[בתמונה: ילדי ניר עם מפריחים בלונים... איך זה נתפס בצד השני?]
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
ילדי ניר עם מפריחים בלונים...
כחלק מחיזוק החוסן החברתי ארגנו אנשי קיבוץ ניר עם אירוע מקסים של הפרחת בלונים צבעוניים (ראו בתחילת המאמר). באירוע מרגש שבו הונפו דגלי ישראל, שחררו ילדי הקיבוץ לאוויר, לכיוון עזה, בלונים צבעוניים. מעין מחוות שלום מרגשת ואפקטיבית בעיניים ישראליות, שמשמעה: איננו חוששים מכם, לא תשברו אותנו, ואנחנו כאן כדי להישאר. אבל, אנחנו מושיטים ידינו לשלום. בואו, הצטרפו אלינו ונהפוך את חלקת האלוהים המשותפת לנו לגן עדן... היש יפה ומרגש מזה?
הבעיה היא שבצד השני של הגבול, מבינים את זה אחרת לגמרי!
'אי הבנה שיטתית' והשלכותיה
אי ההבנה בין תרבויות ליבתה כבר הרבה מלחמות. די אם נזכיר את מלחמת העולם השנייה; שבה, חוסר ההבנה של צד אחד, את כוונות הצד האחר, עלתה לאנושות בהרג של בין 50 ל- 85 מליון איש (תלוי מי ואיך סופרים...); ובחורבן של אזורים עצומים...
[בתמונה: העיר היפנית הירושימה אחרי הטלת פצצת האטום על ידי האמריקנים. כל התהליך שגרר את יפן למלחמת העולם השנייה היה נגוע באי הבנה שיטתית' ומוחלטת...]
עקב הטראומה הזאת, טבע אחד האנתרופולוגים המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 קְלִיפוֹרְד ג'יימס גִירְץ (Clifford James Geertz; ראו תמונה משמאל), את המושג "אי הבנה שיטתית" (systematic misunderstanding).
[המקור לתמונתו של קליפורד גירץ משמאל: Wikipedia. אנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]
גירץ טען, שתרבות היא "מערכת סדורה של משמעות וסמלים, שעל פיה מתנהלת האינטראקציה החברתית". הבעיה היא שלכל תרבות סמלים משלה, ובני תרבות אחת נוטים לפרש התנהגויות של בני תרבות אחרת באמצעות הסמלים שלהם עצמם (שלעתים הפוכים לסמלי היריב). על כן, נגועים היחסים הבין תרבותיים באי הבנה שיטתית!
[להרחבת המושג 'אי הבנה שיטתית', לחצו כאן]
הפרחת הבלונים בניר עם היא מקרה בוחן מצוין לאי הבנה שיטתית כזו!מה רואים העזתים?
את שכנינו ניתן לסווג בגדול כבעלי פרדיגמת חשיבה מזרחית, לעומת פרדיגמת חשיבה מערבית, המאפיינת אותנו.
[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של עפר גרוזברד, בבל, העוסק בהבדלים שבין פרדיגמות החשיבה הללו]
בעוד שבפרדיגמת החשיבה המערבית ניתן דגש עצום לפרט וליכולתו ליצור שינוי מהותי בחברה שבה הוא חי; הרי שפרדיגמת החשיבה המזרחית הפוכה:
עקרון ההזדהות - הדגשת הביחד היא ערך מוביל. האדם איננו ייחודי ואיננו נפרד מסביבתו, ואנשים מבקשים להיות דומים, ולהיתפס כקבוצה. הגיבוש הקבוצתי שלהם בא בדרך של שלילת האחר.
הערך המוביל הוא כבוד, והכבוד הוא הכוח המניע לסכסוכים ולמאבקי עוצמה, נוטפי דם, אין ספור; המתרחשים גם בתוך הקבוצות החברתיות האינטימיות ביותר, כמו משפחות (ראו את תרבות הקטטות ההמוניות והקטלניות במגזר הערבי בישראל, ואת ההרג בתוך המשפחות על סוגיית ה'כבוד'...).
[להשוואה בין שתי פרדיגמות החשיבה, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'עוצמה', לחצו כאן]
כאשר צד אחד נחלש במאבקי העוצמה, והוא איננו יכול/רוצה להילחם עוד, הוא מבקש 'סולחה' אנחנו מתרגמים זאת, בטעות, לשלום. יוזם השלום הוא תמיד הצד החלש, שמבקש הפסקת האלימות. לכן, הוא משלם על כך באבדן כבוד ובנכסים שנמסרים כפיצוי לחזק.
משמע, בעוד רדיפת השלום - ערך חיובי ומוביל אצלנו - נתפס באופן הפוך על ידי הצד השני, כמבזה, כנובע מחולשה; וכמחייב פיצוי על ידי מבקש השלום, עד שהצד העוצמתי יתרצה. הסתכלו על שכנינו: האם יש שתי מדינות שחיות לפי ההגדרה שלנו של 'שלום'?
אצלנו 'הצלחה' הנתפסת במושגים של בנייה ויצירה. אצלם, הצלחה היא אילוץ אויביהם לשלם להם פיצוי לגיטימי על עצם העובדה שהם חזקים יותר. נודה על האמת, המציאות דווקא מחזקת את האמונות שלהם: ככל שהם תוקפנים יותר, כך מתרבים אלה המבקשים להעניק להם נכסים וכסף...
עבורנו, החזרת עזה הייתה אקט של רצון טוב. עבורם היא הייתה אקט של חולשה, לפיה, הסכמנו לשלם את הערך החשוב ביותר, אדמה, תמורת בקשה לסולחה'... ואם האויב חלש, מחיר ה'סולחה' עולה בהתמדה.
עבורנו, מחוות בתחילת משא ומתן הוא סימן לכנות כוונות. עבורם זוהי התחלת התשלום של הצד החלש עבור השקט שאותו הוא מבקש לקנות, והזמנה ללחוץ עוד יותר.
עבור ילדי (ומבוגרי) ניר עם, הפרחת הבלונים הייתה מחווה של שלום. עבור העזתים היא הייתה זעקה ל'סולחה', של צד שאיננו יכול/רוצה להילחם עוד ומוכן לשאת במחיר. התוצאה המתחייבת היא הגברת הפעילות הלוחמתית כדי להעלות את המחיר שהם יקבלו.
ועוד לא הוספנו לתבשיל הרותח הזה את התבלינים: את סוגיית האדמה הקדושה שאנחנו - הכופרים - 'מחללים'; ואת העובדה שעבור מוסלמי, עצם חתימת חוזים בתנאי שוויון עם לא-מוסלמים היא בושה ואבדן כבוד...
בעסקים כן ובביטחון לאומי לא?
"אי הבנה שיטתית" קיימת בכל תחום של יחסים בין עמים, ולאו דווקא בביטחון לאומי, אבל תחום הביטחון הלאומי בולט, משום מה, לרעה, במידת הנכונות להטמיע שקיימים הבדלים תרבותיים.
כך למשל, הניחו אנשי תיירות - שנערכו להצפות ישראל בתיירים סיניים - שכמו התיירים הישראליים, יבקשו הסינים להתנסות במאכלים מקומיים. אבל, מה לעשות, והסינים דבקים במאכלים שלהם, גם כשהם נמצאים בחו"ל... מיד כשהבינו שטעו, תיקנו, וכיום מאמצים מלונות רבים מאכלים אותנטיים סינים, כי הדרך להצליח ברב תרבותיות היא הבנת השונות בתרבויות וההסתגלות אליה.
אנו יודעים, בדומה, עד כמה משקיעים בעולם העסקי בהבנת תרבות האחר ובמניעת מצבים של "אי הבנה שיטתית" , כדי לחדור לשווקים חדשים ולחתום הסכמים עם בעלי תרבויות שונות.
אבל דווקא במרדף אחר השלום, שכחנו, שכלל בסיסי בחיים שקטים עם שכנים - בצד המשוגע הזה של העולם - הוא, להבין את האחר. אנחנו מתעקשים (בהתנשאות?) לנהוג לפי מנהגינו, ומאמינים (בטיפשות?) שלבסוף הוא יסגל לעצמו את אורח החשיבה שלנו...
הפרחנו בלונים כדי לתת לילדינו חוויה שבלון הוא דבר יפה ומשמח ולא חפץ מסוכן ושורף. זו דרכינו להתמודד עם המתח המתמשך ושדותינו הנשרפים. אכלנו צוריסוס, שתינו בירה והילדים שיחקו. הבלונים הופרחו לשדרות והגיעו לחוות שקמים ( הרוחות באזור שלנו מגיעות מהים ולא להפך…) חבל שכתבת כתבה שלמה מלאה בשטויות ובאי דיוקים. כתבה כמו זו מגיעה למי שלא צריכה להגיע אליו וגורמת לנזק.