[בתמונה: ציורי תנ"ך / קורבן עולה / ציירה: אהובה קליין (c)]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

עודכן ב-17 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת ויקרא מדברת על מספר סוגי קורבנות, אותם על האדם להקריב בגלל חטאיו. ככלל, הרוח האנושית המודרנית לא מתחברת לעניין הקורבנות של העולם העתיק, היות והריטואל הדתי האמור עבר מהעולם ולא מתקיים בפועל אלפי שנים. בדברינו הבאים נציג שתי שיטות מרכזיות ומנוגדות העוסקות בטעמי הקורבנות המופיעים במקרא.

הרמב"ם ועניין הקורבנות

הטעם הבסיסי שמביא הרמב"ם (ראו בתמונה משמאל) לעניין הקורבנות הוא טעם חינוכי. לא ניתן להפוך את דעת האדם מהקצה אל הקצה. אדם שהיה מורגל במשך שנים רבות לריטואל מסוים אין אפשרות לעקור אותו ממנו. מה שניתן לעשות במצב שכזה, הוא לתת טעם ומשמעות אחרת לריטואל אותו הוא עושה כל ימיו.

[בתמונה משמאל: דיוקנו של הרמב"ם... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל:yehezkeally@gmail.com]

היות ובני ישראל היו מורגלים מאוד בעבודת הקורבנות, עוד במהלך שהותם במצרים, ולא היה ניתן להניא אותם ממנה, קיבל הקורבן בפרשת ויקרא משמעות חינוכית של כפרה על מעשיו של האדם:

"... כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו') על-ידי שנדע אותו יתעלה... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל.

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, ז'), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', כ"א), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', ב'), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב, י"ט); כי לא תִשתחוֶה לאל אחר (שם, ל"ד, י"ד). הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: וכִהנו לי (שם, כ"ח, מ"א). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים..."[1].

[בתמונה: ציורי תנ"ך / הכוהנים עורכים את העצים על המזבח / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

לשון אחר - הרמב"ם בדעה שהאל ציוה את עם ישראל להקים משכן ולהקריב בו קורבנות, משום שבעולם העתיק בו חי עם ישראל לפני מתן התורה, כולם הקריבו קורבנות לעבודה זרה. האל אפשר אפיק חלופי במקום הקרבת קורבנות לעבודה זרה, היות ולא היה ניתן לעקור פולחן זה מידי העם.  אשר על כן, ציווה האל את בני ישראל לקיים פולחן שיש לו דמיון מסוים לפולחן האלילי, אלא שנשוא הפולחן היה האל עצמו באופן מוחלט בלעדי.

כידוע, הרמב"ם לא היה היסטוריון במקצועו, ודבריו אלה עוררו תמיהה והתנגדות גדולה בצד אלה שחלקו על דעתו זו. אולם מסתבר שעל פי המחקר ההיסטורי המודרני יש  דווקא סיוע לדבריו אלה של הרמב"ם. החוקר צבי וינברג[2] ערך השוואה מקיפה  בין הקרבנות שהיו נהוגים בישראל לבין קרבנותיהם של העמים בתקופת המקרא ולפניה. לדעתו הסברו של הרמב"ם מקבל חיזוק משמעותי מן האופן שבו המקרא מאמץ מאפיינים מסוימים מן הקרבנות בעמים הקדומים באזורנו, אך עוקרת מהם באופן שיטתי את כל האלמנטים של עבודת אלילים שהיו נלווים אליה.

הגישה האחרת

בניגוד לעמדתו זו של הרמב"ם, ישנם אין ספור פרשנים והוגי דעות הרואים בדבריו של הרמב"ם סוג של כפירה בעיקר. אחד הדוברים העיקריים כנגד שיטת הרמב"ם בנושא הקרבנות הוא משה בן נחמן[3](להלן הרמב"ן).

[תמונתו של הרמב"ן משמאל: Chesdovi - Cropped from File:Rabbi Moses ben Nachman (Nahmanides) - Wall painting in Acre, Israel.jpg. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בפירושו לספר ויקרא, תוקף הרמב"ן את הרמב"ם בחריפות גדולה, בלי שהוא מזכיר את שמו כדלקמן:

"והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שלחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבם של רשעים וטפשי עולם. והכתוב אמר כי הם 'לחם אשה לריח ניחוח... והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן 'ויטב בעיני ה'', ואמר בו 'וירח ה' את ריח הניחוח, וממנו אמר אל לבו 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם"[4]. כלומר בדברים אלה חולק הרמב"ן על הסברו ההיסטורי של הרמב"ם  וטוען כי הקרבת קרבנות החלה כבר בתחילת היות האדם על האדמה, והדוגמא לכך היא הקרבן שמקריב נוח בצאתו מהתיבה.

בהמשך דבריו על אתר מביא הרמב"ן הסבר נוסף לעניין המשמעות של הקורבנות בזו הלשון:" ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני האדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד

המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה...כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר – הקורבן הזה...ואלה דברים אגדה", כלומר שההסבר הישיר של הבאת הקורבן היא שהמעמד של האדם בשעת הקרבתו, אמור לחולל בו חרטה וחזרה בתשובה על מעשיו. הסבר פשטני זה, אינו ההסבר האמיתי של הרמב"ן, היות והוא מגדירו ברמה של דברי אגדה, ובעצם הסבר זה בא לתת מענה לאדם הממוצע כנגד הסברו ההיסטורי/חינוכי של הרמב"ם.

אם כך מהו הסברו של הרמב"ן לקורבנות? על כך הוא עונה תשובה מפתיעה:" ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד נעלם...", כלומר טעמם של הקורבנות טומן בהקרבתם תוכן מיסטי עמוק, שאין להסבירו בשער בת רבים. הרמב"ן כמקובל טען גם במקומות אחרים במקרא כי יש בהקרבת הקורבנות רמז לכוחות מיסטיים, למשל כאשר הוא מפרש את עניין קרבן שעיר המשתלח, שהוא אחד מהקורבנות החשובים בעבודת המקדש במהלך יום הכיפורים [5].

למה התכוון הרמב"ן בדבריו? קשה לדעת. בעיון קצר בספרות הקבלה ננסה לעמוד על התובנה שלו בקשר לקרבנות.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)]

ההסבר הקבלי הראשון למשמעות הקורבנות, שנעשה לבניין אב בספרות הקבלה נמצא בספר הבהיר [6]. לפי הנאמר שם, לשון קירוב שנמצאת במילה קרבן מורה על סוד הייחוד, כלומר בניית הרמוניה בעולם האלוהות על ידי איחוד עשר הספירות המרכיבות אותו. לשון אחר – הקורבן כאשר מוקרב בכוונה הראויה, פועל ליצירת הרמוניה שכזאת, והורדת שפע אלוהי לעולם.  בעקבות ספר הבהיר, ספר הזוהר [7] אומר כי מילת קרבן פירושה קירוב הספירות, כלומר הקורבן גורם לאחדותה וליכודה של מערכת האלוהות כולה. בתהליך הקרבת הקורבן עצמו, מתמזגים הכוחות הניגודיים של חסד ודין, ומשמעות הדבר המתקתה של מידת הדין בידי מידת החסד, כדלקמן:" עיקר הקורבן הוא הכוהן, הצריך לכוון את השם הקדוש ולסדר את המדרגות העליונות ולייחד הכול בייחוד שלם ולשמח עליונים ותחתונים בחפץ וכוונה שלו... וכל המדרגות מאירות ומתלהטות ונוצצות בניצוץ עילאי מתוך העומק העליון הטמיר"[8].

אחרית דבר

הפולחן של הקורבנות פסק כריטואל דתי בחורבן בית שני בשנת שבעים לספירה. למרות זאת, פולחן זה שימש נושא למחלוקת חריפה בימי הביניים בין שיטת הרמב"ם, שטען כי עבודת הקורבנות הינה שריד של רוח אלילית, שלא היה ניתן למגר אותה מעם ישראל. היות ולא היה ניתן לעקור פולחן זה כליל, הוא הפך את ייעודו להקרבה רק לאל המקראי לבדו. הרמב"ן, שהושפע מתורת הקבלה, חלק באופן גורף על מסקנה זו של הרמב"ם, וטען כי גם מהיבט ההיסטורי אין דבריו של הרמב"ם נכונים, ולראיה כבר בשחר ההיסטוריה האנושית הוקרבו קורבנות, לאו דווקא לשם עבודה זרה. אולם הטעם המרכזי לדעתו בקורבנות, הוא הכוח המיסטי הטמון בעת הקרבתם. לפי העיון הקצר בספרות הקבלה משמעות הדבר היא זאת - כאשר הקורבן מוקרב באופן הראוי, הוא יוצר הרמוניה באלוהות המיוצגות במבנה של עשר הספירות [9], ובכך הוא מאפשר את ריכוכה של מידת הדין, וקבלת שפע אלוהי לעולמינו.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקרא;
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקרא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' , פרק ל"ב, מהדורת שוורץ.

[2] צבי וינברג, הקרבן בישראל על פי המקרא והמנהגים של העמים השכנים, ירושלים , .1987

[3] רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.1194 – 1270.

[4] רמב"ן ,פירושו לספר ויקרא, פרק א', פסוק ט .

[5] ראה פרשנותו של הרמב"ן, ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ח'.

[6] ראה – גרשום שלום, ראשית הקבלה, הוצאת שוקן, ירושלים/ת"א, תש"ח,עמודים 141 – 142. ספר הבהיר הוא מן החיבורים הראשונים בתורת הקבלה. זהות מחבר הספר וזמן חיבורו עלומים, אולם אזכוריו הראשונים נמצאים אצל מקובלי פרובנס בראשית המאה ה-13.

[7] ספר הזוהר , הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד.

[8]  זוהר חדש , רות, פרק ל"ח,  ע"א-ע"ב

[9] ניתן להבין את הספירות כשכלים פשוטים המביאים לביטוי בעולמנו את רצון בוראם. הספירות מוזכרות לראשונה בספר יצירה, חיבור עברי עתיק שנודעת לו משמעות רבה בעולם המיסטיקה והקבלה, נכתב ככול הנראה בין המאה השנייה לפנה"ס לבין המאה השנייה לספירה הנוצרית.