[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שיצאה במרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן ופורום קהלת - בשם: גדר ה'הפרדה': גבול מדיני במסווה ביטחוני. העורך: איציק צרפתי. החומר מועלה לכאן באישורם ובאישור המחבר]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

תפיסת הפעולה במרחב

הגדר כמרכיב ביטחוני יסודה בתקופת העלייה השלישית, בארגון האדריכלי של ההתיישבות כ'מחנה'. הקיבוץ והמושב הפכו למבצרים מגודרים אשר ביחס אליהם נאבק אורד וינגייט, בתקופת המאורעות 1936-1939, במאמץ לשכנע את הנהגת היישוב לקבלת כורח הפעולה מחוץ לגדר.^[1] תפיסתו ההגנתית של וינגייט מקורה ביוזמה התקפית ולא בהתבצרות והמתנה לתוקף. מנגד, טענו אנשי היישובים כי יציאה להתקפה אל מחוץ לגדר מערערת את היסוד המוסרי של הפעולה וצובעת אותה בצבעים של התגרות והתקפה. ואכן, ללא גדר, המרחב הוא אזור אחד שלם והצידוק המוסרי להגנה מפני התוקף כחלק מהתנועה במרחב חזק יותר.

[בתמונה: הקיבוץ והמושב הפכו למבצרים מגודרים... יישוב חומה ומגדל בעמק יזרעאל, צילום אווירי 1938. הועלה לויקיפדיה על ידי זולטן קלוגר. הצילום הוא נחלת הכלל]

תפיסת הכורח להתעניינות ולהשפעה אקטיבית גם במרחב שמחוץ לגבול המוכר של שליטה, באה לידי ביטוי במובנים רחבים יותר בדוקטרינת מונרו האמריקאית - שפורסמה במאה ה-19 ובה נקבע כי כל מה שקורה בדרום אמריקה, חרף המרחק הרב, רלוונטי מבחינה אסטרטגית גם לביטחון ארה"ב וכי זו לא תהסס לפעול במידה ותראה בכך צורך קיומי.

גם האינטרסים של רוסיה באוקראינה ובגיאורגיה נשענים על הגיון דומה. תפיסה זו מכירה בכך כי למדינה ישנם גבולות משפטיים, אך ישנם גם גבולות אסטרטגיים.

כך למשל, מאז סיום מלחמת העולם השנייה ראתה אנגליה בנהר הריין גבול אסטרטגי, כך שמעבר של כוח עוין את קו זה מערבה, יהווה עילה למלחמה. גם לצה"ל מרחבי עניין אסטרטגיים מעבר לגבולותיה המשפטיים של ישראל ואם לא יוכל לפעול במרחב ויאלץ להסתגר מאחורי גדר גבול, השפעתו על המרחב ועל אזורים אסטרטגיים תפחת בהדרגה.

[המפה משמאל: מפת נהר הריין - כל כך רחוק מאנגליה ובכל זאת מהווה את גולה האסטרטגי... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי  Daniel Ullrich - Threedots. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[למאמר של האלוף גרשון הכהן: 'גבולות אסטרטגיים, גבולות משפטיים והפער ביניהם', לחצו כאן]

הגדר כגורם משבש

בהגיון של פרויקט הגדר טמון אותו דיון היסטורי מימי וינגייט, אך הוא מועצם למשמעויות רחבות היקף ברמה הלאומית והבינלאומית.

[בתמונה משמאל: אורד וינגייט... הפתרון נעוץ ביוזמה התקפית ולא בהתבצרות והמתנה לתוקף... התמונה היא נחלת הכלל והועלתה לויקיפדיה על ידי U.S. military photo]

כאשר מתקיים מרחב שהוא מוסדר בינארית, באמצעות גדר המוכרת כקו גבול מפריד, מעבר כוח צבאי לפעולה מעבר לגדר, מסומן במשמעויותיו כשינוי מצב אסטרטגי, עד כדי מלחמה. זהו למעשה המצב שנוצר ברצועת עזה מאז ההתנתקות ב-2005. ואכן כניסת צה"ל כיום לבית חנון שבתוך רצועת עזה, מרחק הליכה מהיישוב נחל עוז שבשטח ישראל, כרוכה במהלך צבאי החורג משגרת הפעילות הביטחונית. מאידך, במצב המתקיים כיום ביהודה ושומרון, מעצם נוכחות צה"ל והמתיישבים במרחב כעניין שבשגרה, פעולות כוחות צה"ל לעצירת מבוקשים ולסיכול תשתיות טרור מידי לילה, גם הן עניין שבשגרה. בהיבט זה, עצם קיומה של הגדר כמחוללת סדר מרחבי בינארי, עלול לשבש את גמישות הפעולה של צה"ל במרחב, ולפגוע בלגיטימיות של המאמץ המתמיד המנוהל על-ידי צה"ל והשב"כ במלוא המרחב.

המשך קיומו של פרויקט הגדר מציב בפני מקבלי ההחלטות את השאלה: כיצד אנו מבקשים להסדיר את המרחב ומה הסדר המרחבי המועדף לצרכינו? האם אנו מבקשים מרחב המוסדר באופן בינארי, ברעיון חלוקתי מסדר, בהגיון "הם שם ואנחנו כאן", המוגדר על-ידי קווים מפרידים ברורים ככל הניתן, או שבניגוד לכך אנו שואפים לסדר מרחבי היברידי - בעירוב מרחבי בין "כאן" ל"שם" הנבנה בהכוונה תפיסתית - אשר יעניק לצד הישראלי יתרונות מערכתיים במיצוי הכוח. בארגון מרחבי כזה ניתן לבטא באופן יעיל יותר את מרכיבי הכוח של מדינת ישראל בשילוב הבין ארגוני: צה"ל - שב"כ - משטרת ישראל ובתמיכה של הרשת ההתיישבותית.

דיון זה אינו זר והוא עובר כחוט השני, מתקופת היישוב, לימי ראשית המדינה ועד ימינו אנו. כך למשל, בשנות ה-60, בראשית התפתחות פעילות הפת"ח, התעורר ויכוח במטכ"ל על התועלת הביטחונית שבהקמת גדרות. אל"מ אריאל שרון ששימש באותה העת, ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל פיקפק ביעילות הגידור ובמתקני התאורה והתנגד להשקעה נוספת בהם, אך צידד בהשקעה באמצעים מיוחדים. שרון הציע להכשיר את כל הגייסות הסדירים "למלחמה של היום", כלומר, להתמודדות עם ארגוני החבלה אף אם יהיה הדבר על חשבון הכנתן להתמודדות עם צבאות ערב, שראה בה איום רחוק.

לעומתו, אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, תמך בהרחבת הגידור, המארבים, מתקני התאורה ויתר האמצעים ההגנתיים. גם הרמטכ"ל רבין עמד על כך שגישת שרון לפריסת צה"ל במארבים, תשעבד את הצבא למאמץ הגנתי בלתי אפשרי. מצד אחד הבין רבין שבמבחן התוצאה, מאמצי הביטחון השוטף אינם יכולים להביא לסגירה הרמטית של הגבול ולהישג מושלם. אך מצד שני, מתוך הכרת חרדות האוכלוסייה הישראלית בסְפָר:

"...לא פטר את הצבא גם מן המשימה המאוסה בידי המפקדים - המגננה, הכרוכה באמצעים יקרים, בסיורים, בשמירות ובמארבים. הוא הסביר זאת בכורח להעניק תחושת ביטחון לישובי הקו 'כי יש יהודים ויש עניין של פסיכולוגיה… אנו רוצים שאנשים יחיו לאורך הגבול ואם לא נגן עליהם גם על-ידי גדר ותאורה הם לא יגורו ליד הגבול'"^[2]

לימים, בתקופת גל הפיגועים שהגיע עם חתימת הסכמי אוסלו, בתחילת שנות ה-90, החל כאמור לעלות רעיון בניית הגדר כחיץ המפריד את ישראל הריבונית מאזור יהודה ושומרון. ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דאז, אלוף (במיל.) אורי אור, שהבין את המשמעות שתהיה למהלך שכזה על תפיסת הביטחון של צה"ל, הזהיר:

"תפיסה ביטחונית זאת, המעדיפה התבצרות מאחורי קווים, יוצרת פסיביות וכניסה לעמדות מגננה, גם אם לא נרצה בכך".^[3]

[תמונתו של האלוף אורי אור נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דוד דורון. רישיון השימוש: GFDL]

במציאות הנוכחית בה נשקל המשך בניית הגדר בגוש עציון ודרום הר חברון, מתחדדת עוד יותר האפשרות ליצירת מציאות הדומה לזו שהתפתחה ברצועת עזה, גם ביהודה ושומרון. כפי שמסתמן מכוונת המצדדים בגדר כגבול לעתיד, מיקוד שגרתי של מאמץ ההגנה רק מצדה האחד של הגדר עתיד לקבע לאורך הזמן קושי ליזום פעולות מצידה השני. הם אמנם מבקשים להרגיע באמירה כי אין בכוונתם לראות בגדר מחסום לפעולת צה"ל גם מעברה השני, אלא שעל-פי מה שהתרחש בעזה, כ"ניסוי מעבדה" חסר תקדים, ניתן ללמוד עד כמה הגדר מייצבת קו חזית שכל פעולה מעבר לה הופכת עם הזמן לאירוע מבצעי מורכב בעל משמעויות פנימיות ובינלאומיות, המקשה על קבלת ההחלטה לממשו.

מציאות זו הובילה גם לכך שהפעלת הכוח האווירי התבססה כברירת המחדל המבצעית, חרף החסרונות הרבים שיש לה ברובד הטקטי, בהיקף ההרס ובפגיעה בחיי בלתי מעורבים. הפעולה האווירית נתפסת ככזו שמתחילה ביציאת כלי הטייס ומסתיימת עם חזרתם בסיום המשימה וככזו אשר באופן יחסי ניתנת לשליטה בהחלטה על סיומה. זאת בשונה מפעולה קרקעית בה מקבל ההחלטה מודע לסיכון כי מדובר בצעד אל-חזור אל הבלתי נודע.

ראוי ללמוד את הקשיים המעורבים בהחלטה להפעלת כוח קרקעי ברצועת עזה. קשיים אלה נובעים בין היתר, מכך שחציית כוח קרקעי נתפסת כ'הכרזת מלחמה', בשונה מכוח אווירי שחציית הגבול שלו ברוב המקרים היא מהירה בחתימה נמוכה ובעלת מאפיינים כירורגיים ונקודתיים.

יצירת גבול דה-פקטו בין יהודה ושומרון לשאר שטחי הארץ באופן שיביא את צה"ל לנוכחות מצידה האחד בלבד יאלץ את מדינת ישראל לספק הסברים בכל פעם שתחליט לפעול יבשתית מצידה השני של הגדר. בפועל תיווצר "גבוליזציה של הגדר" וכל השטח הנפרס מעבר לצד הגדר בו פועל צה"ל יקבל מאפיינים של שטח ריבוני זר. מצב שכזה יגביל את הלגיטימציה של מקבלי ההחלטות ושל צה"ל לפעול באזורים שיצריכו זאת ביטחונית ויגביל את גמישות הפעולה.

מציאות זו אינה בגדר ההערכה בלבד. הדברים באו לידי ביטוי במסמך מקיף ומפורט שנכתב בין היתר על-ידי אלוף (מיל') גדי שמני (ראו תמונה משמאל) וקולונל כריס באומן^[4] שישמש אחראי על התיק הישראלי במועצה לביטחון הלאומי בארה"ב והיה עוזרו של גנרל ג'ון אלן בגיבוש המלצות לסידורי הביטחון לישראל במסגרת הסדר הקבע, שאותו ביקש להוביל שר החוץ דאז ג'ון קרי, ונקראה בשם "תכנית אלן".

[בתמונה משמאל: האלוף גדי שמני. תמונה חופשית לשימוש, שהועלתה על ידי Chairman of the Joint Chiefs of Staff לאתר flickr]

נציין רק כי במרכזה של התכנית הקמתה של מדינה פלשתינית בריבונות מלאה, בקווי 67', עם תיקונים קלים של גושי התיישבות ובירה בירושלים המזרחית. בנקודת המוצא לתכנית מונחת קבלה מוחלטת של הדרישה הפלשתינית לריבונות שלמה, ללא כל נוכחות של חיילי צה"ל בשטחם, מקו המים בירדן ועד קווי 67'.

במסמך מודגש כי לישראל תהיה יכולת עקרונית, כמדינה ריבונית, ליזום פעולות מעבר לגבול אך החלטה שכזו תהיה צעד הרה גורל במשמעויות בינלאומיות:

"הפלסטינים לעולם לא יסכימו לתת לישראל זכות כניסה מחדש, אך יש אפשרות שיהיה הסכם צדדי בין ישראל לארה"ב על התנאים בהם ארצות הברית תתמוך בפעולה חד צדדית של ישראל. בסופו של דבר ישראל היא מדינה ריבונית בעלת זכות להגנה עצמית. לפיכך היא יכולה להפר באורח חד צדדי את הריבונות של מדינה אחרת, אך תוך הסתכנות בסיכונים הנלווים, שאותם המנהיגות הישראלית תצטרך לשקול."

חשוב להבהיר, פעולה הגנתית אין משמעותה הסתגרות מאחורי גדרות וחומות, היא יכולה להיות דינמית ומאופיינת בכוחות הפועלים בתוך המרחב ולאו דווקא באמצעות כוחות צבא. פריסה אזרחית במרחב התפר, דוגמת רשת חוות התיישבותיות לאורך הקו יכולות מעצם קיומן ליצור מחסום טבעי באופן וביעילות משמעותיים אף יותר.

אם נחזור לרובד המעט יותר טכני של הגדר חשוב כאמור לזכור: גדר היא רכיב אחד במערכת ביטחון שוטף רבת רכיבים. היא מחייבת סדר פעולות רוטיניות, בצידה עוברת דרך פטרול ודרך טשטוש למעקב אחר עקבות של חדירה, מידי ערב יש לחדש את הטשטוש ומידי בוקר יש לעבור לאורכה של הגדר לגישוש עקבות, יש לאייש אמצעים אלקטרוניים באופן רציף וליצור דינמיקת כוח משתנה ככל הניתן. ניתן לומר כי גדר היא כלי, שעל מנת להביאו לכדי מיצוי מיטבי, נדרשת הקצאת כוחות משמעותית מאוד לצד תפיסה הפעלה סדורה. להמחשה, ניתן להביט אל נתוני העבר לעומת ההווה.

טרום מלחמת ששת הימים השקיע צה"ל בביטחון השוטף לאורך כל הגבולות, לא יותר משמונה פלוגות. כיום משקיע צה"ל בפעולת ביטחון שוטף לאורך גדרות הגבול בבקעת הירדן ובלבנון סדר כוחות גדול בהרבה. סדר הכוחות שמפעיל כיום צה"ל לאורך גבול מצרים ורצועת עזה גדול ממספר הלוחמים שהיו בפעילות מבצעית בסיני בתקופה שהיה בשליטה ישראלית, בימים שלאחר מלחמת יום כיפור, לפני הסכם השלום עם מצרים. כמו-כן, כמות הכוחות והמשאבים שצה"ל מקצה כיום להגנה על ישראל מפני רצועת עזה עלתה באופן ניכר בהשוואה לתקופה שקדמה לנסיגת צה"ל מרצועת עזה. נתונים אלה מבססים את הטענה כי לאורך זמן, גדר היא משאבת כוחות משמעותית, ועל מנת להפעילה באופן מיטיבי יש לעשות בהקמתה שימוש מושכל ולא להיתפס להנחת העבודה השגויה, כי עצם קיומה כשלעצמו ישיג את המענה ההגנתי המבוקש.

למרות שבהגדרתו האסטרטגית, המאבק בטרור הוא מגננתי ביסודו, ברמה הטקטית נקטה ישראל שילוב של גישה הגנתית והתקפית. בהשפעת האתוס ההתקפי עליו נבנה צה"ל, ניתנה עדיפות להפעלת הכוח בדומיננטיות לגישה התקפית. בשל כך, צה"ל כאמור, בחר שלא להסתגר מאחורי גדרות ומכשולים. לאחר 'חומת מגן' שהייתה מערכה מתקפתית, המשיך צה"ל להיצמד לדפוס פעולה התקפי-אקטיבי ביהודה ושומרון, ברצף הנמשך עד ימים אלה. בדפוס התקפי זה, צה"ל פועל יום יום כנגד תאי הטרור בעומק שטח האויב במטרה, לפגוע בתשתיות הטרור ולבצע מעצרים וחיסולים ממוקדים.

לסיכום, כושר הניידות של צה"ל במרחב הפעולה הוא משמעותי מאוד לצורך פעילות סיכול הטרור והוא נובע מהשליטה במרחב. אם נדרשת הבחירה בין חיכוך דינמי בתוך השטח על פני שיעבוד הכוחות למשטר הגדר, אזי כי כוחות דינמיים בתוך השטח עדיפים.

הגדר כ'מחסום מנטלי' על היוזמה המבצעית ורוח הלחימה

בנוסף לעובדה כי אבטחת גבול על בסיס גדר היא עבודה שגרתית החוזרת על עצמה, היא גם משבשת את הגמישות המבצעית ואת הדינמיקה היצירתית של הכוח הצבאי, זאת במקביל לערנות ודריכות מבצעית שהולכת ויורדת. פעולות רוטיניות אלה נלמדות על-ידי האויב ומקלות עליו לזהות נקודות תורפה ולפעול בהתאם כנגד כוחותינו.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי GDJ / 2739 לאתר Pixabay]

תוצאות התחקיר שערך אלוף (במיל.) גיורא איילנד לאירוע חטיפת גלעד שליט מעלה כי החטיפה לא הייתה מתאפשרת, וייתכן כי אף הייתה ניתנת לסיכול מוקדם, או לסיכול במהלך האירוע, לולא הייתה גדר. בפועל, לא רק שהאירוע עצמו לא סוכל אלא שברגעים הקריטיים בהם נמלטו החוטפים עם שליט אל מעבר לגדר, לא התנהל כלל מרדף. הסיבה לכך נעוצה בהיותה של הגדר 'מחסום מנטלי' עבור הלוחמים, אשר בהתאם לה המרחב שמעבר לגדר נתפס כאזור אויב שפעולה בו כרוכה בהכנות ובמסכת אישורים. הגדר במובן הזה יצרה 'חומה קוגנטיבית' לכוח שפעל בשטח, דבר שלא היה מתקיים לולא הייתה גדר המקיימת הפרדה בין "כאן" ל"שם". הגדר כאמור מארגנת 'מרחב בינארי' במקום 'מרחב היברידי' הכולל נקודות חיכוך. היטיב לתאר זאת בספרו, שרון רוטברד:

"האינטימיות והגסות של גדר ההפרדה רק משקפות את נואשותו של הניסיון לכפות על המציאות את המודל הפשטני הבינארי של מדינות הלאום מהמאה ה-19 ואת חלוקתו המלאכותית של המרחב ליחידות שטח הומוגניות ונפרדות".^[5]

אם נביט על רצועת עזה טרום נסיגת צה"ל נראה כי הייתה פרוסה גדר אשר תחמה את הרצועה, אך עיקר כוחות צה"ל עדיין פעלו בתוך השטח באופן שיצר חיכוך על בסיס פריסת ההתיישבות והביא איתו דינמיקה שונה של ביטחון. נוכחות צה"ל בתוך המרחב אפשרה לכוחות להגיע למרחבי האויב מכיוונים מגוונים. כך למשל, למחנות הפליטים במרכז רצועת עזה היה ניתן להגיע ממובלעת נצרים מצפון, מגבול רצועת עזה ממזרח ומכפר דרום ומאזור יישובי גוש קטיף מדרום. בצורה כזו יכולת ההפתעה, הגמישות, הניידות והשליטה בשטח היו יעילות בהרבה מאשר במצב ההערכות לאורך קו הגבול בעוטף רצועת עזה.

[במפות: פוטנציאל תנועת צה"ל במרחב רצועת עזה. מימין: טרום נסיגת צה"ל, משמאל: המצב אחרי]

החיכוך הפנימי בשטח מועיל למערכת הביטחון. נוכחות צה"ל בתוך שטח הרצועה הצריכה את האויב להתמקד במספר זירות הגנה והתקפה. יציאת הכוחות והתבססותם על גדר ביטחון בלבד, ללא כל נוכחות צבאית משמעותית בתוך השטח, הפכה את הגדר למוקד בודד, והקלה על האויב.

הלכה למעשה, בניית גדר מארגנת סדר צורני הנראה לכאורה כמייעל את מיצוי הכוח של צה"ל, אולם, בהיבטים רבים ההפך הוא שקורה: האויב מנצל את הסדר הצורני החדש סביב הגדר למיקוד מאמציו ההתקפיים למול מערכת ההגנה של צה"ל, ומייעל את מערכת ההגנה שלו למול מספר מוגבל יותר של צירי התקפה. כך מעלה הגדר את יכולת ההגנה של האויב ומחלישה את יכולת ההתקפה של התוקף, באופן שדורש מהמגן כוח רב יותר.^[6] הטענה המקובלת אצל 'טכנאי הביטחון' כי קיצור הקווים מועיל לביטחון, היא טענה שגויה ביסודה. דווקא למערכת הישראלית המגוונת במרכיבי כוח, קיצור הקווים הוא מגבלה. חיכוך במרחב פנימי היברידי מאפשר מיצוי יעיל של כלל מרכיבי הכוח ובכלל זה גם הפריסה האזרחית בשטח. כך למשל, הקפת שטח בגדר מקשה לאורך זמן על החדרת סוכנים המצריכה חיכוך קבוע באנשים - דבר המאפשר הפקת מודיעין איכותי - ומאלצת את הגברת השימוש באמצעים טכנולוגיים הבאים על חשבון יכולת זו.

לצד השפעות שליליות אלה אשר מתחילות לחלחל גם לפעילות צה"ל ביהודה ושומרון, ניתן לזהות גם מגמה ברורה של החלשות באופי הפעילות של ישראל בתא שטח זה. עצם קיומה של הגדר, וביתר שאת, השלמת מקטעים נוספים, מסמנת באופן ברור ומובהק את האזור שישראל רואה בו כמופרד משטחה הריבוני, דבר המקשה על לגיטימיות הפעולה הצה"לית ומעמיד את הנוכחות והשליטה של ישראל מעבר לצידה השני של הגדר בסימן שאלה המשחק לידי המתנגדים לנוכחות צה"ל ביהודה ושומרון.

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

^[1] אניטה שפירא, חרב היונה הציונות והכוח 1948-1881 (עם עובד, 1992) עמ' 342-345

^[2] עמי גלוסקא: "אשכול תן פקודה". עמוד 139

^[3] סיפורה של גדר,  91 | פורסם ב"הארץ" (12.4.1995)

^[4] ADVANCING THE DIALOGUE, A Security System for the Two-State Solution, Ilan Goldenberg, Major General (Res.) Gadi Shamni, Nimrod Novik, and Colonel Kris Bauman, Center for a New American Security (May 2016)

^[5] שרון רוטברד, עיר לבנה עיר שחורה, תל-אביב, הוצאת בבל 2005 (עמוד 323)

^[6] ערן אורטל, בין הקטבים, גיליון ??, חודש ושנה,  עמוד 43.

• גרשון הכהן (2017), גבולות אסטרטגיים, גבולות משפטיים והפער ביניהם, ייצור ידע, 19/10/17.