תקציר: מאבקו של יעקב במלאך הוא קטע סתום ולא ברור כל צורכו באירועי חייו. ככזה, ניסו לפרשו בצורות שונות ללא הצלחה. הרמב"ם והפילוסופים שתמכו בדיעותיו, אומרים כי אין המדובר במקרה אמתי, אלא בחלום או בחיזיון נבואי. אפשרות זו סוללת את הפרשנות שיעקב, ברגע האמת, נלחם בעברו ובמעשי המרמה שלו…

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן]

עודכן ב- 26 בנובמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

מאבקו של יעקב במלאך

פרשת וישלח בספר בראשית, עוסקת בעיקר בעימות בין יעקב ועשיו, ומפרטת את ההכנות שעושה יעקב לקראת המפגש עימו. בין שטף האירועים המתואר במקרא, מצוי אירוע סתום ולא מובן בפרשה. האירוע המדובר הוא מאבקו של יעקב במלאך כדלקמן:" וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"[1].

בגלל הייחוד של מקרה זה נכתבו עליו פרשנויות רבות, אולם ברובם אין הם עומדות במבחן ההיגיון המקראי. קודם שננסה להבין מה משמעות המאבק של יעקב כנגד המלאך, ראוי לשאול האם מקרה זה אירוע במציאות או שהמדובר בסוג של משל. הרמב"ם מפרש את המאבק בין יעקב למלאך, לא כמאבק פיזי, אלא כמאבק המתרחש במראה נבואה:" כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו - זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, כפי שהקדמנו ואמרנו^. דע זאת והבינהו מאוד מאוד. ואין הבדל אם כתוב בתחילה שראה את המלאך או שהיה פשט הכתוב שהוא חשב אותו בתחילה לבן-אדם, ואחרי-כן, בסופו של דבר, התברר לו שהוא מלאך, כל זמן שאתה מוצא שסופו של דבר הוא שזה שנראה, או פנה בדיבור, היה מלאך. אז דע אל-נכון שמתחילת המצב ההוא היה מראה הנבואה או חלום של נבואה... כן אמר באשר ליעקב: ויפגעו בו מלאכי אלוהים. אחרי-כן החל מסביר מה אירע עד אשר פגעו בו, ואמר שהוא שלח שליחים ופעל ועשׂה, וַיִּוָתֵר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. זה הוא מלאכי אלוהים אשר נאמר עליהם בהתחלה: ויפגעו בו מלאכי אלוהים. המאבק הזה והפנייה-בדיבור כולם במראה הנבואה"[2].

למרות שהמדובר בחיזיון נבואי של יעקב, עדיין אין בכך לענות על שאלת הבנתו של סיפור עצמו:

יש פרשנים [3] האומרים כי ניתן להסביר את המאבק האמור באופן הבא: יעקב נותר לבדו, עם עצמו ומעשיו. ברגע של אמת שכזה, הוא חייב להתעמת עם מעשי המרמה שביצע בעברו גם כלפי עשיו אחיו. המדובר בעצם במאבק שמתחולל בנפשו. רק שהוא מחליט כי תקופת הרמאות מסתיימת, והוא עוזבה לבלתי שוב, אז הוא נקרא בשם חדש ישראל. לשון אחר – הרמייה שהייתה באופי התנהגותו נפסלת כהתנהלות שלילית, וכאשר הוא צריך לכונן ממנו אומה, חייב יעקב להתנער ממעשיו הקודמים, לחזור בו מהתנהלותו הנלוזה ולצאת לדרך חדשה. אשר על כן, קל להבין מדוע הרמב"ם חושב שהמדובר כאן בחיזיון נבואי ולא במאבק פיזי של ממש.

נחמן קרוכמל[4], שקרא לספרו מורה נבכי הזמן [5], על משקל ספרו של הרמב"ם מורה נבוכים, נותן הסבר שונה למאבק בין יעקב למלאך, כדלקמן:" אין עצמות האומה במה שהיא אומה, כי אם עצמות הרוחני שבה. אין אומה אובדת וכלה לגמרי, עד שיכלה ויעדר הרוח הכולל לה ומעמידה. מה שקראנוהו רוח הכולל לאומה, הוא מה שייקרא בתורה ובנביאים בלשון תחילת המחשבה שהוא לשון כל הציורים בתורה "אלוהי האומה", ובדברי בעלי החזון וחכמי התלמוד "שר האומה". היינו שלקחו כלל הרוחניות המתפשט וגובר באומה אומה ושמו אותו לעצם ודבר מיוחד בשם ותארים מיוחסים לו. וכמו שמלך האומה הוא המקשר ומייחד אותה, בחיצוני ולעיניים, כן "אלוהיות" שלה הוא המייחד ומקשר אותה בפנימיותה. ובזה תבין…עומק המאמר לחכמים: "אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מאלוהיו תחילה"[6].

"רוח האומה"

כלומר, המאבק בין יעקב והמלאך לפי דברי קרוכמל, סמל של מאבק בין תורתו של עם ישראל לתרבותן של אומות העולם המיוצגות על ידי עשיו. מלחמה פיזית אינה מספיקה כדי לבסס את נצחונו של עם ישראל: יש גם – ואולי בעיקר – לדאוג לכך ש"רוח האומה", כלומר - כל המרכיבים האידאולוגים והתרבותיים שלה, ייעלמו וייהרסו כדי להבטיח ניצחון אמתי עליה.

רוח האומה הוא מושג שהפילוסוף הגרמני וילהלם פרידריך הגל [7] מרבה להשתמש בו. אולם קודם שנדון בהגל, ראוי להקדים את דבריו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט [8], על היהדות, שהגל הושפע ממנו רבות. קאנט דירג בפרק מתוך ספרו, הדת בגבולות התבונה בלבד, את הסדר ההיררכי של הדתות ההיסטוריות. היהדות תופסת שם את המקום הנמוך ביותר. מעליה בסדר עולה נמצאות הנצרות הקתולית, הנצרות הביזנטית ומעליהן, הנצרות הפרוטסטנטית. מעל כולן עומדת, מטבע הדברים, דת התבונה הטהורה שהגה קאנט.

לא זו בלבד שהיהדות הינה בתחתית סולם הדתות ההיסטוריות - על פי קאנט - אלא שנמצאת מחוץ למדרג שנקבע. רוצה לומר: היהדות אינה דת כלל אלא חוקה פוליטית בלבד. קאנט אינו הראשון שאמר זאת, וקדמו לו בכך שפינוזה ומשה מנדלסון. ברם, קאנט אומר זאת בגוון שלילי.

קשה למצוא צידוק לקביעה זו של קאנט, בעיקר כשהוא מייחס לכל דת היסטורית גרעין של מוסריות. יתכן שקאנט הושפע מרגשות אנטי יהודיים מתוקף חינוכו. בחיבורו אנתרופולוגיה מתייחס קאנט אל היהודים במושג "הפלסטינים אשר בתוכנו" (לא הפלסטינים במובנם הפוליטי של היום, אלא שמה של ארץ ישראל אז). ביטוי זה רומז, שהיהודים אינם שייכם לגרמניה, אלא הם עם זר, שבא מארץ זרה. חשוב לומר כי שאלת היהודים בכללותה הייתה שולית לגביו, והיא לא תפסה מקום מרכזי בהגותו.

דברי קאנט אלה על היהדות השפיעו כאמור רבות על הפילוסוף הגרמני הגל. לדעתו של הגל, התשובה הנוצרית הקלסית - שהיהדות והיהודים שרדו, כדי להעיד על צדקת הנצרות - אינה נכונה. ההיסטוריה, מעצם מהלכה, דוחקת צורות תרבות שונות מתוכה. כזו היא גם היהדות, שאבד עליה הקלח. אם כך, מדוע היא חייה וקיימת? הגל מנסה למצוא ליהודים ודתם מקום בעולם המודרני כיחידים ולא כקבוצה.

הגל רואה שלושה שלבים בייסוד האומה העברית:

1. בשלב הראשון מנתק אברהם את עצמו מן העולם כדי להגיע לעצמאות אישית. ברם בסופו של דבר הוא מביא לשעבוד מוחלט של האומה לאלוהיה.

2. בשלב השני - ביציאת מצרים - היהודים הופכים לעם סביל ומשועבד.

3. ובשלב השלישי - מתן תורה - משה מנסה לשחרר את העם, ובעצם משחרר את עצמו, ומשעבד את היתר לאל.

הפסיביות וההשתעבדות לאל הם שהפכו את היהדות ללא רלוונטית לעולם הרוח המודרני. לשון אחר – רוח האומה היהודית אינה רלוונטית בעידן הזה, והיהודים ברוחם הם לא יותר מאשר מוצג מוזיאוני של העת העתיקה. למרות שהגל צידד בזכויות היהודים בחברה הגרמנית, הרי הוא לא ראה בכך אינטרס מיוחד של החברה האירופית כדעתו של ניטשה [9]. אשר על כן, כאשר קרוכמל מתבסס על דעתו של הגל, בעניין רוח האומה, הוא לוקח את ההגדרה הכוללת שלה, ולא משייך אל מושג זה את ההיגד של הגל על היהדות בדבר אי הרלבנטיות שלה בעידן המודרני.

אחרית דבר

מאבקו של יעקב במלאך הוא קטע סתום ולא ברור כל צורכו באירועי החיים של יעקב. ככזה, ניסו לפרשו בצורות שונות ללא הצלחה. הרמב"ם והפילוסופים שתמכו בדעתיו, אומרים כי אין המדובר במקרה אמיתי אלא בחלום או בחיזיון נבואי. אפשרות זו סוללת את הפרשנות שיעקב, ברגע האמת, נלחם בעברו ובמעשי המרמה שלו. הרהורי תשובה אלה באים על הרקע שבו עשיו מאיים עליו במלחמה כוללת, ויעקב יודע, שבידול ממנו לבין עשיו הוא בפן המוסרי. כל זמן שאין הוא מתקן את דרכיו, הוא דומה לעשיו במעשיו.

קרוכמל, רואה במאבק יעקב והמלאך את המאבק המתמשך של היהדות מול תרבותן של אומות העולם. הוא משתמש במושג הגלאיני, רוח האומה. מושג זה מציין באופן כללי את כל המרכיבים האידיאולוגיים והתרבותיים של כל אומה. הגל שהושפע רבות בתחילת דרכו מקאנט ודבריו השליליים על היהדות, שינה במעט את טעמו והוא הצליח להתגבר על עמדת מורו ודעת נעוריו. בערוב ימיו, מיתן הגל עוד יותר את יחסו ליהדות, אולם הוא לא ויתר על ביקורתו הבסיסית כלפיה.

רוח האומה היהודית אצל הגל הייתה ונשארה לא רלוונטית בעידן המודרני והיהדות בעצם הינה שריד של התקופה העתיקה.

[לקובץ המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וישלח.

מקורות והעשרה

[1] בראשית, פרק כ"ב, פסוקים כ"ה – ל'.

[2] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ב, מהדורת שוורץ.

[3] ראה למשל -  יעקבסון, י. בינה במקרא, תל-אביב, 1964, עמוד 43.

[4] נחמן קְרוֹכְמַל, הוגה דעות והיסטוריון יהודי, מהבולטים שבאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת חכמת ישראל,1785 – 1840.

[5] הספר ראה אור לאחר מותו בשנת 1851.

[6] קרוכמל, נ. מורה נבוכי הזמן, מבוא ועריכה מדעית: יהוידע עמיר, ירושלים, תשע"א, 2010.

[7] גיאורג וילהלם פרידריך הגל, פילוסוף גרמני, ממייסדי האידיאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים בשלהי עידן הנאורות, 1831-1770.

[8] עמנואל קאנט, פילוסוף גרמני, מגדולי הפילוסופים בעת החדשה, ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל ההיסטוריה הפילוסופית לדורותיה, 1804-1724. ראה – אבי הראל, חידת היהדות על פי קאנט והגל, ייצור ידע , דצמבר 2015.

[9] יובל, י. חידה אפלה- הגל ניטשה והיהודים,שוקן, ת"א, 1996, עמוד 122.