[מקור התמונה המקורית: פייסבוק]
[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
אהוד אולמרט הצהיר לאחרונה, שאילו ניתן לו היה משיג זה מכבר שלום עם הפלסטינים, כי אבו מאזן הוא איש שלום הנלחם בטרור, שלא אמר "לא" להצעתו הנדיבה של אולמרט, בהיותו ראש ממשלה.
הלהטוט התקשורתי הזה אמור להדאיג כול מי שניחן בקורטוב של אינטליגנציה וידע בסיסי בשפה הערבית (או לפחות מוכנות אלמנטרית לקרוא את תרגום נאומי אבו מאזן).
חכמת ניהול המשא ומתן של הפלסטינים התחילה כבר עם אהוד ברק, שלא היה קו אדום אחד שלא חצה אותו במאמציו הכנים להביא את יאסר ערפאת לידי הסכם. מכך שהישראלים שבו וחזרו כול פעם לשולחן המשא ומתן עם הצעות פשרניות יותר, הבין ערפאת שהשאיפה האמוציונלית של מנהיגי ישראל להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שהביאו את ה"שלום", חזקה מכול רציונליזציה של הערכת המצב לטווח הארוך.
לעומתם, הוא, ערפאת, אינו רוצה להיכנס להיסטוריה כמוסלמי הערבי שהכיר בלגיטימיות של המדינה הציונית, שוויתר על מה שמכונה "זכות השיבה", שלא לדבר על שליטה מוחלטת על המקומות הקדושים. ערפאת הבין שהזמן משחק לטובתו: הישראלי קצר הרוח, הדבק בסיסמה "שלום עכשיו", מוכן לשלם את מחירה בהקרבת נכסיו הלאומיים למטרה זו, כפי שניכר מרמת הוויתורים ההולכים וגדלים, שמנהיגים ישראלים מציעים, ככול שנמשכת הסרבנות הפלסטינית ומתרבים מעשי הטרור נגדם.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]
אבו מאזן הוא תלמידו המסור והנאמן של האסטרטגיה הזו. הוא היה זה שלחש על אזנו של ערפאת שלא לקבל את מתווה קלינטון, כי כנציג האומה הערבית - אין לו את הסמכות לוותר על מילימטר מהאדמה המוסלמית הקדושה.
מאומה לא השתנה באסטרטגיה הפלסטינית, רק משהו בטקטיקה, על ידי הפעלת כלים דיפלומטיים אפקטיביים מאד, יש לומר, משוחים בשכבה עבה של ווזלין...
למרות הניסיון המצטבר, חוגים מסוימים בחברה ובתקשורת הישראלית, המותשים מהטרור, מברכים על מתק השפתיים הפלסטיני, הערב לאוזן, ומוכנים להתעלם מגיבוב השקרים, כפל הלשון, נאומי ההסתה (בערבית כמובן), עידוד הטרור, קידוש רצח יהודים, ושיכתוב ההיסטוריה.
שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, אמנם מרשים, אבל ליחס זאת - כפי שעושה אולמרט - ל "חלק מהתחייבותו לכינון השלום" היא נאיבית עד כדי כאב. יש השוכחים שהנוכחות הביטחונית הישראלית בגדה היא תעודת הביטוח שישראל מספקת לאבו מאזן כנגד החמאס, שאלמלא כן, כבר מזמן היה מושלך מחלונות המוקטעה ומצטרף לערפאת, בטרם עת.
דוגמה נוספת לאחיזת העיניים הפלסטינית היא התרשמותם העמוקה של חברי חוגים ישראלים, מאד מסוימים, מהצהרתו של אבו מאזן ש "אין לו שאיפה לחזור לבית הוריו בצפת, שנאלץ לעזוב", וראו בכך מוכנות לסגת מתביעת זכות השיבה. אך כולם התעלמו מכך, שאבו מאזן דיבר על עצמו באופן אישי (בגילו המתקדם), בעודו מעודד את תנועת ה'התנגדות' לממש את זכות השיבה של הערבים כקולקטיב, באשר הם במהרה ובימינו. אפילו בני משפחתו הזדרזו להכריז, שאבו מאזן דיבר רק בשם עצמו שאינו מחייב את העם הפלסטיני כולו.
נחזור לאולמרט. ניתן להאמין שהוא באמת ובתמים שאף להשיג שלום עם הפלסטינים ולשים קץ למלחמת ההתשה הזו. לשם כך, היה מוכן לקבל באופן עקרוני את מימוש 'זכות השיבה', אף אם באופן חלקי, כהתחלה של הסחף הבלתי נמנע ל'איחוד קרובים', שמשמעו סיכון ברור של עקרון הרוב היהודי במדינת ישראל בטווח הארוך, ומרשם בטוח ל'מדינת כול אזרחיה' בעתיד (שהיה לבטח מתרחש אבל "לא בקדנציה שלו..."); וכן, ויתור על השליטה על קו הירדן, שהיא הערובה היחידה לפירוז כלשהו (אם בכלל אפשרי) של הגדה מנשק אסטרטגי נגד ישראל; שלא לדבר על ויתורים בתחומים ה'רכים' יותר כמו שליטה על המקומות הקדושים ליהודים. אם נמשיך במסלול החשיבה הזה, אזי ניתן להגיע להסכם שלום יותר מהר, אם רק נסכים לחזור לגבולות חלוקת האו"ם 1947...
כוונות ורצון טובים - אמתי ככול שיהיה - של אולמרט ודומיו ("אבו מאזן חבר שלי"), אינם מהווים ערובה להשגת המטרה העליונה של מדינת ישראל, שהיא "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר". וזאת, מכמה סיבות:
- האחת: העולם הערבי המוסלמי אינו יכול, מתוקף דתו ותרבותו, לקבל את קיומה של הישות הציונית במזרח התיכון, ולא משנה כמה זמן, כסף וילדים זה יעלה לו.
- השנייה: "הסכם שלום" אינו ערובה לשלום אמת. כאשר דורות של ילדים ערבים גדלים החל מגיל שלוש על שנאה תהומית נגד היהוד - בן המוות, לא ניתן לצפות שבאבחה אחת יחיה בשלום עם הציוני. ההבדל בין 'הסכם שלום' ובין 'שלום אמת', הוא עניין של דורות - אם בכלל (ראה הסכם השלום עם מצריים, שבמקרה הטוב הוא מצב של "אי לוחמה"; וזאת משום האיום הביטחוני שבו נתונה מצריים, המאלץ אותה לבלוע את הגלולה המרה של האשמה בשיתוף פעולה עם השטן הציוני..).
במזרח התיכון יש מאות דרכים לומר "לא" מבלי לציין את המילה המפורשת. את זה יודע היטב כול איש עסקים ישראלי זוטר, העובד עם המזרח. זה שאולמרט, שהיה ראש ממשלה, תולה את תוחלתו ב "חברו החדש" רק כי לא דחה על הסף באמירת "לא" מידית את הצעתו, כראיה למוכנותו להסכם שלום, היא נאיבית במקרה הטוב, אם לא בעייתית במובנים אחרים. ניתן להניח - לפי סגנון ניהול המשא ומתן הפלסטיני המוכר עד כה - שמן הסתם ראה בכך, בדומה לערפאת, הצעת פתיחה של הישראלי שממנה ימשיך במסע הוויתורים.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]
וחשוב לזכור:
כול סעיף ב"הסכם השלום" שאולמרט היה חותם עם אבו מאזן עכשיו, היה ניתן להפרה יום לאחר חתימתו, למעט סעיף אחד, הגבולות. משעה ששורטט והוסכם והתקבל ע"י האו"ם, אין ממנו חזרה; וכל ניסיון של ישראל להגן על עצמה מפני טרור ערבי מכיוון פלסטין, היה נתקל בהתנגדות בינלאומית כובלת בלתי מתפשרת!
