות נפגעי עבירה אף נוטה להתעלם מהאפשרויות הגלומות בפנייה להליכים חלופיים דוגמת הליכי צדק מאחה.
[להרחבה בנושא צדק מאחה, לחצו כאן]
דיאלקטיקה זו יוצרת קשר אמיץ בין טובתו של נפגע העבירה לבין ההליך הפלילי ותוצאותיו אך מזניחה אינטרסים אחרים, כמו פיתוח רשתות תמיכה סוציאליות או הקמת קרן פיצויים." (עבריינות ואכיפת חוק, עמ' 285-6).
השאלה המאתגרת העומדת ברקע ההחלטה בדנ"פ טווק אינה אם ניתן יהיה להמשיך ולהרחיב בעתיד את תקרת תשלום הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין. לחץ מתמשך של ארגוני זכויות נפגעי עבירה וגורמי התביעה עשוי בהחלט להוביל לתוצאה כזו. הקושי במדיניות כזו נעוץ בכך שהיא מעבה ומעמיקה את התפיסה הקושרת בין הדאגה החברתית לרווחתם של נפגעי העבירה לבין יכולתם להצליח במאבק משפטי עם העבריין שפגע בהם, מאבק שפעמים רבות הוא לא יותר מקרב בין אביונים.
בצד אחד של הזירה עומדים נפגעי העבירה, אשר נאלצים להתמודד עם מגוון השלכות פיזיות, רגשיות וחברתיות של הפגיעה ומתקשים למצוא בתוכם את העוז להתמודד עם הליכים משפטיים, בין היתר בשל הידיעה שגם אם יפסק לזכותם פיצוי גבוה ספק אם ישולם במועד בו יוכלו להיעזר בכסף לתהליכי הריפוי והתמיכה להם הם זקוקים. ומנגד, בצד השני של הזירה, עומדים הפוגעים, אשר רבים מהם מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, ללא תמיכה חברתית משמעותית, אשר רבים מהם אינם מסוגלים להתמודד עם האתגר לגייס סכומים של עשרות ומאות אלפי שקלים. בעבירות חמורות, כאשר הנאשמים נשפטים גם לעונשי מאסר משמעותיים, מהווה הפיצוי מחסום בלתי עביר להשתלבותם במסגרות שיקומיות בשב"ס או לזכות להתחיל הליכי שיקום בקהילה כחלק משחרור על תנאי ממאסר.
האתגר המחשבתי הממשי העולה מההחלטה בעניין טווק טמון באפשרות לחשוב מחוץ לזירת האביונים, ולפעול להרחבת הדיון על זכויות נפגעי עבירה מהמישור של המשפט הפלילי לעבר גיבוש מגילת זכויות כלכליות וחברתיות.
____________________
להחלטה המלאה ב דנ"פ 5683/16 מ"י נ' טווק: http://elyon1.court.gov.il/…/16/250/056/v14/16056250.v14.htm
