תקציר: העובדה - שבשעה הגורלית שלא הייתה כמוה בחיי עם ישראל, מאז כישלון מרד בר כוכבא, עמדה לנו הנהגה בעלת שיעור קומה, בולט בכל קנה מידה היסטורי - אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין שעה גורלית לבין מנהיגות הראויה לגודל השעה, היא תזמון מיוחד במינו. מה שחשוב לא פחות הוא העובדה, שאל הרגע הגורלי - למאבק הקמתה של מדינה מתוך סערת המלחמה - בן גוריון הגיע במוכנות אישית מבוססת היטב, לאחר עשרות שנות הנהגה.
[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]
עודכן ב- 23 באפריל 2023
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
מידי שנה עם הדלקת המשואות בטקס יום העצמאות בהר הרצל, מתנגנת ברקע שירת המקהלה: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". אכן בתש"ח לא נקרע לנו הים ולא מצאנו פך שמן. אבל זכינו לנס גדול, משמעותי לא פחות.
בראשית המאה ה- 19, כששלח הגאון מוילנא (ראו תמונה למטה) את תלמידיו לארץ ישראל, הורה אותם כי גאולת ישראל בעת החדשה תבוא בדרך הטבע. מאז בתהליך נמשך, הכל נראה כהולך ומתפתח לגמרי בדרך הטבע. כך היה לכאורה גם בתש"ח. הנס, לא התגלה באותות ומופתים. אבל הוא התגלה במלוא מובהקותו בגודל ההנהגה שביטא בן גוריון.
העובדה - שבשעה הגורלית שלא הייתה כמוה בחיי עם ישראל, מאז כישלון מרד בר כוכבא, עמדה לנו הנהגה בעלת שיעור קומה, בולט בכל קנה מידה היסטורי - אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין שעה גורלית לבין מנהיגות הראויה לגודל השעה, היא תזמון מיוחד במינו. מה שחשוב לא פחות הוא העובדה, שאל הרגע הגורלי - למאבק הקמתה של מדינה מתוך סערת המלחמה - בן גוריון הגיע במוכנות אישית מבוססת היטב, לאחר עשרות שנות הנהגה.
הוא היה שם בתפקידי ההנהגה מרגע התייצבות שלטון המנדט הבריטי ב- 1920. התעצב כמנהיג בכל הצמתים הגורליות לקראת המדינה שבדרך, בהם מבחני הביטחון הקשים במאורעות: 1929, 1936-39, שלמעשה הכינו בהדרגה את הנהגת היישוב ואת הכוח הצבאי היהודי לקראת המבחן הגורלי בתש"ח.
התנהלותו הדומיננטית כקברניט, בשנים שקדמו למלחמה - ובעיקר במלחמה - נענתה באורח מופתי לכל הממדים המוכרים כמכוננים ניווט אסטרטגי ברמה הלאומית. בראש ובראשונה, זיהוי בעוד מועד של תפנית אסטרטגית מתהווה והנחלתה כתפיסה כוללת למערכת המונהגת תחתיו. כבר בשנת 1946, זיהה בן גוריון את העתיד להתרחש ותבע בהובלתו האישית, שינוי מוסדי בתרחיש הייחוס להתכוננות למלחמה. לא שוב לחימה רק כנגד כנופיות מקומיות, כפי שהוכר במאורעות 36-39, אלא התמודדות בפלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב. זיהוי זה חולל שינוי קריטי בהכנת ארגון ההגנה והיישוב למלחמה העומדת בשער.
סיכויים מול סיכונים
ב- 12 למאי 1948, שלושה ימים לפני נאום ההכרזה, הציג בן גוריון את הערכת המצב האישית שלו למנהלת העם. במודעות מלאה למשמעות הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, בהכרת משמעות האיום למתקפה רבתי מידית של צבאות ערב בכל גבולות הארץ, כשהיישוב היהודי בכל הערים והיישובים נתון מזה כמה חודשים במלחמה קשה עם ערביי ארץ ישראל, תאר בפיכחון מלא את העומד להתרחש בשלושה תרחישים אפשריים, השלישי מסוכן מכולם:
"גם הערבים יגדלו בכוחותיהם וגם אנו. תהיה לנו מערכה לא קלה ולא בלי אבדות. ואני קודם כל חושש למורל שלנו – אולי יהיה תמוה בעינכם, אנו פונקנו אולי יותר מידי עד עכשיו...
ואם לראות הדברים כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות. גם אבדת נקודות גם אבדת אנשים." (בן גוריון, בהילחם ישראל, עמ' 107). ,
בחכמה שלאחר מעשה, בוודאי לאחר שבעים שנים, מן המקום בו אנו עומדים בימינו, נראה כי כתובת ההצלחה היתה כתובה בבירור על הקיר. ההחלטה להכריז על הקמת המדינה באותה השעה, נראית עכשיו כאפשרות הבלעדית שאין נכונה ממנה. אולם באותן שעות קשות, בעיצומה של אי הוודאות וגלי החרדה היה ברור לכולם כי דבר אינו מובטח.
בשנת העשור להקמת המדינה כתב בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית ובנתיב הייסורים." הנס סביבנו מגולם מאז בגלוי ובסמוי במה שממשיך להתחולל כאן בשלושת נתיבים אלה.
[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
מקורות והעשרה
- אורי מילשטיין (2018), גאון ונדיב ואכזר: המורשת הביטחונית שהותיר בן גוריון למדינת ישראל, מעריב, 14/4/18.
- פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!