[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]
עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.
רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.
הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.
.* * *
הפניקה מטלטלת. החשד הוא לבעילה אסורה בהסכמה של קטינה בגיל שבין 18-16, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך וכדומה. תקופת ההתיישנות הינה 10 שנים לאחר שמלאו לקטינה 18. דהיינו היא רשאית להתלונן עד גיל 28.
המתלוננת חייה עם בועז ארד לפחות 4 שנים, כך שקשה לדבר על ניצול. השאלה האם בשטח האפור - בו לא ניתן להתלונן על ביצוע עבירה פלילית ולא ניתן לתבוע תביעת נזיקין - רשאית התקשורת לערוך חקירות ללא כל מגבלות חוקיות, תוך קיפוח הזכות ההוגנת להתגונן כנגד ההאשמות ולהתעמת מול המאשימה? לחרוץ גורלות ולשמש ב- 2 כובעים גם החוקרים וגם התליינים?
אנחנו כחברה צריכים להפיק את הלקחים שלנו! בחורה בוגרת הבינה כי לפני למעלה מ- 15 שנים בועז ארד 'דפק' לה את החיים, ויש לה יכולת כיום להתנקם בו, האם התקשורת רשאית לשמש כצינור וככלי, באמצעותו ניתן להרוס לאדם את החיים???
אני לא מוצא הצדקות להעניק להם את התפקיד הזה ללא כל הגבלה, רק לפי שיקולי רייטינג תקשורתיים!
ואני לא נכנס לשאלה, האם התלונה נכונה ואמתית, ואם היא אכן נוצלה כקטינה - וכבשה ונצרה בליבה במשך שנים את כאבה - עד לרגע שהתחקירנית של מאקו באה לסייע לה לנקום.
התקשורת מתגייסת בכל כוחה להגן על הפרסום ועל הזכות לחקור ולפרסם ללא כל מגבלה, ושכל מי שקורא להגבלה הוא אוייב, טיפש, שובינסט ועוד.. אולם זו טרגדיה מרובת קורבנות.
אנחנו לא יכולים להימלט משאלות כמעט בלתי נסבלות שהטרגדיה הזו מציגה בפנינו: האם יש דרך טובה יותר להמשיך במאבק החשוב לחשיפת מטרידים ופוגעים בלי שהוא ייהפך לספורט דמים עם קורבנות בנפש ??? למילים יש כוח הרסני... בועז ארד נפל חלל במסגרת המאבק למען החופש לרצוח בני אדם ללא משפט...
הדיון כן צריך להתמקד בתפקידה של העיתונות כאשר המתלוננות מושתקות חוקית (פלילי ובנזיקין) לתבוע את כאבן ותסכולן בחלוף עשרות שנים.
דרך אחת היא לפרסם את הסיפור הכואב של המתלוננות ללא ציון שם הנילון והדרך הנוספת היא לקחת תפקיד של חוקר שופט ותליין ולפרסם רק את קלונו של הנילון ללא כל הגינות וזכות אמיתית וממשית להתגונן. מה עדיף???
אנחנו צריכים להרשות לעצמנו להיות לרגע אחד דוממים ואחוזי הלם ופלצות ולא לענות תשובות מוכנות מהשרוול. זה הזמן לחשבון הנפש!
יאנה בשן היא לא פחות מרוצחת
ועוד כמה משפטים
אכן זו טרגדיה מרובת קורבנות.
אולם לא תמיד חייבים להביע עמדה נחרצת, לפעמים הדברים מורכבים מדי, והעצירה וההבנה שזה מה שזה היא החוכמה הגדולה…
הדיון צריך להתמקד בתפקיד של התקשורת במצב בו מושתקת חוקית המתלוננת להביע את כאבה בחלוף עשרות שנים.
דרך אחת היא לפרסם את הסיפור הכואב של המתלוננת ללא ציון שם הנילון
והדרך הנוספת היא לקחת תפקיד של חוקר שופט ותליין ולפרסם רק את קלונו של הנילון ללא כל הגינות וזכות אמיתית וממשית להתגונן
מה עדיף???
זמן חשבון הנפש
האפשרות שהעלת לפיה יפורסם הסיפור ללא שם הנילון היא רעה ולא משרתת את זכות הציבור לדעת, היא רק תגרום עוול לציבור רחב של מורים נהדרים אשר תתדבק בהם החשד לכאורה מצד מכריהם ״אולי זה הוא..״ יש לי חשד שזה הוא והוא והוא.. חרושת שמועות הרסנית ולא מועילה בעליל…
אז את האפשרות הזאת אני פוסל על הסף.