ההב- 28 במאי 2014 פרסם איתמר טובי (טהרלב) מאמר באתר "העוקץ" (למאמר המקורי לחץ כאן). המאמר מטלטל ונוקט קו פוליטי ברור. בשל כך, הוא מחייב חשיבה ונוכחותו חיונית לשיח בריא בסוגיות מורכבות בביטחון הלאומי של ישראל. על כן, ביקשתי וקיבלתי רשות לפרסמו באתר זה. אני מביא אותו כאן, כמות שהוא. במאמר לינקים שיצר המחבר. השארתי אותם כמות שהם:
מה גרם לרבים כל כך להתייצב מאחורי דוד הנחלאווי? ומדוע כל הדרמה הזאת נעלמה כל כך מהר? התבוננות על אירוע שחשף את הפער בין צה"ל של מעלה לצה"ל של מטה, ובאופן אירוני גם חשף להרף עין את קן הנמלים של הכיבוש.
נוהגים לומר שצה"ל הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. כשחושבים על זה – זה די מדויק. לפחות בכל מה שנוגע לשאלות כמו מי נוכח בו ומי נעדר, מי מקבל את תפקידי הצווארון הכחול ומי "נושא בנטל" של ההון החברתי המגיע עם התפקידים שהוגדרו כנחשבים. רובנו לא עושים הרבה כדי לשנות את הסדר החברתי הזה. לשנות משמעו להתקומם, וכשיש כל כך הרבה לאבד, לא מתקוממים כל כך מהר. נסו לחשוב על אירוע משמעותי של התקוממות פריפריאלית רחבה מן העשורים האחרונים..
אם לא מצאתם, ייתכן שהייתה לנו אחת כזו, וייתכן שרובנו פספסנו אותה. קוראים לה דוד הנחלאווי. דוד הנחלאווי הוא לא רק אדם. דוד הנחלאווי הוא לא אותו דוד אדמוב מהנח"ל. יש זהות מצומצמת מאוד בין השניים. דוד הנחלאווי הוא הפריפריה. לא מאמינים? תסתכלו בתמונות התמיכה בו: מג"ב, ג'ובניקים, רוסים, דתיים, מתנחלים, פיקוד העורף, תחזוקה, מזרחים, משטרה, אתיופים, משטרה צבאית. כנראה שלא תראו את חיילי וחיילות 8200 מזדהים עם דוד הנחלאווי, לא את טייסינו המצוינים, וגם לא את לוחמי היחידות המובחרות.
המעמד האסטרטגי והמעמד המקלל
צה"ל השתנה מאוד מאז המלחמה שהכניסה את הפריפריות לשיח הישראלי והפילה את שלטון המערך. אז צה"ל היה צריך אותם. הוא היה צריך את בני מסס (העיניים של המדינה) שיסתער עם חבריו על החרמון, את ההסדרניקים שיבואו בבגדי חג לשדה המערכה. זו הייתה המלחמה האחרונה (עד כה) שבה הכמויות היו כה חשובות לצה"ל. צה"ל השתנה בכך שהוא לא רוצה יותר את כמויות האנשים האלו כי הוא חושב שהוא יכול לנצח מרחוק, בשקט, אם רק יידע מספיק. ופתאום כל הפריפריות שחשבו שהצבא הוא מקפצה גילו שבעצם יש שני צבאות – "צבא מג"ב" (החיילים שעושים עבודות משטרה של הכיבוש) ו"צה"ל האסטרטגי" (החיילים/קצינים שינצחו, יעצבו וידמיינו את המלחמה).
בצבא הראשון נמצאים רוב בני הפריפריות. בצבא השני שולטים בני רצועת הסושי: תל אביב-הרצליה-רמת השרון. הצבא הראשון עומד במחסומים ובמחסנים, הצבא השני נמצא בפעולות החשאיות, מעבר למסכים ובמשרדי הפיקוד הבכיר. שני צבאות שלא ידעו שהם לא צבא אחד עד שהחייל דוד הגיח לעברנו ועימו כאילו במקרה המציאות של הכיבוש הממשי. או אז נודע לנו שיש את צה"ל של מעלה שמתייחס לכיבוש כשדה ניסויים רציונלי מוכוון רווח ומוניטין, ואת צה"ל של מטה, העוסק בשיטור המציאות בשטחים ואחראי למנוע מהג'ונגל המזרח-תיכוני לפרוץ לווילה הלבנה, ולהפריע לצה"ל של מעלה לחשב דוקטרינות מרשימות ונקיות.
מה הוציא רבים כל כך לרחובות הווירטואליים בעקבות דוד הנחלאווי? אם נחרוג לרגע מהפרשנות המידית, זו שרואה הכל דרך עיני הכיבוש (נגד או בעד), נראה שלפחות בהתחלה לא העימות עם תושבי חברון שמצולם בסרטון אלא הודעת דובר צה"ל, שופרו של הפיקוד העליון, היא מושא ההתקוממות. בתחילה, כזכור, הודיע הדובר כי "התנהגותו של החייל בסרטון חריגה ואינה עולה בקנה אחד עם המצופה ממנו" וכי "הנושא ייבדק וככל הנראה, החייל יודח מהיחידה ולא יחזור לשרת בתפקידי לחימה". אך מה חריג כל כך בהתנהגות? האם לא ראינו כמותה בכל עימות בין נציגי החוק לאלו שמתקוממים נגדו? חה"כ והאלוף שטרן, מי שהבין היטב מה צריך להגיד כדי להתקדם במערכת, הואיל לפרשן עבורנו את הזעזוע: "אני מודה שלמעט הקללות לא הזדעזעתי מהתנהגות החייל".
כלומר מה שהוציא את הדובר משלוותו היו הקללות, המראה התדמיתית האלימה שדוד הנחלאווי הפנה כלפי צה"ל. האלימות הנדרשת כדי להפציץ אי שם, בעזה, בלבנון, בסודאן, חבויה עמוק בשיטה. אבל במפגש הבלתי-אמצעי בין נציגי המשטר ואלו שניצבים כנגדו, האלימות האנושית יוצאת החוצה, ועולה על פני השטח – ועם זה הפיקוד הבכיר של צה"ל לא מצליח להזדהות. לכן דובר צה"ל השליך את דוד הסימבולי ממנו והלאה ואף עשה שימוש בהשלכתו של דוד האמתי לכלא, מבלי להבחין בין סיבת ההשלכה שבה נקב בהמשך לאירוע המדובר.
דובר צה"ל כנראה צודק: צה"ל האסטרטגי איננו אלים, וגם איננו, אוי לאזניים, מקלל. צה"ל האסטרטגי מגיע ומשתלט באישון לילה ואז חומק ונעלם. צה"ל האסטרטגי פוגע ממרחק של מאות קילומטרים דרך היגיון של לייזר, שנוכח בעודו אינו נוכח. צה"ל הזה ידוע רק לבכירים ולפרסומים זרים. צה"ל האסטרטגי לא מתערבב, למעשה הוא בכלל לא מכאן, הוא כאילו מעל הפיזיקה. וצבא מג"ב? צבא מג"ב מתעסק במלאכה היומיומית והשוחקת של תחזוק מצב הביניים המתמשך של חצי כיבוש-חצי אוסלו, של שמירה מתישה על גבולות ארוכים, של חיכוך יומיומי עם אוכלוסיות ומצבי קצה. למעשה, צה"ל האסטרטגי הוא הווילה, ואילו צבא מג"ב הוא החומה של הווילה אל מול הג'ונגל. ולרגע, כשנראה מהווילה שהג'ונגל והחומה חד הם, מיד יוצאים יושביה לקצץ בגידולי הפרא. בין כך ובין כך, מגלים אלו שהובטח להם שהצבא הוא מקפצה לישראליות, שהם הפכו שוב להיות חוטבי העצים ושואבי המים של אלו הנושאים בנטל ההיי-טק, היישר ממחשבי 8200 הזוהרים.
אם תרצו, בזווית מגדרית יותר, החיילים התמרדו על כך שלא ניתן להם להגשים את גבריותם בצבא טכנולוגי מאחר שהזהות שלהם מושתקת ועוברת דה-לגיטימציה כגבריות הקשורה בטבורה לתפעול תצורות של אלימות גלויה ובלתי-אמצעית. אך יותר מכך, החיילים המוחים מתקוממים על המחיקה השיטתית שלהם מהתדמית (הרציונלית) שהצבא המנומס מנסה ליצור לעצמו. כשהחיילים התומכים בדוד הנחלאווי מכריזים – "כולנו דוד הנחלאווי" הם בעצם חושפים את האיד האלים והמביך של צה"ל ולמעשה מסמנים/מזהמים את צה"ל כולו בתדמית של אלימות ספונטנית, לא מנומסת, לא מאופקת כמו של "פַלַּנגות", ולא רציונלית.
אם כן, מה שמבחין בין שני הצבאות הוא מרחב הייחוס הרלוונטי. צה"ל האסטרטגי עסוק בשאלה התדמיתית, האופן בו הוא יהיה מדומיין כרציונלי, עצמתי, רואה ואינו נראה, בעל מוניטין ומאופק על ידי צבאות אחרים. המרחב הרלוונטי שלו כלל איננו המחסום הממשי בחברון אלא דעת הקהל העולמית. איך יראו אותנו בביקור הבא, או בנסיעת העסקים הבאה. השאלה שמעסיקה את החיילים, כמו דוד הנחלאווי, היא החוויה היומיומית שלהם בניהול הכיבוש הממשי במקביל לניהול הזהות (הגברית) שלהם בתוכו.
שוברים שתיקה: התקוממות שחורה במרחב הלבן
הדרמה שהפתיעה את בסיס ההבנה הישראלית גם מיהרה להיעלם, והמהירות שבה היא נעלמה מעלה חשד שיש חוסר יכולת להכיר ולהבין את המשמעות המלאה של מה שהתרחש (כמובן שכמו במקרים אחרים, מכיוון שישראל לא מסוגלת להתמודד עם שאלת הפריפריה של עצמה, מיהרו קולות של אנשים כמו מיכאל בן ארי להיכנס לריק שנוצר).
בהמשך, ידוע לנו שבמצב המרידה והסירוב המוכרים בצה"ל, מככבים ילדים אשכנזים טובים שגדלו לתוך פריבילגיה כלכלית המאפשרת להם "לסרב", בלי שהדבר יפגע בסיכויי חייהם הגבוהים. בפרשת דוד הנחלאווי נוצר מעין סדק בשיטה דווקא ממקור לא צפוי. כמו שכבר צוין, הדבר קשור לשינוייםהמתרחשים בצבא הישראלי אשר דרדרו את מעמדם של חיילי השדה ממגיני המולדת בעבר למעמד של קאסטת המאבטחים (וראו כמה מהם עובדים במקצועות אלו לאחר הצבא). לכן יש להתייחס לתופעת דוד הנחלאווי גם כקריאה להכרה בפניו האמיתיות והלא ממלכתיות של הצבא שמרימות ראש בעידן הרשת: הדיאלוג של המפגינים, המקוונים והלא מקוונים, למען דוד הנחלאווי כלל לא נעשה מול צה"ל אלא מעל לראש האסטרטגי והרציונלי שלו. מחאת דוד הנחלאווי התבצעה ישירות מול אזרחי פייסבוק וצינור לילה וכך פגעה בצורה קשה בממלכתיות הצה"לית הקדושה שמכחישה את הכיבוש הממשי – זה של החיילים ששומרים עליו וזה של האוכלוסייה הפלסטינית שנמצאת תחתיו.
אם כך, דווקא מתוך הסיטואציה הבסיסית של המציאות בשטחים מתרחש מעין היפוך בתפקידו של האחר הפריפריאלי: בעוד שבישראל פנימה, דמותו של החייל הפריפריאלי נעדרת ייצוג כמעט לחלוטין, המפגש עם המצלמות ברחוב הערבי בחברון משיב אותו לפני השטח בצורה עוצמתית ורכה (ודמוקרטית דרך עצומות בפייסבוק והפגנות ספונטניות) אל תוככי המרחב הישראלי, במקביל להגחתו של הכיבוש במלוא הבנאליות שלו. מובילי הווילה, שמזדעקים מול הדימוי שדוד משית עליהם, דוחים אותו שוב ושוב מתוך הישראליות, אבל אז מתקוממת הפריפריה באופן נרחב יותר כדי להגיד – אנחנו קיימים, כולנו דוד הנחלאווי.
מצד אחד, זו לכאורה ההתקוממות הכי פחות מאיימת, כי היא מייצגת מיעוטים מוחלשים בחברה בישראל ולא אליטות חזקות ומשפיעות. מצד שני, ההתקוממות המפתיעה הזו מעידה עד כמה מבנה הכוח בישראל מוכחש, בעודו מעוצב על ידי אליטות המוחקות תדיר את קיומם של מיעוטים רבים כל כך, במקביל להשתקת המצב בשטחים. הגחתה של הפריפריה יחדיו עם מצב הכיבוש בפועל, עוטפת באירוניה את הניסיונות של ישראל לשמור על מוניטין דמוקרטי, מאופק ולבן.
