[תמונה חופשית שהועלתה על ידי IoSonoUnaFotoCamera לאתר flickr]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

התלבטויות הנשיא טראמפ  בסוגיית ירושלים, והחלטתו, התרחשו השבוע על רקע מגמתו הכוללת של הבית הלבן לגיבוש הצעת שלום מקיפה. הלחצים והאיומים שעלו השבוע ממנהיגי העולם הערבי, כמו גם ממדינות האיחוד האירופי, צריכים לעורר תמיהה על הנחות היסוד המנחות את הנשיא, להשגת מה שכינה ה"עסקה הכוללת". כבר בכניסתו לתפקידו לפני כשנה, הכריז הנשיא טראמפ כי  כאיש עסקים מנוסה, יוביל  לעסקה מועילה לשני הצדדים.

מתבקשת השאלה, כיצד בכלל ניתן לדבר בסוגיה זו במושגים של עסקה?

בעולם העסקים, במציאות כלכלית מתוקנת, קיים אינטרס רחב - בסיוע תשתית חוקית מדינתית ובינלאומית - להבטיח, שעסקה שנחתמה לא תשוב ותפתח מחדש יום למחרת. תקופת המשא ומתן, אכן, נתונה לקשיים והפתעות, זה  לא נגמר עד שלא נחתם; אבל מרגע שנגמר ונחתם העניין הופך לסופי. הסכמים בין מדינות ולאומים, לעומת זאת, עלולים להיבחן מחדש, במבחן האינטרסים המשתנים, והם בדרך כלל משתנים. גם אם יש למשא ומתן ולהסכמים בין מדינות ועמים דפוס התנהלות דומה למתרחש בעולם העסקים, משהו בסיסי נותר בתחום זה לגמרי אחר: לעמים יש שאיפות וחלומות לאומיים, והם חזקים מכל חוזה והסכם. הם אינם בשליטתם של מנהיגים, ואינם באמת נתונים לוויתור במשא ומתן. הם ממשיכים להפעים, גם לנוכח הכורח הנסיבתי לדחות את מימושם לעיתוי מתאים יותר. על כן - בניגוד לעולם העסקים - הסכמים בין עמים ומדינות,  תקפים במקרה הטוב לשעתם בלבד.  ובכן ראוי לשאול, מהיכן מגיעה היומרה להציע עסקה גואלת? בסכסוך כה מורכב, רווי בחלומות לאומיים-דתיים מתנגשים, כיצד יתכנסו לעסקה סופית?

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Mike Mozart לאתר flickr]

עד להיכן יכולה אומה לוותר על חלומה?

מדובר במחלוקת מהותית בהבנת מניעי התנהגות אנושית והיא מגולמת בין היתר, בוויכוח המתרחש בעת האחרונה בין אינטלקטואלים במערב על מקומה ותפקידה של הלאומיות בסדר העולמי המתחדש. אלכסנדר יעקובסון (הארץ, 31.10.2017), היטיב לנסח את השאלה: "האם יכולה תנועה אידאולוגית לוותר על עיקרון מקודש שעליו נשבעה לא לוותר לעולם? כן – אם אילוצי המציאות הם קשים וממושכים דיים." תפיסתי את התנהלות  האדם שונה - אילוצי מציאות אמנם יכולים להביא לפשרה גם את האידאולוגיים שבמנהיגים, אבל ההסכמה היא תמיד זמנית, בהמתנה לתפנית אסטרטגית שבה הכל יבחן מחדש.

תשוקות לאומיות לפעמים מודחקות ונדחות, אך לא נמוגות. מאה שנה לאחר קריסת האימפריה העות'מנית והתשוקה הלאומית התורכית למרחבים - שהיו בשליטתם טרם מלחמת העולם הראשונה - ממשיכה להפעים ולכוון את מדיניותו ופעולתו האזורית של הנשיא ארדואן. כך גם האיראנים: תור הזהב של ממלכת דריווש הפרסית, ניצב לנגד עיניהם כמורשת לאומית, המפעימה באורח מעשי את היגיון פעולתם הנוכחי.  גם גבול בינלאומי מוסכם אינו חוסם כיסופים לאומיים הממתינים לשעתם. זה נכון, לא רק במזרח התיכון. עבור מיליוני גרמנים - בתודעתם הלאומית שלא נמוגה - הערים ברסלאו ודנציג, שהפכו אחרי מלחמת העולם השנייה לערים הפולניות וורוצלב וגדנסק, הן עדין חלק מאדמת מולדת גרמנית.

מתקיימת כאן מחלוקת, המשתרעת הרחק מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו מחלוקת בין ריאליזם פוליטי, לבין אידיאליזם הומניסטי; מחלוקת הנעוצה בסיפורי-על שונים, על עצם הגיון היסוד המניע את התנהלות החברה האנושית. בתפיסת היסוד הנאורה והליברלית, העולם יכול וצריך להתייצב על שיווי משקל מוסרי חיובי, בממשות בת קיימא. מצב אידאלי זה יושג, אם רק נשכיל להסיר מכשולים, להגיע בעסקה טובה לסידור מתאים, לקבע את המציאות במסלול שגשוג והתפתחות. מכורח תבונתם, יגיעו בני האדם לייצוב  דפוסי התנהלותם במסגרת המתקיימת בתנאיי שלום. פעם שאדם יצא מן החושך אל האור, שוב לא יחפוץ לשוב אל החושך.  זו הנחת הנאורות בתמציתה. האם הנחה זו עמדה בעשורים האחרונים במבחן המציאות?

כאן תמצית הכשל התפיסתי של איש תרבות המערב הליברלי, וספק אם שליחי הנשיא לגיבוש העסקה: ג'ייסון גרינבלט וג'ארד קושנר, מסוגלים להיחלץ הפעם מכשלי קודמיהם.

עסקה פתוחה: כיצד הכיבוש אינו מסתיים?

כאשר מביטים על הסכמות לאומיות כארעיות ביסודן, אין להתפלא על דברי עראפת, טרם כניסתו לעזה בקיץ 1994, בתשובה לספקן ביקורתי על הסכם אוסלו: "יבוא יום שבו תראה אלפי יהודים בורחים מפלסטין. זה לא יקרה בימי חיי, אבל אתה תראה זאת בימי חייך, הסכמי אוסלו יסייעו בהגשמת החזון הזה."

בהגיון דומה הסביר חאלד משעל את תמיכתו בפתרון שתי המדינות: "יש מי שדואג שאולי זה פתח לדרך בה הלכו לפנינו שבסופה החלום הגדול יתגמד ואני אומר שלא. אני מאמין ששחרור פלסטין בגבולות 67, הוא יעד מעשי, ומבחינה מעשית אני סבור, שמי שישחרר את פלסטין בגבולות 67,  ישחרר את יתר פלסטין." (אל אקצה, נובמבר 2012). זו תמצית תורת השלבים.

[למקור התמונה, לחצו כאן]

 מעסקה טובה מצפים להעניק תועלת לשני הצדדים. גם אם לא השיגו את כל מבוקשם, כל אחד מהצדדים לעסקה, יכול להתברך במה שהשיג. כך היה צפוי לקרות עם השלמת נסיגת צה"ל מהשטחים המאוכלסים ביהודה ושומרון, בינואר 1996. פרופסור אפרים קארש, במחקרו שהופיע בכותרת "אסון אוסלו" (מרכז בגין-סאדאת), טען כי בהשלמת הנסיגה, ציפתה ישראל להשתחרר מאשמת ה"כיבוש הלא לגיטימי". הנסיגה מכל ריכוזי האוכלוסייה בעזה הושלמה במאי 1994. עם השלמת הנסיגה גם בריכוזי האוכלוסייה ביהודה ושומרון בינואר 1996, נערכו בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית, ותמה שליטת המנהל האזרחי הישראלי על מרבית הפלסטינים. אחמד טיבי שהיה אז יועצו של ערפאת, הצהיר: "מהיום יש מדינה פלסטינית". יוסי שריד ויוסי ביילין הכריזו הכרזה דומה, וביטאו הקלה לנוכח סיום הכיבוש (קארש, עמ' 21). ראוי לברר כיצד נשמטה מתודעתנו ההכרה כי למעשה, עבור רוב הפלסטינים, כ-90%, הכיבוש הסתיים בינואר 1996? ברור נוקב יותר ראוי להתמקד בשאלה, כיצד גם לאחר הנסיגה המוחלטת מגוש קטיף בקיץ 2005, עדין נתפסת רצועת עזה בנקודת מבט בינלאומית, לשטח תחת כיבוש ישראלי?

מה יכולה אם כן לבשר יוזמת טראמפ, אם גם הפעם, אחרי מה שתידרש ישראל להעניק לפלסטינים, התמורה תמשיך להישמט מידיה? ואולי בניגוד לציפיות הנאורות, הסכם נוסף, לא זו בלבד שלא יביא ב"עסקה טובה", לוויתור הדדי על שאיפות לאומיות, אלא דווקא  להפך בהגיון תורת שלבים, רק יגביר אותן לאין קץ? מנקודת מבט ישראלית נדרשת הבנה כי בדינמיקה עסקית הנותרת פתוחה לעד לתביעות מתחדשות, הוויתור של היום הוא נקודת הפתיחה, המובנת מאליה, לדיון של מחר. בסביבה כזו, נדרשת מיומנות אחרת מזו המובאת מן התחום העסקי.

ולמה הכרה בירושלים עכשיו?

את המעשה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ ניתן לפרש כבחירה בהגיון אסטרטגי רוסי: לפעול בצעד מחושב אל הבלתי נודע בציפייה לחולל חיכוך ולמידה מתוך התבוננות בהתרחשות המתהווה.

מתוך מודעות לשיתוק אליו נקלע התהליך המדיני הישראלי פלסטיני בהנהגת ארצות הברית, טראמפ פנה לדרך המוכרת לרוסים: להשליך לתוך המערכת גורם מטלטל, ומתוך עוצמתה של הטלטלה, תתברר אולי האפשרות לתהליך מדיני במתווה חדש.

נחיה ונראה...

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Ron Almog לאתר flickr]

-