[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Tom Woodward לאתר flickr]
[לקובץ המאמרים על עסקאות טיעון באתר, לחצו כאן]
ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל.
יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.
לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.
* * *
הכתבה "פורצים החוצה", הילו גלזר 10.11.2017 (ראה בהמשך למטה), סקרה את ה"מעבר ממדיניות של החמרה בענישה ועלייה מתמדת בשיעורי הכליאה למדיניות רציונלית יותר, פחות מבוססת גמול, שמבקשת לייצר חלופות לכליאה", ואת העובדה שלמרות זאת, "שיעורי הכליאה בישראל הם עדיין מהגבוהים בעולם המערבי", כפי שציין פרופ' אורן גזל־אייל, דיקן הפקולטה למשפטים וראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה.
אלא שהמדיניות החדשה היא "מגמה פריכה למדי, שעלולה לשנות את כיוונה בכל רגע", וללא הבנת המנגנונים שחוללו את התופעה ושהביאו לכך, שמשנת 2000 מספר הכלואים בגין עבירות פליליות עלה ביותר מ- 50% ומספר הכלואים הכולל כמעט והכפיל עצמו, יהיה קשה לטפל בשורש הבעיה ולהבטיח את תיקונה.
המדהים ומטריד כאחד הוא שכיום פחות מ 5% מכתבי האישום מוכרעים על ידי שופטים בתום משפט הוכחות, ואת העונשים במשפט הפלילי קובעים על פי רוב התובעים במסגרת עסקאות טיעון. מי שמבינים זאת יותר מכול הם הקרבנות ומשפחותיהם.
בדיונים שנערכו בשנת 2012 בוועדת החוקה חוק ומשפט בהצעת החוק עסקאות הטיעון, אמרה ליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, "פעמים רבות עושים שימוש בטענה שנפגע העבירה לא רוצה להעיד כמניע מרכזי ללכת לעסקת טיעון, "והרבה פעמים זה משמש איזה עלה תאנה לסגור עסקאות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם רצון הנפגע... וזה עלול להרתיע נפגעי עבירה אחרים לגשת ולהתלונן".
ולרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחות ונרצחים, הוסיפה ש"99% מהמשפחות אומרות: אפילו אם יהיה זיכוי (של הרוצח בבית המשפט) זה עדיף לנו על עסקה עם השטן ולחיות עם זה".
[בתמונה: כותרת המאמר של הילו גלזר בהארץ]
מצד שני, חגית לרנאו, סגנית הסנגורית הציבורית הארצית (ראו תמונה משמאל), הסבירה בוועדה ש"הסדרי טיעון היום בארץ נעשים באווירה של כפייה, עם לחצים. והלחצים האלה הם לחצים מבניים, שהם באמת עניין של יעילות, שהם נורא-נורא קשים. זאת אומרת, זה מגיע למצב שלדעתי סנגור, גם אם הוא ייצג אדם שאומר 'אני חף מפשע', 'אני לא מוכן', אם הוא לא מקיים במקביל למשפט משא-ומתן לקראת הסדר טיעון, הוא כופר בתפקיד שלו. הוא חייב לעשות את זה". חלק מהלחצים נובעים "מהקושי של סנגורים לתת אמון ביכולת של בית המשפט בארץ לזכות"
עסקאות הטיעון מרחיקות אם כן את האמת המשפטית מהאמת העובדתית, הציבור חש אי-נוחות מההקלות שמקבלים פושעים המורשעים במסגרת עסקת טיעון ולוחץ על המחוקקים בעזרת התקשורת. המחוקק, בעקבות הלחץ, מחמיר בענישה ומרחיב את תחולת המשפט הפלילי, ההחמרה גורמת לנאשמים רבים יותר להסכים לעסקאות טיעון רבות יותר וחמורות יותר וחוזר חלילה...
עסקאות הטיעון מאפשרות לתובעים ויוצרות להם תמריצים לנפח את כתבי האישום כדי להתמקח עליהם ולנהל משפטי הוכחות מתישים כאשר הנאשם מתעקש להילחם על חפותו. הן יוצרות תמריץ לחוקרים להתמקד בחדרי החקירה במקום לצאת לשטח ולהביא ראיות, הן מרפות את ידיהם ומנוונות את מקצועיותם, והשופטים הנתקלים במקרים רבים יותר בהם נאשמים שהתחילו את המשפט בכפירה לבסוף הודו באשמה, עלולים פחות ופחות להאמין לנאשמים. כך, במקום לרסן את תופעת עסקאות הטיעון הם מזינים ומחריפים אותה ואת רמת הענישה בישראל.
כדי לתקן זאת יש לדרוש מהשופט לחזור ולמלא חלק פעיל בחקר האמת וגילויה, ולערוך בירור ראייתי בכל מקרה של הודאה. בנוסף, ישנה חשיבות לאפשר לקרבן ולמשפחתו להשמיע את קולם ועמדתם במשפט גם משום ש"מפגש של הפורץ עם הנפגע שבו הוא יסתכל לו בלבן של העיניים ויבין לאיזה טראומה הוא גרם, עשוי להיות אפקטיבי לאין ערוך מאשר לשלוח אותו לכלא לכמה חודשים. בכלא קרוב לוודאי שהוא יסגל עוד דפוסים עברייניים, בצאתו משם אף אחד לא ייתן לו עבודה, וכך גדלים הסיכויים שהוא יחזור לפשע", כפי שאמרה בכתבה ד"ר טלי גל מבית הספר לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה.
דבריה המפעימים ומרטיטים את הלב של שחף ריבק, אימו של אור שנרצח - שתיאור האופן בו נרצח פתח את הכתבה ב'הארץ' - ממחישים יותר מכל שהנפגעים ומשפחותיהם אינם בהכרח תאבי נקם ויותר מכל הם חפצים בעשיית משפט אמת.
יותר מידיי הנחות ללא הוכחות. רוב היוזמות להסדרי טיעון הן של סניגורים. זה נמצא גם במחקר. אין לי ספק, שלסניגורים אין אמון בטענות הלקוחות שלהם שהם חפים מפשע ולכן דוחפים להסדרים. חוסר אמון בלקוחו גדול מחוסר האמון של סניגורים בבית המשפט וביכולתו לזכות, כפי שנטען במאמר.
מאחר שששירות בתי הסוהר, כמיטב המסורת של הסתרה וחוסר שקיפות, הוריד מהאתר שלו את הדוחות השנתיים, לא ניתן לבדוק אם הטענה על גידול מספר האסירים נכונה. אך, בהתחשב בכך שבשני העשורים האחרונים, החל שב"ס להחזיק גם את העצורים, נראה לי שהטענה שמספר האסירים גדל – לא נכונה. מה שנכון הוא שמספר האסירים והעצירים יחד המוחזקים בשב"ס גדל, כי עד לפני כעשור וחצי רוב העצירים הוחזקו במשטרה ולא בבתי סוהר.