[בתמונה: פריצת הגדר ומחירה... צילום מסך מכתבת ערוץ 10]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
העתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי ארגוני זכויות האדם, למנוע שימוש בנשק חם נגד 'מפגיני הגדר' בעזה גורסת, שאסור לירות באש חיה במפגינים כל עוד הם עצמם לא סיכנו חיים. הדיון הזה הוא הזדמנות לבחון את המדיניות הנוכחית ביחס לאלטרנטיבות.
תקדימים
כזכור, היה תקדים לניסיונות לעבור את גדר הגבול: ב- 15 במאי 2011 - לרגל יום הנכבה - הגיעו מפגינים סורים לגדר ברמת הגולן. הם נשאו דגלי פלשתין וסוריה, ולא היו חמושים. לכן, חיילי צה"ל נמנעו מירי חי לעברם. לפתע החל ההמון לרוץ לעבר שטח ישראל, כאשר בין הרצים גם נשים וילדים. הם החלו לזרוק אבנים כבדות וסלעים לעבר חיילי צה"ל והחלו בחיתוך הגדר.
חיילי צה"ל מצידם, שהרגישו בסכנת חיים, הזעיקו תגבורת והשתמשו באמצעים לפיזור הפגנות. לחיילים לא היה אישור ממפקדיהם לפתוח באש. האש נפתחה רק באישורו של מפקד חטיבת הגולן דאז, אל"מ אשכול שוקרון, שהגיע למקום ונפצע בפניו מאבן שנזרקה לעברו. 4 מפגינים נהרגו. עשרות אחרים פרצו את הגדר ורצו לבתי מג'דל שמס. אחד המג"דים נפצע מאבן באפו וקצין נוסף, בדרגת סגן, נפצע בעיניו מיידוי אבן ושבר את רגלו (ראב"ד וגרינברג, 2011).
בשעות אחר הצהריים של אותו יום, שבו לסוריה עשרות המסתננים שפרצו את גדר הגבול ונכנסו למג'דל שמס, בעקבות תיווך שניהלו צה"ל והמשטרה עם נכבדי העדה הדרוזית. הצעירים הסורים צעדו חזרה לארצם בקריאות "עוד נחזור לפה", ובליווי מחיאות כפיים של הדרוזים שצפו בהם (ראב"ד וגרינברג, 2011).
כמעט בתזמון מושלם עם פריצת הגדר מגבול סוריה, הגיעו לכפר הלבנוני מארון א-ראס אלפי לבנונים, רובם פלשתינים, שהתקרבו לגדר הגבול עם ישראל. כל הניסיונות של צבא לבנון למנוע את גלישת המפגינים לגבול לא צלחו, וחיילים לבנונים פתחו באש לעבר ההמון. רבים מהמפגינים הגיעו עד לגדר הגבול מול מושב אביבים, וכאשר ניסו לטפס עליה צה"ל פתח לעברם באש, והם נסוגו. אמצעי התקשורת בלבנון דיווחו כי עשרה אזרחים לבנונים נהרגו בהפגנה ולפחות 100 נפצעו (ישראל היום, 2011).
דוקטרינת גרסימוב
כדאי שנכיר מושג חדש שרלוונטי מאוד לנושא שבו אנו עוסקים: דוקטרינת גרסימוב, שמומשה - בין היתר - במהלך הסכסוך הרוסי-אוקראיני ובמהלך ההתערבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה.
ולרי ואסילייביץ' גרסימוב הוא ראש המטה הכללי הרוסי מאז 2012. כרמטכ"ל עיצב גראסימוב דוקטרינה חדשה להפעלת הכוח של רוסיה.
על פי הדוקטרינה, הפעלת הכוח הצבאי היא רק מהלך ההכרעה האחרון, המועצם על ידי מהלכים סמויים - או הניתנים להכחשה - שקדמו לו (ויקיפדיה).
לשיטתו יש להפעיל תחילה אמצעים לא-צבאיים להשגת מטרות פוליטיות ואסטרטגיות, הכוללים לוחמה קיברנטית, הפעלת כוחות שניתן להכחיש את פעולתם, מהלכים כלכליים ופוליטיים, לוחמה פסיכולוגית ומהלכים לגיוס האוכלוסייה המקומית כנגד השלטון. רק לבסוף הפעלת כוח צבאי (ויקיפדיה).
הדוקטרינה הזו שמה את אירועי הגדר בהקשר הנכון שלהם!
משמעויות
לא מדובר פה בהפגנה על חוף הים בעזה שאנחנו מתערבים בה, אלא באירוע שהוא מערכה מאוד מתוחכמת: אירוע היברידי, שיש בו צורה אזרחית, אבל בתוכו מגולמות סכנות, כי הוא מובל על ידי לוחמי חמאס, עם כוח מאורגן של חמאס לפריצת גדרות (בניגוד למה שהיה על גבולות סוריה ולבנון ב- 2011); כשהתכלית היא לפרוץ את הגדר, ליצור כאוס, ובאמצעותו, מבה של המון תפרוץ ותסתער על היישובים. כך למשל, היישוב, כרם שלום, נמצא 200 מטר מהגבול. מעניין מה האימהות בכרם שלום חושבות על זכות ההפגנה של ההמון העזתי...
נשק אל הרג איננו אפקטיבי בגבול עזה. כיוון שאם נפרצה הגדר טווח התגובה של החיילים אפסי, הנשק הזה לא יוכל למנוע התנפלות של המון על החיילים - הנמצאים 80 מטר מהם - פגיעה בהם על ידי צלפים; ואף חטיפה של חיילים לתוך עזה. במצבים הללו התגובה באש של צה"ל בתוך הכאוס שייוצר תהיה משמעותית וקטלנית הרבה יותר מזו שקיימת היום על הגדרות.
אחד הכללים בקבלת החלטות בתחומי הביטחון הלאומי היא, לעולם לא לקבל החלטה, שאין לנו יכולת לשלם את מחירה, אם תיכשל. אין מחלוקת שלא מדובר בהפגנות תמימות, וההשלכות הבינלאומיות של פריצת גדר הן הידרדרות למצב של כאוס, שאין לדעת לאן ידרדר. את זה הבינו טוב מאוד, למשל, חיילי צבא לבנון, שניסו לחסום באש את ה'מפגינים'.
בכפרי הדרוזים על גדר הגולן, חיכתה למפגינים אוכלוסיה אוהדת, שקיבלה אותם באוכל, בשתייה ובמחיאות כפיים. מה יקרה אם תיפרץ הגדר בעזה, ו'מפגינים' יגיעו לישובים היהודיים? האם מישהו מוכן לשלם את המחיר הזה בשביל זכות המפגינים למחות, תוך הפרת הריבונות הישראלית? ואיזו מדינה אחרת הייתה מאפשרת ל'מפגינים' מסוג זה לחבל בגבול ולפרוץ אליה?
[בתמונה: סכנת ההידרדרות לכאוס. צילום מסך מכתבת ערוץ 10
אין ארוחות חינם
כמו כל דבר אחר בביטחון לאומי, 'אין ארוחות חינם'. לשינוי גישה על הגדר והסכמה לפריצתה למען זכות ההפגנה של תושבי עזה, של מחיר משמעותי, הן תדמיתי - של ביזוי מתמיד של הריבונות הישראלית באופן שאף מדינה בעולם אינה משלימה איתו - והן מעשי: פינוי חלקי של היישובים הקרובים לגדר מאימהות וילדים, בכל פעם שהחבר'ה בעזה מבקשים להפגין.
אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הזה?
השאלה היסודית היא אם אכן נשק אל הרג אינו רלוונטי במצבים כאלה. לדוגמה שימוש מאסיבי בגז מדמיע, לדוגמה שימוש בחצציוות או שימוש ברמקולים גדולים שמקשים על התקרבות עליהם. כמובן שאפשר גם כדורי גומי. כל אלא אפשרויות לפני שימוש בנשק חי שהוא המוצא האחרון וגם אז אם מדובר בצלפים קשה להבין למה הירי הוא לחזה ולא לרגליים.
ייתכן ומדובר בהסבר אחר – בישראל אין מדיניות חוץ יש רק מדיניות פנים אם פגענו בפלסטינים זה מצויין אל מול בוחרי הימין.
ואולי יחד עם הסבר שלישי – אין באמת שום גורם בצבא שמרסן את החיילים – אין כמעט סיכון בירי על פלסטיני (אלא אם הפלסטיני כבר פצוע באלונקה ויש מצלמה של בצלם – אם אין הכל בסדר). מצד שני אם ירית על פלסטיני או הכנסת לו מכות תקבל תשבוחות מחברים ומאנשים ברשתות חברתיות. ערך החיים הפלסטיני נמוך יותר מערך החיים של חתול (נסו להפיץ סרטון וידאו שבו אתם מרביצים לחתול)- האם אני מאמין שצה"ל מייחס חשיבות לחיי אדם פלסטינים ? לצערי אני מתקשה בכך.