הוא מצביע על קיר האבן שמימין לכניסה לבית-הספר.

"שם," הוא מסביר לי, "מתחבא ספיידראמפ. הוא עכביש ענקי, שיכול להיצמד לקירות עם הרגליים שלו שמצופות בקורים. אתה לא רואה אותו כי הוא יכול להסוות את עצמו כמו זיקית. אם תתקרב אליו יותר מדי, הוא ייקח אותך אליו לממלכה שלו, לחיות בין שאר עכבישי הענק."

אני נעמד במקומי. במקום בו עכבישי ענק חיים, אדם רגיל פוסע בזהירות. אבל הילד לא עוצר לרגע. הוא גורר אותי איתו ומצביע על העץ הגדול שמשמאל לכניסה.

"ושם, בין הענפים, אתה יכול לראות את בראנצ'מאר. הוא נראה כמו ענף רגיל, אבל יש לו רגליים, ואם תלך מתחת לעץ, הוא יתפוס אותך, ואתה תצטרך להשיל את העור כדי להתחמק ממנו, ואז תצטרך לכסות את עצמך בנוצות ולחיות עם הציפורים!"

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי GraphingGuru לאתר Pixabay]

אני צופה בו לרגע מנווט את דרכו בזהירות למוסד החינוכי, בין מפלצות מימין ומשמאל, ואז ההבנה מכה בי פתאום.

"אז בית-הספר הוא המקום היחיד הבטוח עבורך?" אני שואל.

"לא, אבא!" הוא מגחך לבורותי. "בבית-הספר יש המון מפלצות אחרות, אבל הן נותנות לי לחזור הביתה בסוף היום. אז בינתיים אני מעדיף ללכת לבית-הספר. אבל – " הוא מהסס.

"אבל מה?" אני שואל.

"אבל יום אחד, כשאסיים את בית-הספר, אלך לבקר את ספיידראמפ ואת בראנצ'מאר ואת כל היתר." הוא אומר. "הבטחתי להם, אבל הם עדיין מרגישים לבד שם. אולי אתה יכול לדבר איתם קצת?"

הנהנתי בלי להתחייב, והוא נתן לי חיבוק ואץ לו לבית-הספר. צפיתי בו מתרחק. ידעתי – אני צריך להמשיך: יש לי עבודה חשובה לעשות. צריך להיות מבוגר פרודוקטיבי, לחקור, לכתוב.

אבל ספיידראמפ ובראנצ'מאר המתינו משני הצדדים, בודדים. מחכים. כבר יותר משלושים שנים שהם ממתינים גם לי.

אולי הגיע הזמן לקיים, היום, הבטחה מזמן אחר.