[בתמונה: פולחן הקרבת הקורבנות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי BedexpStock לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

עודכן ב-26 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת צו בספר ויקרא, ממשיכה את העיסוק בנושא הקורבנות. החצי הראשון של הפרשה עוסק בפירוט דיני הקרבת הקורבנות מעבר לפירוט שהופיעה בפרשת ויקרא שקדמה לה, ובהמשך הפרשה מתוארת העבודה במשכן על ידי הכוהנים. למרות החשיבות הדתית של ריטואל הקרבת הקורבנות,  ההפטרה [1] של הפרשה נוקטת עמדה מפתיעה ושונה ביחס למקדש ולקורבנות המוקרבים בו.

ההפטרה האמורה, הלקוחה מספר ירמיהו [2] פרק ז', מכילה שתי נבואות הקשורות לנושא אחד. המקדש ופולחן הקרבנות כפי שהם שנתפסים בידיי העם ומה דעתו של הנביא על כך.

התפיסה המקובלת בעמי המזרח הקדום [3] הייתה כי המקדש הוא ביתו של האל כמשמעו. במקביל, תפיסת הקרבת הקורבן במקדש הייתה ביטוי נוסף לראייה כי המקום הוא ביתו של האל, שבו הוא אוכל את מזונו. תפיסה זו, השפיעה אף על המקרא, ואנו מוציאים לה הד תוך ניסיון לעדנו. בעת חנוכת בית המקדש אומר שלמה כי: "...האומנם ישב אלוהים על הארץ הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי"[4].

החל מתקופת שלמה ואילך, טופחה בקרב העם היושב ביהודה האמונה כי המקדש הוא ביתו של האל, ובתור שכזה הוא מגן על העיר כנגד אויבים חיצוניים. אשר על כן, הם חשו מוגנים כנגד כל אויב חיצוני. אי כיבוש ירושלים בידי סנחריב בשנת 701 לפני הספירה, חיזקו את ההכרה האמורה, שמקדש האל יעמוד על מכונו תמיד, זאת למרות חורבן המקדש בשילה. דווקא חורבן שילה מתואר על ידי ירמיהו כעדות ברורה שמקדשו של האל אינו מחוסן מפני חורבן כדלקמן:" ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בוטחים בו...כאשר עשיתי לשילה"[5].

בפסוק זה מניח ירמיהו שתי הנחות יסוד חשובות. האחת – האל הוא שיחריב את ביתו, כך שאין לראות בחורבן המקדש חולשה אלוהית, והשנייה – אין המקדש ביתו של האל אלא רק בית לפולחן ששמו של האל נקרא עליו.

הנושא השני בדבריו של ירמיהו על אתר, קשור לאמונה העממית שהריטואל הדתי של הקרבת הקורבנות הוא חזות הכול. הנביא דוחה את התפיסה האמורה של העם, היות והוא רואה בה סכנה להתדרדרות מוסרית וכאוס חברתי. העם חשב כי כאשר הקורבנות מוקרבים מותר לחטוא, לא להתחשב באחר או בחלש, ויש כאן גם סכנה לאומית קיומית. כל זמן שהעם יאמין כי הקורבנות הם תריס בפני פורענות של אויב חיצוני, כלומר המקדש והעיר ירושלים יתקיימו לעד, מצב זה עלול להביא לכך שביום פקודה אמיתי המערכים הצבאיים והאזרחיים לעת חירום לא יהיו במיטבם וירושלים למרות הכול תיכבש על נקלה.

במארג הפסוקים הראשון בפרק ז' בירמיהו, פסוקים ג' –ז' עולה התמונה הבאה:

ירמיהו מציג תפיסה שגויה של העם המבוססת על הבטחות שווא של נביאי השקר:"היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה". באמצעות החזרה המשולשת מנסה ירמיה לחקות את סגנונם של נביאי השקר ולבטא את הסתייגותו מההבטחות שבית המקדש יעמוד על תילו ללא הגבלה, בלי קשר לחטאי העם. העם רוצה להאמין בכך בהסתמך על הנחה מוטעית שהאל לא ירצה להחריב את ביתו. במקום להתבסס על הבטחות שלא תתקיימנה מציע הנביא דרך פעולה נכונה:"היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה" – תקנו את התנהגותכם ושנו את מעשיכם הרעים כדי שתוכלו לחיות לבטח בארצכם.

בפסוק ה', מכוון הנביא ירמיהו את העם כיצד יש לשפר את דרכיהם:

• "אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו" – אם תנהגו על פי עקרונות הצדק והמוסר.
• "גר יתום ואלמנה לא תעשקו" – לא תפגעו בשכבות החלשות בחברה, ולא תנצלו או תקפחו את החלשים בחברה.
• "ודם נקי אל – תשפכו" – לא תהרגו אדם נקי מעוון.
• "ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו" – לא תעבדו עבודה זרה.

או אז, יש סיכוי כי העם לא יצא לגלות, והמקדש והעיר ירושלים לא יחרבו.

בהמשך הדברים, בפסוק ט', מתאר הנביא את חטאי העם שמקורם בעשרת הדיברות: "הגנב, רצח ונאף...". הנביא שואל את העם, האם אפשר לגנוב, לרצוח, ללכת אחרי אלוהים אחרים ולאחר מכן לבוא למקדש וכך להינצל מאימת הדין?

ירמיהו מציין שהעם עוברים על איסורים מפורשים מעשרת הדברות, הנחשבים כעיקרי האמונה הישראלית, בהיותם הבסיס לברית בין האל לעם ישראל. על כן, כאשר העם עובר על הצווים הללו, הרי שהוא מפר את ברית סיני, והעונש של חורבן וגלות בוא יבוא.

בהסתמכותו על איסורי עשרת הדברות משנה ירמיה את הסדר הידוע. בעשרת הדברות המצוות החברתיות הן חמשת הדברות האחרונות, ואילו בדברי ירמיהו הן מופיעות דווקא בהתחלה, שינוי שנועד להדגיש כי בעיני הנביא והאל גם יחד ישנה העדפה של המוסר החברתי על הריטואל של פולחן הקורבנות.

בפסוקים י"ב – ט"ו, אומר הנביא ירמיהו כי בית המקדש איננו חסין מפני חורבן, חרף עבודת הקורבנות שמתנהלת בו. ירמיהו מביא את הענישה באמצעות גלות עשרת השבטים:" כל זרע אפרים", הגליית עשרת השבטים על ידי ממלכת אשור. חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים שהתרחשה בשנת 722 לפנה"ס, הינה הוכחה ניצחת שהאל לא ימנע הרס של עיר בירה השייכת לעמו, תוך אפשרות לעמים זרים לכבוש את הארץ ולהגלות את עמו מארצו.

בפסוקים כ"א – כ"ח, חוזר הנביא ירמיהו על הרעיון כי לפולחן אין חשיבות בעיני האל, כאשר העם עובד עבודה זרה, ועוסק בשחיתות חברתית ומוסרית. בדומה לנביא עמוס [6] מצהיר ירמיהו כי במהלך הברית בהר סיני, האל לא ציווה על הקרבת הקורבנות, כלומר הקרבת קורבנות איננה אחד מן הציוויים שניתנו לעם ישראל לאחר יציאת מצרים, והם גם לא מהווים חלק מהבסיס החוקי לחיי העם.

[בתמונה: פולחן הקרבת הקורבנות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי BedexpStock לאתר Pixabay]

בדומה לדברים אלה, ניתן כאמור למצוא התייחסות דומה גם אצל הנביא עמוס. בספרו, פרק ה', פסוקים כ"א – כ"ה, היה עמוס לנביא הראשון שנתן דגש מכריע ומועדף על ההתנהגות המוסרית הנאותה על פני הפולחן של הקורבנות. מדבריו עולה כי לא ניתן לראות בקורבנות תחליף לעבודת האל האמיתית. השקפת העם ביחס לפולחן היא שהקורבנות הם העיקר בעבודת האל. ברם, הנביא עמוס מציג עמדה שונה על פיה האל אינו מעוניין בקורבנות ובמנחות, ויש עדיפות בעיניו להתנהלות החברתית והמוסרית. עמדתו של הנביא עמוס, מודגשת במארג פסוקים זה, תוך שימוש מסיבי של ביטויי רתיעה וסלידה. ניתן לזהות שבעה פעלים המבטאים את אי שביעות רצון מהמצב הקיים: "שנאתי", "מאסתי", "לא אריח", "לא ארצה", "לא אביט", "הסר". במקום הקרבת הקורבנות, מעדיף האל "משפט וצדקה", לשון אחר - המצוות המוסריות והחברתיות מוצגות על ידיו כתשתית הבסיסית היחידה לחברה מתוקנת.

אחרית דבר

ספר ויקרא רובו ככולו עוסק בפולחן הדתי של הקורבנות, המתבצע במשכן / מקדש האל. עם ישראל חשב כי ריטואל זה הינו החשוב ביותר, ואילו המצוות המוסריות והחברתיות נדחקו לקרן זווית. לפי חשיבה מעוותת זו, היות והמדובר בבית האל, ובקורבנות המוקרבים לשמו, הרי שריטואל זה יגן על העם מפני פורענות פנימית או חיצונית.

כנגד חשיבה דתית זו, יוצאים נביאי ישראל ובראשם עמוס וירמיהו. לטענתם, עבודת הקורבנות חשובה פחות בעיני האל, מאשר השמירה על התנהלות מוסרית ראויה ותקינה. רק השמירה על טוהר המידות המוסרי, היחס אל החלש והאחר,שיביא איתו חוסן וצדק חברתי, יקיים את העם על אדמתו. כאשר העם מקריב קורבנות, ובה בשעה הוא עסוק בכל העבירות האפשריות האחרות, הרי שהעונש בעטיים של עבירות אלה, חורבן וגלות, בוא יבוא.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת צו'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.

[1] הפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות ובמועדי ישראל לאחר הקריאה בתורה.

[2] ירמיהו ניבא לקראת סוף בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. על פי הכרונולוגיה ירמיהו החל את נבואתו בשנת ה – 13 למלך יאשיהו, בשנת 627 לפני הספירה.

[3] ראה – עולם התנ"ך, ירמיהו, הוצאת דברי הימים, 1999, עמודים 57 – 58.

[4] מלכים א', פסוק ח'.

[5] ירמיהו, פרק ז', פסוק י"ד.

[6] הנביא עמוס ניבא בזמנם של ירבעם השני מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה, במחצית הראשונה של המאה ה -8 לפנה"ס.