[בתמונה: אבו מאזן 'מבעיר את השכונה'...]
[לקובץ המאמרים בנושא אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, לחצו כאן]
בערוב ימיו הפך אבו מאזן לפירומן סדרתי: שבירת כלים מוחלטת עם ארצות הברית; הסנקציות הקשות על רצועת עזה, ש'שוברות גם את הכלים' עם המצרים; הקרירות המופגנת עם סעודיה; הנתק ההולך וגובר עם ישראל... מה, הוא השתגע? ממש לא!
הטכניקה הזו - של ניסיון לגרור מערכת כאשר המציאות קשה עבורך, תוך ניסיון לעצב 'בתנועה' את 'הסדר החדש' שיתהווה - הייתה תמיד נשקו של החלש, שאין לו מה להפסיד. הכלי הזה מתאים מאוד לתרבות האסטרטגית הערבית, וגורמים רדיקליים במזרח התיכון עושים בו, מידי פעם, שימוש.
המשתמשים בכלי מנצלים את רתיעת המשטרים הממוסדים - והממסד הביטחוני הישראלי בתוכם - ממצבים כאוטיים, ויודעים שבד בבד עם הסיכונים שהם טומנים בחובם, הם מהווים מקור לא אכזב להזדמנויות עצומות, לאלה שמוכנים להסתכן ולהמר.
לפעמים, אלוהים אוהב את המעזים, אבל ממש לא תמיד. כך הקדים חמאס את המלחמה ברצועת עזה ליולי 2014 - במה שמכונה אצלנו, 'מבצע צוק איתן' - על רקע התערערות מעמדו והמחסור במצרכים חיוניים שהסתמן רצועה, לקראת הרמדאן. אבל המציאות שהתהוותה הייתה גרועה יותר מזו שהייתה ערב המבצע, והרבה מיכולת התמרון שלו אבדה.
[בתמונה: והיה והחבל ייקרע... [תמונה חופשית שהועלתה על ידי ian mcwilliams לאתר flickr]
כך, הולך אבו מאזן 'על חבל דק':
- מחד גיסא, הידרדרות מדורגת לכאוס וויתור הדרגתי של שליטה, בתקווה שיצוץ 'מבוגר אחראי' שיבנה מציאות חדשה, נוחה יותר.
- מאידך גיסא, ניסיון לשמור על שרידותה של הרשות הפלסטינית, שאינטרסים הישרדותיים (וכלכליים) של אנשים רבים תלויים בקיומה.
