[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

[לאסופת המאמרים בסוגיית עבריינות הנוער באתר, לחצו כאן]

[מאמר זה פורסם לראשונה בספר, "קטינים נפגעים וקטינים פוגעים", בעריכת: מאיר חובב, אירית הרשקוביץ ודבורה הורוביץ, תל אביב: צ'ריקובר, 2001, עמ' 92-55]

ד"ר מאיר גלבוע הוא קרימינולוג ישראלי וניצב משנה (בדימוס), שכיהן כסגן ראש היחידה הארצית לחקירות פשעים במשטרת ישראל.

לאחר פרישתו מהמשטרה, עמד בראש מחלקת החקירות ברשות ההגבלים העסקיים.

לאחר מכן שימש יועץ מיוחד לענייני שחיתות למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס.

*  *  *

מבוא

בשנים האחרונות עולה, ביתר עוז, השאלה מה מקומו של התשאול בחקירה פלילית, והאם לא מן הראוי להפנות את רוב מאמצי החקירה למציאת ראיות מוחשיות, המנותחות ומוצגות בדרך מדעית ואובייקטיבית. אי הנחת מכך שבתי משפט מוסמכים להרשיע נאשמים, גם בעבירות חמורות מאד, על פי הודאה בבית משפט (או על פי הודאה במשטרה ו"דבר מה" כראייה נוספת) בלבד ומאבקים ציבוריים למען אנשים שהורשעו ברצח על פי הודאותיהם, שהושגו על פי הנטען בדרכים פסולות, הביאו להקמתה של "הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר" (גולדברג, 1994).

ה"חשש למשפח משפטי עקב הודיית שווא" (שם, 6) והמקרים האחרונים בהם החליט בית המשפט העליון על עריכת משפט חוזר (מ"ח 1966/98, הררי - "כנופיית מע"ץ"[1]: מ"ח 7929/96, כוזלי - המורשעים ברצח דני כץ ז"ל[2]) מצביעים על נטייה לצמצם את חלקו של התשאול בחקירה משטרתית. החשש שנחקרים ייחקרו בשיטות פסולות וכתוצאה מזה ימסרו הודאות שווא גדול יותר כאשר בקטינים עסקינן. הקטינים, כקבוצה, מודים יותר הרבה ויותר מהר מחשודים בגירים (Gudjonsson, 1992, 54 - 56). משתנים נוספים, המשפיעים על שיעור הודאות דיפרנציאליים אצל בגירים ומבוגרים ועל שכיחות גבוהה יותר של הודאות אצל קטינים, הם העדר הרשעות קודמות (שם, 56 - 58) וחוסר ייעוץ משפטי (שם, 59 - 61), שני משתנים שמצויים במידה רבה יותר אצל קטינים מאשר אצל בגירים. מחקרים שונים על מידת הסוגסטיביליות של ילדים ונוער מצביעים על כך שקטינים הם יותר סוגסטבילים מאשר מבוגרים, יותר מושפעים משאלות מדריכות ויותר נענים לסמכות בוגרת (שם, 92 - 95, 143). נתונים אלה אך מחריפים את השאלה בדבר מקומם של התשאול וההודאות במערכת אכיפת החוק בכלל ומקומם של אלה בחקירת קטינים בפרט.

אין ספק שחוסר הנחת המבוטא על ידי משפטנים מסוימים מהתמקדות של המשטרה בתשאול של חשודים בכלל ושל חשודים קטינים בפרט, על מנת להביאם לידי הודאה בעבירה, התעלמות החוקרים מכיווני חקירה או מאמצעי חקירה נוספים (הגם שהם, בדרך כלל, צורכי משאבים וזמן רבים יותר),  עלולים להביא לערעור מעמדה של ההודאה כ"מלכת הראיות" (שטרוזמן, 1993, 217). עם זאת, ההודאה תמשיך לשמש ככלי חשוב להגיע לחקר האמת ולגילוי עבירות.

מטרת מאמר זה היא להציע מסגרת לתשאול קטינים, הנמצאים בחקירה משטרתית, שתאפשר לחוקרי המשטרה להביא את הנחקרים הקטינים לידי שיתוף פעולה ומסירת הידוע להם על העבירה הנחקרת, ואם הם החשודים - להודות בעבירה המיוחסת להם, מחד גיסא, לקבוע גבולות לתשאול כזה, על מנת שהעדויות וההודאות שיתקבלו יהיו אמיתיות ולא הודאות שווא שהושגו עקב שימוש בלחצים אסורים ומוגזמים[3]. חלקו הראשון של המאמר יוקדש לתיאור הדגם הכללי של תשאול ובחלקו השני יתוארו ההבדלים בין הדגם הכללי, המיושם בדרך כלל בתשאול בגירים, ובין תשאול של קטינים. למרות שנחפש את הייחוד בתשאול קטינים, יש להדגיש כי העקרונות הכלליים של תשאול טובים לכל סוגי האוכלוסיה הנחקרת, בכל סוגי העבירות ובתנאי התשאול השונים. אך ההבדלים בין נחקרים שונים, עבירות שונות, נסיבות שונות של ביצוע העבירה ותנאי תשאול שונים, מחייבים את החוקר לעשות שימוש בשיטות תשאול שונות, כך ששיטת התשאול תתאים לכל המרכיבים המיוחדים האלה (משטרת ישראל, 1978, 44 - 53). לתשאול קטינים מאפיינים יחודיים, מאחר שמדובר בקבוצה שונה במידה רבה מקבוצות נחקרים אחרות, ולכן שיטות התשאול של קטינים וייחודן משיטות תשאול של בגירים יתאימו למאפיינים המייחדים את הקבוצה הזו מאחרות.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

הפקת מידע בחקירה מחפצים ומבני אדם

חקירה פלילית היא בעיקרה הליך של הפקת מידע. החוקר מחפש מידע על עבירה פלילית, על אופן ביצועה ועל מבצעיה. מטרת החוקר היא להפוך את המידע הנאסף לראיות קבילות בבית המשפט, שיאפשרו העמדת מבצע העבירה לדין. לרשות החוקר שתי דרכים עיקריות להפקת המידע: הפקת מידע מחפצים והפקת מידע מבני אדם. הפקת המידע מחפצים כוללת תפיסת חפצים, שעשויים להוות ראיות, ובחינתם, לעתים קרובות גם עריכת בדיקות פורנזיות בחפצים אלו ומתן חוות דעת של מומחה על כך. הצורה העיקרית של הפקת המידע מבני אדם היא התשאול[4] - תהליך של אינטראקציה בין שני בני אדם (לעתים יותר משניים) בו החוקר מבקש לקבל מהנחקר את הידוע לו על עבירה.

ההתקדמות המדעית במאה העשרים תרמה תרומה משמעותית ליכולת של מערכת אכיפת החוק בכלל ושל המשטרה בפרט להציג בפני בית המשפט ראיות אובייקטיביות יחסית, כתוצאה מבדיקות מדעיות של ראיות חפציות, כגון: מציאת טביעות אצבעות והשוואתן, השוואת מינשך של שיניים והשוואת חלקיקים קטנים של חפצים שונים. אין ספק, שההתפתחות החשובה ביותר במדע הפורנזי במאה זו היה הגילוי של "פרופיל הדנ"א" ב - 1984 (למאמרים אודות הוויכוח על השימוש בטכנולוגיה החדשה, ראה גלילי ומרבך, 1991; Thompson, 1993; Harmon, 1993;  Neufeld, 1993). אולם ברוב האירועים הפליליים הנחקרים על ידי המשטרה לא הראיות המוחשיות והמדעיות הן אלו שמובילות אל החשוד[5], מה גם שרק לעתים רחוקות נמצאות ראיות חפציות בעלות עוצמה ראייתית חד משמעית (כמעט), כמו טביעות האצבעות ודנ"א, ורוב הראיות נאספות בדרך של תשאול הקורבנות, העדים והחשודים[6]. זאת ועוד, לחפצים ולבדיקות המדעיות, הנערכות בחפצים ובממצאים אלו, אין כל משמעות ראייתית ללא ההסבר האנושי מפי המעורבים בעבירה להימצאותם או להיעדרם[7]. זאת ועוד, הראיות אודות הכוונה, המצב הנפשי, המחשבות וכיו"ב נאספות בלעדית בדרך של תשאול. לכן, למרות ההתקדמות המדעית בשנים האחרונות, עדיין נותרו שאלות רבות, במסגרת חקירה, שאין להן עתה פתרון (ראה לדוגמא רשימתו של אלמוג, 1991), וגם התשובות, שהמדע הפורנזי משיב לשאלות במסגרת חקירה פלילית, אינן יכולות לספק ראיות ברמה של מעבר לספק סביר, ללא ההסברים האנושיים המתלווים להן. הבסיס, אם כן, לראיות הנאספות על ידי משטרה במסגרת חקירה, והמובאות בפני בית המשפט, היה ונשאר התשאול - הפקת אינפורמציה מבני אדם.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

חשיבות ההודאה בחקירה ובמשפט

מבין הראיות המתקבלות כתוצאה מתשאול של קורבנות, עדים וחשודים, נחשבה תמיד ההודאה  של החשוד ל"מלכת הראיות" (שטרוזמן, 1993, 217: דנ"פ 4342/97, סעיף 10 לפסה"ד של השופט חשין[8]) ומטרתו של כל חוקר היא להשיג הודאה מהחשוד. ההנחה היא שהאדם עצמו יודע, טוב יותר מאחרים, אם הוא ביצע את העבירה עליה הוא נחקר ואם לאו. לא זאת אף זאת, ניתן להרשיע אדם גם בהתבסס על ראיות שלכאורה הן "חלשות" יותר, כגון: על פי עדויות של שותפים לעבירה, שקיבלו טובת הנאה על מנת להעיד נגד שותף אחר[9], על פי עדות יחידה של הקורבן או של עד אחד[10] ועל פי ראיות נסיבתיות בלבד[11].

ההתייחסות אל ההודאה כאל "מלכת הראיות" אינה מקובלת כיום על הכל. השופטת דורנר רואה את הודאת הנאשם כ"ראיה חשודה" מראש (דנ"פ 4342/97, אל עביד,סעיף 3 לפסק דינה) ומחרים מחזיקים אחריה בעמדה זו גם ד"ר סנג'רו ופרופ' קרמניצר (סנג'רו וקרמניצר, 1999, 103). אולם דווקא בנתונים השונים שהם מביאים, מספר המקרים של הרשעות מוטעות עקב הודאות שווא בטל בששים לעומת גורמים נוספים להרשעות מוטעות. הגורם העיקרי להרשעות מוטעות הוא זיהוי מוטעה (יותר מ - 50%), וגם גורמים אחרים תורמים להרשעות מוטעות יותר מהודאות שווא: עדויות שקר של עדים, התנהגות פסולה של עובדי מערכת אכיפת החוק, דעות קדומות ואפליה גזעית וכיו"ב (רטנר, 1983: רטנר 1992: Huff et. al., 1996: Walker & Starmer, 1993, 13 - 15).

זאת ועוד, ההודאה עצמה, למרות שניתן לראותה כפרדוקס, בעיקר אם נקודת המבט היא רציונלית בלבד, קרי הודאה בעבירה היא בניגוד לאינטרס של הנחקר ועל כן היא הושגה באמצעים פסולים. זה מכבר נמצא כי האדם אינו דווקא יצור הפועל על פי הנחות רציונליות בלבד, ודווקא בתשאול הרגשות משפיעות על התנהגותו יותר מאשר ההגיון[12]. בנוסף לכך, הודאות אינן נדירות, נהפוך הוא - במחקרים שונים נמצא כי שיעור ההודאות בחקירות הוא כ - 40%. דפוס התנהגות החוזר בשכיחות גבוהה כל כך אינו יכול להיות חשוד, אלא חלק מרפרטואר ההתנהגויות הנורמלי של האדם. Gudjonsson (1992, 51 - 53) סוקר מספר מחקרים בנושא זה, ושיעור ההודאות נע בהם בין 42% ל - 80%. על פי נתונים שאספו Cassell & Hayman (1996, 871 - 876) שיעור ההודיות לפני 1966 בארה"ב נע בין 55% ל - 60% (לפני החלטת ביהמ"ש העליון בארה"ב בעניין מירנדה)[13]. במחקר שערכו שני חוקרים אלה ב - 1994, נמצא ששיעור ההודיות עמד על 42% (שם, 869).

לכן, התפיסה כי הודאה היא ראיה חשודה מלכתחילה אינה עומדת במבחן המציאות, הן מפני שהתנהגות שכיחה כל כך אינה יכולה להיות אלא תוצאה אפשרית נורמלית של חקירה בעקבות ביצוע עבירה והן בהשוואה לראיות אחרות, שתרומתן להרשעות מוטעות רבה הרבה יותר. אין ספק שהדיון הציבורי והמשפטי אודות חלקו של התשאול בחקירה ומקומה של ההודאה בראיות המוגשות נגד מוסר ההודאה במשפט לא תם. אולם, כעת ובעתיד הנראה לעין אין תחליף לתשאול ולהודאה (אלא אם זונחים במידה משמעותית ביותר את הרעיון של לחימה בפשיעה והעמדת עבריינים לדין) ואף אין סיבה ממשית לנטוש שיטה זו.

למרות חשיבותה הרבה של ההודאה, לא מצאתי נתונים ישראליים על מספר ההודאות, המתקבלות במסגרת חקירה משטרתית, וקשה עוד יותר לאמוד את תרומתה של ההודאה לגילוי העבריין ולהרשעתו בבית משפט. שני חוקרים בריטיים (Baldwin & McConville, 1980) טוענים כי התרומה בפועל של ההודאה נמוכה במידה רבה מהחשיבות הכמעט מיסטית שמייחסים לה במערכת אכיפת החוק. מחקרו של Witt (1973) מצביע על כך שהודאה הייתה נחוצה ב- 24% מכלל המקרים, בעוד שבמחקרים אחרים נמצא שיעור יותר נמוך. Sobel (1965) מצא שהודאה נחוצה רק בכ - 10% מהמשפטים ובמחקר אחר (Wald Et Al, 1967) נמצא שהודאות הכרחיות ב - 13% מהתיקים.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי PIRO4D לאתר Pixabay]

Cassell (1998) בדק את נתוני הפשיעה והגילויים בארצות הברית לפני החלטת בית המשפט העליון בעניין Miranda (1966)[14] ואחריה. שיעור הגילויים ירד בכ 15% - 20%  וירידה דומה הייתה גם בשיעור ההודאות במהלך חקירות המשטרה. לירידה בשיעור ההודאות הייתה השפעה על שיעור ההרשעות. לפי הערכתו יש 3.8% פחות הרשעות בשנה, בגלל "מירנדה", וזאת על פי ההערכה שהודאות משמשות כראיות המבססות כרבע מההרשעות.

Cassell & Hayman (1996,  905 - 916) בדקו את חשיבותן של ההודאות להגשת כתב אישום. על פי דעת הפרקליטים, שהשתתפו במחקר, ב - 22% מהמקרים ההודאה הייתה חיונית, ב - 39% חשובה, ב - 35% לא חשובה וב - 3.4%  לא נחוצה. הפרקליטים הגישו כתבי אישם נגד 87.5% מהחשודים שנחקרו ומסרו הודאות, אך רק נגד 74% מהחשודים שלא הודו. ההודאות נמצאו כבעלות משקל גם בהשפעתן על ההרשעות. 79% מבין אלו שהודו בתשאול הורשעו בעבירה כלשהי, לעומת 49% מבין החשודים שהתשאול לא הניב הודאות (הבדל של 60%!). בנוסף לכך, העבירה בה הורשעו המודים הייתה יותר חמורה מאשר העבירות בהן הורשעו המכחישים או השותקים. במחקר אחר של Cassell & Markman (1995) נמצא שהאפקט של "מירנדה" היה "יבוש של הודאות מרצון חופשי" על ידי הכנסת עורכי דין לחדרי החקירות של המשטרה. מעניין לציין כי הירידה בשיעור ההודאות בארה"ב של כ - 40% בעקבות החלטת "מירנדה", מקבילה לירידה בשיעור ההודאות בבריטניה בעקבות חקיקת פקודת המשטרה והראיות החדשה ב - 1984 (PACE). הנה כי כן, לדעת Cassell וחבריו, להודאה תרומה מכרעת להליכי אכיפת החוק. בחלק ניכר מהעבירות הנחקרות, אין להודאה תחליף, שכן לא נמצאות, עקב סיבות שונות, ראיות נוספות בלתי תלויות בחשוד.

האמת נמצאת, כמו בהרבה מקרים אחרים, אי שם באמצע, בין 10% במחקרים המצוטטים על ידי Baldwin & McConville ובין 22% שנמצאו על ידי Cassell. הוספת המקרים - יותר מ - 30% - בהם ההודאה הייתה חשובה אך לא חיונית, תביאנו לכך שבמחצית המשפטים משחקת ההודאה של החשוד במהלך החקירה תפקיד מרכזי בגילוי האמת. אם נוסיף לכך את המקרים שהודאה של חשוד אחד תרמה באופן משמעותי לאיסוף ראיות נוספות נגד שותפיו, התוצאה היא שללא הודאות יהיו פניה של מערכת אכיפת החוק שונים לחלוטין.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהשיפוט אם ההודאה היא חיונית לשם הגשת כתב אישום, התבצע במחקרים אלה, אחרי סיום החקירה, כאשר תיק החקירה הגיע לרשות התובעת. במקרה כזה, מוצגות בפני התובע כל הראיות, שהושגו בחקירה, וביכולתו לשקול את חיוניותה של ההודאה, לעומת שאר הראיות שבתיק. אמנם, אחד הממצאים במחקרים אלו, הוא שככל שיש בידי החוקר יותר ראיות, הנחקר יטה יותר להודות בעבירה. אולם, במקרים רבים, חלק ניכר מהראיות מושג בעקבות ההודאה של החשוד בחקירה או בעקבות הודאה של אחד משותפיו. לכן, קשה לבודד את המקרים שבהם החשוד הודה בעקבות קיומן של ראיות בלתי תלויות בו, מהמקרים בהם הראיות האלו הושגו בעקבות הודייתו. כנראה שהתמונה האמיתית היא שהתרומה הישירה והעקיפה של ההודאה היא גדולה יותר, מהאחוזים שננקבו קודם. כזו היא התמונה המתקבלת ממחקרו של McConville (1993). במחקר זה נמצא שכ - 40% מהנחקרים הודו בחקירה. 64% מבין החשודים, שהיו נגדם ראיות טובות כבר לפני התשאול, הודו בחקירה במשטרה, ואילו מבין אלה שהראיות נגדם בשלב זה היו חלשות, הודו 46% מן הנחקרים. במקרים האחרונים היוותה ההודאה נדבך חשוב להגשת כתב אישום, אם כראייה המבססת כתב אישום ואם כמנוף למציאת ראיות נוספות (שם, 32).

המסקנה היא כי הודאה של חשוד היא בעלת חשיבות רבה בהליך אכיפת החוק, ובמיוחד בנקודת ההחלטה אם להגיש כתב אישום נגדו ואם לאו. אולם, חשיבותה של ההודאה אינה מצטמצמת רק לבחינת משקל הראיות נגד החשוד המודה בעקבות ההודאה, אלא גם להשגת מטרות נוספות של החקירה[15]. בין מטרות אלו ניתן למנות: השגת ראיות נוספות נגד אותו חשוד, במקרים בהם יש צורך בראייה מסייעת להודאה, לשם הגשת כתב אישום; איתור רכוש גנוב; מציאת ראיות נגד שותפים נוספים לעבירה הנחקרת; מציאת נקודות התורפה שאיפשרו את ביצוע העבירה, על מנת למנוע עבירות נוספות; פתרון עבירות אחרות וכיו"ב. מטרה חשובה לא פחות, שלשם השגתה יש צורך בהודאה, היא "ניקוי" חשודים או נאשמים או אף כאלה שהורשעו בטעות, אך הם חפים מפשע. לא פעם, הודאה של העבריין ה"אמיתי" (האשם) הביאה לזיכוי אנשים שהיו חשודים, או אנשים שהוגשו נגדם כתבי אישום או אף אנשים שהורשעו בעבירות שלא ביצעו ונשפטו לעונשי מאסר ארוכים (Bedau & Radelet, 1987)[16].

הנה כי כן, למרות החשש שתשאול במשטרה עלול לגרום להודאות שווא ולהרשעות מוטעות, אין כיום תחליף לתשאול בכלל (לרבות תשאול קרבנות, מתלוננים ועדים) ולתשאול של חשודים בפרט, ובכלל זה גם של קטינים.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

תשאול - שלבים ושיטות

שאלת השאלות היא אם יש ייחוד לתשאול של קטינים מתשאול מבוגרים. נראה, כי עקרונות התשאול, שבמידה רבה שאובים מתוך העקרונות של ראיונות בכלל, הם זהים לקבוצות השונות של הנחקרים. כך גם Sullivan (1970, 4) אינו רואה הבדלים מהותיים בין ראיון פסיכיאטרי ובין ראיונות אחרים (וראה גם בנבנישתי, 1984, 9). כך גם, אינני רואה כי יש הבדלים מהותיים בין השלבים בתשאול בכלל ובין שלבי תשאולם של קטינים (וראה אצל בנימין, 1990, 42, על שלבי הראיון המסייע, שהם זהים לשלבי התשאול). עם זאת, לגיל השפעה רבה על מהלך התשאול, ולכן נתאר בפרק זה את הדגם הכללי לתשאול, ורק אחריו נציין את ההבדלים בין תשאול בכלל (או תשאול מבוגרים) ובין תשאול קטינים.

עקב ההנחה כי עקרונות התשאול הם דומים גם בתשאולם של קורבנות, מתלוננים, עדים וחשודים, ומאחר שיהיה זה מעבר לתחומי מאמר זה, אתמקד בעיקר בתשאול של חשודים, אם כי ההבדלים בין קבוצות אלה הם יותר בבחינת שימוש בטקטיקות שונות הנובעות מאותה אסטרטגיה.

ההבדלים בין ראיונות או תשאול של אנשים שונים תלויים במספר רב של משתנים, כגון: מטרות התשאול, אישיותו של המתושאל, עברו ו"מעמדו" (חשוד, עד או קורבן), מקום התשאול, נסיבותיו והקשרו. בדומה לכך, גם גיל הנחקר ישפיע על תהליך התשאול, אם בהתייחסות הכללית של החוקר אל הנחקר הקטין בהתאמה לגילו, אם בהתאמת שיטת התשאול לגיל הנחקר ואם במתן דגשים שונים לשלבי התשאול. עם זאת, הגיל הכרונולוגי אינו המשתנה היחידי. חשיבות רבה לניהול התשאול ולהצלחתו יש למשתנים האישיים של הנחקר. כך, למשל, תשאול קטין בעל עבר פלילי לא יתנהל כתשאולו של קטין שזו לו הפעם הראשונה בחקירה משטרתית, או ההבדלים הנובעים מתשאול קטין הנמצא במסגרת לימודית או מסגרת מסודרת אחרת ומתשאול קטין שנשר ממסגרות כאלה וכיו"ב. יצוין, כי במציאות אין מעבר חד משלב למשנהו ואין הפסקות בין השלבים השונים, והחלוקה לשלבים היא אנליטית במידה מסוימת. חלוקה זו טובה להבנת תהליך התשאול וללימודו. למעשה התשאול הוא תהליך רציף, הדרגתי ומתמשך, שבו כל שלב הוא המשך טבעי וישיר של השלב שקדם לו והתחלה לשלב הבא אחריו (ליויט, 1970, 177). עם זאת, בכל שלב עומד במוקד התשאול עניין מרכזי אחר.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

ניתן לחלק את תהליך התשאול לארבעה שלבים: הכנת התשאול, פתיחת התשאול, שלב הבירור והתיחקור וסיום התשאול:

1. שלב ההכנה

בשלב ההכנה החוקר מתרכז בהכרת חומר החקירה על בוריו, באיסוף מידע על הנחקר ממקורות חיצוניים לו ובקביעת מטרות התשאול. על החוקר להיות בקיא בחומר החקירה, על מנת שידע לעקוב אחרי דברי הנחקר ולבדוק היכן הוא דובר אמת והיכן הוא משקר מחד גיסא, וכדי שידע לכוון את הנחקר לשוחח על נושאים המעניינים את החוקר מאידך גיסא. לצורך זה, על החוקר להכיר את גם הנחקר והרקע שלו, אשר עשויים לתת לחוקר יתרון פסיכולוגי על פני הנחקר (ליויט, 1970, 152 - 154). הכרת הנחקר מספקת לחוקר לבחור את שיטת התשאול המתאימה לו ביותר. הכרת חומר החקירה כוללת את לימוד כל הפרטים של ביצוע העבירה ואת פעולות החקירה שבוצעו עד התשאול, כמו גם את כל הראיות המחשידות את הנחקר ואת אלו הנוטות לנקותו.  הכרת הנחקר עצמו כוללת מידע על נתונים דמוגרפיים שלו, עברו הפלילי (אם יש), התנהגות בעבר בחקירה או במעצר, משפחת הקטין, הסביבה החברתית שלו לרבות בית הספר בו הוא לומד, תחביבים, מנהגים והרגלים מיוחדים וכיו"ב (Irving & Hilgendorf, 1980, 125). דווקא כאשר מתכוננים לתשאול קטין, הנתונים אודות משפחתו, מיהם בני המשפחה, עיסוקיהם של ההורים או כל מידע נוסף שניתן לאסוף, עשויים רלבנטיים ביותר למימוש מטרות  התשאול (להשוואה, ראה על תהליך ההכנה ואיסוף האינפורמציה באבחון פסיכולוגי של ילדים: אילן, 1979, 83).

ככל ראיון, כולל שלב זה גם את קביעת מטרות התשאול (דסברג ווינוקור, 1989, 236 - 237). מטרות אלו כוללות הן מטרות כלליות, המשותפות לכל חקירה, והמטרות המיוחדות לתשאול הקרוב. המטרות הכלליות הן: קבלת מידע על עובדות המקרה, קישור ראיות מוחשיות לעבירה או לעבריין, איתור מעורבים נוספים בעבירה, הערכת המידע הקיים ומידת מהימנותו. המטרות הספציפיות עניינן בגילוי העובדות אודות התרחשות האירוע הנחקר ואיסוף ראיות שיאפשרו הוכחת אשמתו של מבצע העבירה בבית המשפט. בין העובדות שהחוקר רוצה לקבל בעת התשאול ניתן למנות: האם הנחקר היה בזירת העבירה, האם יש לנחקר (חשוד) מניע או הזדמנות לבצע את העבירה, קבלת הסבר על התנהגות מחשידה, מידע על עדים או שותפים נוספים לעבירה וכן, במקרה של תשאול חשוד, קבלת תגובה שתחזק את הראיות נגדו.

תגובה המחזקת את הראיות נגד החשוד אינה מהווה הודאה או הודאה חלקית דווקא. במקרים בהם יש לחוקר ראיות טובות ומהימנות שלפיהן החשוד ביצע את העבירה הנחקרת (זיהוי על ידי טביעת אצבע או דנ"א, למשל), הכחשה כללית של מעורבותו בעבירה (הכחשה שמרחיבה את יריעת המחלוקת) מחזקת את הראיות נגד החשוד, בעוד הודאה חלקית (גרסה של ביקור חוקי במקום בו נמצאה טביעת האצבע או טענה על קיום יחסי מין מרצון) מחלישה את עוצמת הראיות המוחשיות. מטרת התשאול משליכה על שיטת התשאול שתיבחר, ולכן קביעתה חיונית בטרם מתחיל התשאול.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

2. פתיחת התשאול

בשלב זה החוקר ממקד את התעניינותו בנחקר, אשר אף מהווה מקור מידע עיקרי על עצמו (בראון, 1989, 92). החוקר מתעניין בנחקר כאדם, ולאו דווקא כנחקר. שלב זה הוא השלב החשוב ביותר בתשאול, באשר הוא הגורם הישיר הקובע את הצלחת התשאול (Irving  & Hilgendorf, 1980, 126).

א. קווים מנחים לפתיחת התשאול:

• שיחה על נושאים נייטרליים[17] - תוך מתן אפשרות לנחקר לשוחח עם החוקר ללא חשש.
• גילוי פתיחות וקשב - החוקר צריך להעביר לנחקר מסר כי הוא - החוקר - מעוניין בו ובדבריו.
• גילוי אמפתיה - יכולתו של החוקר להרגיש מה שחש הנחקר, תוך גילוי הזדהות עימו. הנחקר צריך להאמין כי החוקר מגלה הבנה אמיתית לקשייו ולבעיותיו ואפילו למניעי התנהגותו. אמנם אין החוקר נדרש להזדהות אמיתית עם הנחקר, אך עליו להעמיק את הבנתו את הנחקר (בנימין, 1990, 85 - 93).
• השתחררות מדעות קדומות - פתיחת החקירה הוא השלב שבו מעצבים החוקר והנחקר את דעותיהם זה על זה. מאחר שהתרשמות של בני אדם מאחרים נקבעת כבר בדקות הראשונות של המפגש ביניהם, על החוקר לתכנן את פתיחת התשאול ואת הרושם שיקבל הנחקר מהחוקר הוא זה שיסייע לו להשיג את מטרות התשאול, כפי שקבע אותן בשלב הראשון.

ב. מטרות שיחת הפתיחה

בנוסף לקווים מנחים שפורטו לעיל, יש לשיחת הפתיחה הנייטרלית מטרות חשובות להמשך החקירה ולתוצאותיה:

• הכרת הנחקר - הכרה בלתי אמצעית, תוך תצפית ישירה על התנהגותו.
• איבחון נקודות החולשה - נקודות החולשה של הנחקר יתגלו ביתר קלות כאשר השיחה נסבה על נושאים נייטרליים, שאז ההגנות של הנחקר חלשות יותר. על החוקר לציין לעצמו במהלך השיחה את נקודות החולשה של הנחקר, בין היתר על פי נושאים שהנחקר נמנע מלהרחיב עליהם את הדיבור, נושאים שהוא הפסיק לדבר עליהם או "ניתק מגע" כשהגיעו אליהם, נקודות שבהן הנחקר ערך הפסקות בדיבורו או האט את קצב דיבורו או כאלה שבדברו עליהן גילה סימני התרגשות.
• הכרת "סגנון האמת" - הכרת סגנון הדיבור והתנהגותו הגופנית בעת שהנחקר מדבר אמת או כשחששו מהפללה עצמית נמוך וכאשר ניתן להניח בביטחון רב שהוא אינו משקר. הכרת סגנון האמת, יאפשר לחוקר להשוות את התנהגותו של הנחקר בעת השיחה על נושאי החקירה הרגישים ובעת תשובות הנחקר לשאלות החוקר על העבירה עצמה.
• יצירת קשר עם הנחקר - נחקר ישתף פעולה עם חוקרו, רק אם החוקר הצליח לבנות ביניהם קשר חיובי ואישי ואם מסך הזרות ביניהם יורד. יצירת קשר כזה בונה יחסים חיוביים בין השניים ומספקת לנחקר תחושת נוחות בסיטואציה של התשאול. מחקרים רבים מצביעים על כך שאנשים משתכנעים ביתר קלות כאשר תחושתם חיובית.
• רכישת אמונו של הנחקר - מטרה זו היא המשך ישיר למטרה הקודמת. על מנת שנחקר יחשוף בפני חוקר את צפונות ליבו ויספר לו דברים שעלולים להזיק לו, חייב החוקר לרכוש את אמון הנחקר. זו מתבססת על בניית אמינות ומהימנות, דימוי מקצועי ואחראי. על אמון זה בנויים הן שיתוף פעולה של הנחקר עם החוקר והן שימוש בתכסיסי חקירה ובתחבולות.
• יצירת דפוס של דיבור אצל הנחקר - על החוקר להביא את הנחקר לידי דיבור רצוף ושוטף. יצירת אקלים של שיחה שוטפת בין החוקר ובין הנחקר ויצירת דפוס כזה בעת שיחה נייטרלית יוצרת מצב של שיתוף פעולה לכאורה, אשר תקל על הנחקר לעבור לשוחח על הנושאים ה"חמים" הקשורים לעבירה.
• יצירת אווירה של הדדיות - אנשים גומלים ב"מתנות" על "מתנות". מתן מחמאות, הקשבה או מתן הקלות לנחקר כגון שתייה, ישיבה נוחה יותר או התרת אזיקים, מגבירים את הדחף של הנחקר לגמול לחוקר במה שהוא יוכל להציע - שיתוף פעולה.
• יצירת מתח מתאים להמשך התשאול - המעבר בין השלבים צריך להיות חלק וכל התשאול צריך להיתפס אצל הנחקר כתהליך אחד. יצירת מעברים חדים בין השלבים תפחית את מידת שיתוף הפעולה של הנחקר. לכן, כבר בשלב הראשון של התשאול, יש להתחיל ביצירת המתח המתאים להמשכו (והדברים נכונים הן למצבים בהם על החוקר להעלות את המתח של הנחקר על מנת להביאו לידי שיתוף פעולה, בעיקר בתשאול חשודים, והן למצבים בהם רצוי להפחית את המתח של הנחקר כדי להשיג מטרה זו, למשל בתשאול של קורבן לעבירת מין חמורה וקשה).
• אזהרת חשוד - חובת החוקר, להעמיד את החשוד על זכותו שלא לענות לשאלות העלולות להפלילו, סותרת לעתים קרובות את מטרתו של החוקר לדובב את הנחקר והביאו לידי הודאה בעבירה. לכן, מבלי לוותר על אמירת האזהרה, ניתן לעשות זאת בצורה פחות מרתיעה[18].

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay]

ג. אופן ניהול שיחת הפתיחה

שיחת הפתיחה מנוהלת בצורה שתשיג את מטרותיה ויש לה מספר איפיונים (ראה גם אצל Sullivan, 1970, 56 - 68):

• היכרות הדדית - על החוקר להציג עצמו בפני הנחקר, כדי שהאחרון לא יתייחס אליו כאל "עוד חוקר", אלא כאל אדם.
• יצירת אווירה נינוחה ורגועה - כבר נאמר קודם כי אווירה כזו ויצירת תחושות חיוביות אצל הנחקר מעודדות שיתוף פעולה רב יותר מצד הנחקר והצלחה רבה יותר של מאמצי השכנוע של החוקר (Worchel Et Al, 1988, 234).
• מניפולציה של המידע על המהלכים העתידיים של החקירה - מידע על מהלכים עתידיים חשוב ביותר למניפולציה של החרדה של הנחקר. נחקר היודע את אשר צפוי לו - חרדתו תיפחת, והחרדה תיגבר כאשר מהלכים הצפויים לוטים בערפל. שימוש במכשיר זה צריך להתאים למטרות החוקר ומצבו של כל נחקר מסוים בעת התשאול.
• הקשבה - הכלי החשוב ביותר בידי החוקר, הן בעת שיחת הפתיחה והן בשלבים מאוחרים יותר של התשאול, היא ההקשבה. אנשים רוצים שיקשיבו לדבריהם, בעיקר בעת שהם מספרים על עצמם.
• עניין משותף - גילוי נושאים שלחוקר ולנחקר יש בהם עניין משותף עשוי לסייע הן בניהול שיחת הפתיחה והן ביצירת תחושת אחווה והדדיות.
• עזרה בניסוח - אחד האמצעים להגברת שיתוף הפעולה של הנחקר היא לסייע לו בניסוח מלים או משפטים אותם הוא מתקשה לבטא מסיבות שונות. סיוע כזה נותן לנחקר, שזה נעשה במידה הראויה, ובעיקר כאשר הנחקר נעצר או מאט את דיבורו, תחושה שהחוקר מבין אותו ומקשיב לו. עם זאת, יש להיזהר שסיוע בניסוח לא יתקבל כ"שתילת מלים ודברים" הרצויים לחוקר בפי הנחקר, שאז רק יגברו ההתנגדות של הנחקר כלפי החוקר, וכן הערנות, החשדנות והעוינות שלו.
• התייחסות לא שיפוטית - החלשת הגנותיו של הנחקר תושג כאשר החוקר יתייחס אליו ואל העבירה בצורה לא שיפוטית ומתוך גישה של הבנה (בנימין, 1990, 73 - 76).
• מתן לגיטימציה להביע רגשות - אחת הדרכים להתגבר על מטען רגשי שלילי של הנחקר כלפי המשטרה, החוקר, המתלונן או הקורבן, היא לתת לנחקר אפשרות לבטא את רגשותיו ולפרוק אותן. מתן לגיטימציה כזו נעשית על ידי אישור התחושות והרגשות של הנחקר, אותן ניתן להסיק מתוך התנהגותו, מבלי להתייחס להתנהגות עצמה.
• תצפית על ההתנהגות הלא מילולית של הנחקר - חלק חשוב ביותר בתשאול בכלל ובשיחת הפתיחה בפרט הוא ההתבוננות בלשון הגוף של הנחקר, שזו מספקת חלק ניכר מהאינפורמציה שמעביר האדם (Ekman, 1985). שפת הגוף תהיה בסיס לאיבחון חלק מנקודות החולשה של הנחקר, ללימוד "סגנון האמת" שלו, ליצירת קשר ויחסי אמון בין החוקר לנחקר ואף להובלת הנחקר לכך שהדרך היחידה לשחרור המתח שהוא צובר בתשאול היא דרך ההודאה (בן ישי, 1963, 53). חסרונה של לשון הגוף הוא שאין היא חד משמעית כלשון המדוברת (אם כי, אף את זו ניתן לפרש, לעתים קרובות, במספר דרכים), אך יתרונותה העיקרי הוא בכך שאין היא מודעת ואינה ניתנת לשליטה על ידי הנחקר והיא מעבירה את המסר האמיתי ללא עכבות. על חשיבותה של לשון הגוף ככלי העיקרי העומד לרשות החוקר לאיבחון שקרים של הנחקר עמדו חוקרים רבים (ראה Ekman & O’Sullivan, 1991, והביבליוגרפיה המוזכרת בו). סדרת הניסויים שערכו Ekman וחבריו הצביעו על כך שבעלי מקצוע רבים בתחום אכיפת החוק (חוקרים ממשטרות מקומיות, חוקרי FBI, שופטים, פסיכיאטרים ואחרים) לא הצליחו לאבחן שקרים מעבר להצלחה של כ - 50%, כלומר ברמת המקריות. רק עובדי השירות החשאי (המאבטחים את נשיא ארה"ב), המאומנים לאבחן כוונות של אחרים על פי התנהגותם הגופנית הצליחו לאבחן שקרים בהצלחה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי TeroVesalainen לאתר Pixabay]

3. שלב התיחקור

בשלב זה עוברת ההתמקדות של החוקר מהנחקר כאדם אל הנחקר כמעורב בעבירה. גם בשלב זה הנחקר מהווה מקור מידע עיקרי, אך המידע המבוקש הוא על העבירה, על נסיבותיה ועל מבצעיה. גם בשלב זה אל לחוקר לשכוח כי הנחקר הוא אדם, שאם לא כן לא יוכל להשיג את מטרתו. העיסוק העיקרי של החוקר בשלב זה הוא הצגת שאלות לנחקר אודות העבירה הנחקרת, במגמה להשיג את מירב המידע הידוע לו על כך. החוקר שואף לקבל גרסה מלאה ואמיתית של הנחקר אודות חלקו באירוע.

שלב זה ממוקד בעבירה ובנושאים שהנחקר עלול להירתע מלדבר עליהם. על כן, המעבר משלב הפתיחה לשלב התיחקור צריך להיות הדרגתי או אף עקיף, על מנת לא לעורר הגנות שהורדמו קודם לכן והתנגדויות (למשל ע"י כיוון נושא השיחה לנושא הקשור לחקירה באופן עקיף בלבד והתקדמות איטית לנושאים הקרובים יותר ויותר לנושא הנחקר, או שיחה על עצם הזמנת הנחקר לחקירה או על דרך הגעתו או הבאתו לחקירה, או על התייחסות השוטרים שהביאו אותו וכיו"ב). חלק מספרי ההדרכה בנושא תשאול ממליצים על קבלת גרסה כללית של הנחקר על העבירה ועל מעורבותו בה בחלקו הראשון של שלב זה. אולם, כחלק מההתקדמות ההדרגתית לעבר מוקד החקירה ועל מנת למנוע התחפרות של הנחקר בגרסה כופרת, רצוי לבדוק קודם בצורה טנטטיבית ולא ישירה את נכונות הנחקר לשתף פעולה (Irving & Hilgendorf, 1980, 126 - 127).

בשלב זה מפעיל החוקר מניפולציות שונות על הנחקר, על מנת לעודדו לשתף פעולה ומביניהן אמנה רק את החשובות.

א. הצגת  שאלות

השאלה היא הכלי העיקרי שבידי החוקר, לשם השגת המידע אותו הוא מבקש. השאלה היא גם האמצעי ליצירת קשר (או לניתוקו) בין החוקר לנחקר. אופן הצגת השאלה, ניסוחה ועיתוייה משפיעים על מידת הנכונות של הנחקר לענות עליהן ועל תוכנן (בנימין, 1990, 119 - 148).

סוגי שאלות

סוג השאלה המופנית לנחקר תלויה בהתקדמות התשאול בשלב התיחקור. ניתן להבחין בשלושה סוגים של שאלות לפי התפתחות התשאול. בתחילת שלב זה, בעת שהחוקר מבקש מהנחקר למסור לו את גרסתו בכללותה, עליו לשאול שאלות פתוחות, כאלה שיאפשרו לנחקר להתבטא באופן חופשי מחד גיסא, אולם מבלי שתשובתו תקבע אותו בהכחשה או בפרטים כוזבים, באופן שיהיה קשה לשנות את עמדתו מאידך גיסא (Rubin & Rubin, 1995, 203 - 208). לאחר מכן, מגיע  השלב השני - שלב החקירה הממצה, שבו השאלות הן עדיין פתוחות, אך הרבה יותר ממוקדות בעניין מסוים או בזמן מסוים שהוזכרו בגרסה הכללית, אך הנחקר לא ירד בהן לפרטים  המלאים או שדילג על חלקים שונים במהלך הדברים (נקראות גם Probes, ראה שם, 208 - 212). רק לאחר, שלדעת החוקר, סיפורו של הנחקר שלם ומפורט דיו, ניתן לעבור לשלב השלישי של שאלות הבהרה (Follow-up questions, שם, 212 - 218), בדיקת סתירות פנימיות (בתוך גרסת הנחקר) וחיצוניות (בין גרסת הנחקר ובין ראיות אחרות שבידי החוקר), הטחת שקרים וכיו"ב.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי TeroVesalainen לאתר Pixabay]

ניסוח השאלות

שאלות צריכות להיות פשוטות, קצרות ומובנות, ללא הסברים נוספים. נחקר המבקש הסברים לשאלות מחפש דרך "להרוויח" זמן, לקבל עוד אינפורמציה - כזו שהחוקר אינו רוצה לגלות לו באותו שלב, להתחמק מהתשובה, לקטוע את שטף השיחה או להטות את נושא השיחה מנושא עליו אינו רוצה לדבר לנושאים אחרים. שאלות ארוכות מאפשרות לנחקר לחשוב על התשובה תוך כדי הצגת השאלה. שאלות מסובכות מזמינות תשובות עמומות, מסובכות ורב משמעיות.

בתחילת התשאול השאלות צריכות להיות פתוחות, המזמינות תשובות סיפוריות, מלאות ומפורטות. שאלות כאלה מאפשרות לנחקר לבחור במה הוא מתמקד (וגם התחמקות מנושא חשוב היא אינדיקטיבית) וגם מתאימות יותר להתייחסות לרגשות. בהמשך התשאול, יעבור החוקר לשאלות סגורות וספציפיות.

ב. המונולוג

המונולוג הוא חלק משיטות השכנוע, ומטרתו העיקרית היא יצירת המניעים אצל הנחקר לשתף פעולה עם החוקר ולשנות את עמדתו מאי שיתוף פעולה להתייחסות חיובית לכך (Ofshe & Leo, 1997, 197).

מטרת החוקר בהרצאת דבריו בצורה של מונולוג, היא לפתח את הנושא המרכזי של התשאול. לשם כך, מפעיל החוקר ארבעה תהליכים:

• ביסוס הקשר שנוצר בין החוקר לבין הנחקר בשלב הראשון של התשאול.
• פיתוח של שיטת התשאול ואמצעי השכנוע החוקר בחר על פי היכרותו עם הנחקר.
• הבאת הנחקר לרמת המתח והלחץ הרצויים ליצירת שיתוף פעולה.
• תצפית בתגובות הנחקר לנאמר ע"י החוקר, כדי לכוון על פיהן את המשך התשאול וכדי לאתר את הנושאים החשובים לנחקר.

המונולוג יכלול את המרכיבים הבאים:

• הדגשת הגישה הלא שיפוטית של החוקר.
• הפרדה בין ההתייחסות לנחקר ובין ההתייחסות למעשה, הנחקר אמור להבין כי החוקר מתייחס אליו כאל אדם, ללא קשר למעשה המגונה.
• העברה לנחקר כי החוקר מבין את מצבו ואת הגורמים שהביאו אותו לבצע את העבירה או שגורמים לו חשש מלשתף פעולה (עד).
• יצירת תחושה של הדדיות, על מנת להשתמש בה בהמשך כאל מנוף - יצירת התחייבות אצל הנחקר לשיתוף פעולה עם החוקר, כחלק מהדדיות זו.
• הצגת תמונת הראיות ככזו המצביעה על הנחקר ועל כך שיש מספיק כאלה לשם העמדתו לדין, ומדוע המסקנה היחידה מהן היא שהנחקר הוא שביצע את העבירה (לגבי עד - הצגת מצב שהחוקר יודע בוודאות כי המידע המבוקש ידוע לנחקר).
• יצירת דימוי של אמינות ומומחיות של החוקר אצל הנחקר . ככלל דימוי כזה עשוי להגביר את שיתוף הפעולה של הנחקרים. עם זאת, יש שיטות תשאול שדימוי זה עלול להזיק, למשל אצל קבוצות מסוימות של נחקרים - בעיקר בעלי יכולת שכלית גבוהה או בחקירת סביבה המוכרת לחשוד, עקב עיסוקו היום יומי, טוב יותר מהחוקר. במקרים כאלה, האופייניים לעברייני צווארון לבן, אך גם למתבגרים בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה, דווקא יצירת דימוי נמוך של החוקר בעיני הנחקר עשויה להנמיך את ערנותו של הנחקר.
• ויסות רמת הלחץ הנפשי של הנחקר - בעיקר ע"י הרחבת הדיבור על נושאים בעייתיים ומלחיצים את הנחקר או פירוט התוצאות השליליות של חוסר שיתוף פעולה מצידו. משפחה וחברים הם תחומים שבהם ניתן למצוא, בעיקר לגבי חקירת מתבגרים, נושאים למניפולציה רגשית וכאלה שבאמצעותם ניתן להגביר את הלחץ הנפשי של הנחקר.
• העלאת ספיקות לגבי הבסיס לעמדות שליליות של הנחקר כלפי שיתוף פעולה - הפחתת חשש משותפים, הגברת חשש משותפים שירצו לשתף פעולה נגד הנחקר, הפחתת הפגם המוסרי של העבירה.
• ארגון מחדש של הערכים, האמונות והעמדות, כגון: איזכור סיבות אפשריות שהביאו את הנחקר למצבו, תליית ה"אשם" בגורמים חיצוניים והבעת הבנה לפעולה עקב סיבות אלו, מתן סיבות "מקובלות" לביצוע העבירה או לחוסר שת"פ - כאלה שניתן להתגבר עליהן בקלות יחסית, הדגשת התכנית לטווח ארוך לעומת המיידי.
• מתן מחמאות לנחקר על יכולתו לבחור בצורה נכונה מבין האפשרויות הנתונות לו, תוך הספקת רמזים אילו הן האפשרויות שבחירתן תוכיח הנחה זו.
• מתן תחושה של דחיפות והפסד הזדמנות לשתף פעולה, שלאחריה לא תחזור.
• מתן סיבות מתאימות לשתף פעולה - הפחתת החשש מהודייה, השחרת התוצאות של חוסר שיתוף פעולה, פריטה על נימים ציוניים, אזרחות טובה, קשר טוב עם החוקר.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי TeroVesalainen לאתר Pixabay]

ג. האזנה והקשבה

בעת התשאול, עסוק החוקר בהצגת השאלות, תכנון השאלות הבאות, הטפה לנחקר, ניסיונות אקטיביים של החוקר לשכנע את הנחקר לשתף פעולה (המונולוג), עד כדי התעלמות, בדרך כלל לא מכוונת ולא מודעת, מהמסרים המילוליים וההתנהגותיים שמשדר הנחקר. במקרים כאלה, מפסיד החוקר את רוב המידע הדרוש לו לאבחון הנחקר, לאיתור נקודות חולשה אצלו ושינויים החלים אצל הנחקר, שעשויים לשמש כאינדיקציה לחוקר על השפעת התשאול על הנחקר. כל אדם רוצה שיקשיבו לו, ורצון זה חזק יותר אצל מתבגרים. מתן תחושה לנחקר שהחוקר מקשיב לו, מעודדת את הנחקר להמשיך ולדבר ואף יוצרת אצל הנחקר תחושת אמון בחוקר (בנבנישתי, 1984, 27 - 50).

ניתן להבחין בין שני סוגי האזנה, שצריכים להיות מוצגים בעת התשאול: האזנה קולטת מסרים והאזנה משדרת מסרים. האזנה קולטת כוללת: שידור עמדה חיובית כלפי עצם ההאזנה לנחקר, האזנה פעילה להבדיל משמיעה סתם, שילוב של תצפית בהתנהגות הנחקר יחד עם האזנה לדבריו והאזנה גם למסרים סמויים. האזנה משדרת מסרים כוללת: תיאום ושילוב בין האזנה ובין תגובה, מתן תגובות מילוליות מינימליות תוך כדי האזנה (הנהון בראש, "אה... אה..."), התנהגות לא מילולית של החוקר המשדרת את המסרים הרצויים לחוקר בהתאם להתפתחות התשאול (הצגת התעניינות, שעמום, מתן חיזוקים חיוביים או שליליים לדברי הנחקר, הבעת הסכמה או אי הסכמה לדברי הנחקר וכיו"ב).

ד. מניפולציה של לחצים[19]

עמדתו של אדם נקבעת בהשפעת כוחות חיצוניים ופנימיים הפועלים עליו. חלקם של כוחות אלו משפיע בכיוון אחד וחלקם בכיוון ההפוך. העמדה הספציפית "ממוקמת" בנקודת איזון בין הכוחות השונים הפועלים בכיוונים הפוכים. על מנת לשנות את העמדה, יש לשנות את הכוחות המשפיעים עליה. נכונותו של נחקר לשתף פעולה בחקירה מהווה עמדה ספציפית, המושפעת על ידי גורמים, כוחות ולחצים שונים. דוגמאות לכוחות המשפיעים על נחקר לשתף פעולה הם: רגשות אשמה, רצון לשמור על קשר אישי שנוצר עם החוקר, פריקת תחושות מאיימות, חיפוש אחרי תמיכה רגשית, רצון לנקמה באחרים ע"י המשטרה, שיקולי תועלת כדאיות, סקרנות וכיו"ב. בין הלחצים המפריעים לשיתוף פעולה ניתן למנות: חשש ממשפט ומעונש, חשש מנקמה, פגיעה במעמד ובשם הטוב, טינה למשטרה, רצון להגן על אחר ועוד. על מנת לשנות את עמדה של נחקר נגד שיתוף פעולה עם החוקר, יש לפעול בשני הכיוונים: הן להפחית לחצים נגד שיתוף פעולה והן להגביר את הלחצים בעד שיתוף פעולה. פעולה משולבת כזו תביא בקלות רבה יותר לשיתוף פעולה, מאשר הגברת הלחצים לכיוון שיתוף פעולה, שיטה שרבים מן החוקרים עושים בה שימוש (Lewin, 1958, 207 - 211).  שיטה זו עשויה להבטיח, במידה מסוימת, כי הנחקר לא יחזור בו מההודייה שמסר.

הפעלת לחצים על הנחקר הוא הכלי העיקרי שבידי החוקר להשיג שיתוף פעולה והודאה. הלחצים הזמינים יותר לחוקר והניתנים להפעלה בקלות יתר הם לחצים חיצוניים, אולם אלו פחות יעילים להשגת שיתוף פעולה מאשר לחצים פנימיים, כמו הגברת רגשות האשמה של החשוד, לחצים הנובעים מיחסיו של הנחקר עם בני משפחתו וכיו"ב. במחקרם של Gudjonsson & Petursson (1991) נמצא שרק 20% מהנחקרים שהופעלו עליהם לחצים חיצוניים הודו, ואילו 42% מהנחקרים, שהלחצים שהופעלו עליהם היו לחצים נפשיים - פנימיים, הודו בחקירת משטרה. מלבד זאת, לחצים חיצוניים עלולים, יותר מלחצים פנימיים המבוססים על רגשות של הנחקר, עלולים להביא לידי אי קבילותה של הודאה.

לחץ נפשי מוגדר כהשפעה חיצונית או פנימית על המצב הרגשי של האדם, אשר גורם להפרת שיווי המשקל הרגשי שלו ומאלצו לעשות מאמץ כדי להסתגל למצב החדש. ההנחה היא שהאדם שואף לשיווי משקל נפשי. כאשר הלחצים בעוצמה סבירה, מצליח האדם להחזיר את שיווי משקלו הנפשי ולהסתגל לסביבה החדשה, אך כאשר עוצמת הלחצים רבה יותר מיכולת האדם להסתגל אליהם - מתרחש משבר. על החוקר לדעת לנצל את הלחצים לטובת החקירה, כלומר להפעיל על הנחקר לחצים כאלה, שיניעו אותו לנסות להחזיר את שיווי משקלו הנפשי, בדרך של שיתוף פעולה עם החוקר.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

השפעת החרדה על מידת שיתוף הפעולה של נחקר היא בצורת עקומת U הפוכה: ככל שרמת הלחץ הנפשי עולה - הנכונות של הנחקר לשתף פעולה עם החוקר ולהודות בעבירה אותה ביצע גדלה, עד לרמה שמעבר לה מידת שיתוף הפעולה של הנחקר עם החוקר יפחת (ברזניץ, 1965). על החוקרים לשאוף להביא את הנחקר לנקודה האופטימלית, שבה מידת שיתוף הפעולה של הנחקר עם החוקר היא מקסימלית, כשהוא מפעיל לחצים המתאימים למצבו הנפשי של הנחקר, תוך נקיטת אמצעי זהירות שלא לעבור את הנקודה האופטימלית של הלחצים שמעבר לה ייצור הלחץ הרב תגובת נגד אצל הנחקר והפעלת מנגנוני הגנה, שיפחיתו במידה משמעותית את שיתוף הפעולה שלו עם החוקר.

החרדה והלחץ הם הדחף המניע את הנחקר לשנות את עמדתו מחוסר שיתוף פעולה עם החוקר לעמדה או התנהגות אחרות שתפחתנה את החרדות. על החוקר לכוון את הנחקר להאמין כי הדרך היעילה והמהירה ביותר להפחתת החרדות היא זו של שיתוף פעולה, שאם לא כן, הנחקר עלול לבחור בדרך אחרת להפחית את חרדותיו ולחציו. במקביל להפעלת הלחצים על הנחקר ולשכנועו להאמין כי הודאה היא הדרך הטובה והיעילה להיפטר מהם, על החוקר לחסום את פעולת ההגנות של הנחקר ולנטרל את מנגנוני ההגנה המתעוררים, על מנת שהחרדה ותחושת הלחץ לא תיפחת. בין היתר, הנחקר ינסה להכחיש את המידע המאיים (ראיות נגדו, למשל), להכחיש את העובדה שהמידע מאיים דווקא עליו, להכחיש את העובדה שהוא עלול להיפגע מהמידע ולהכחיש את רגש החרדה המתעורר עקב האיום. על החוקר למנוע מהנחקר את הכחשת האיום והרגשות שהוא מעורר.

בנוסף ללחצים שנימנו קודם, שעיקרם חיצוניים, החוקר יכול לעורר חרדות נוספות משני מקורות: חרדות שמקורן פנימי וחרדות שמקורן בסיטואצית החקירה. בין החרדות שמקורן פנימי ניתן למנות: חשיפת קונפליקטים חבויים אצל הנחקר, שימוש בדימוי העצמי של הנחקר כמעורר חרדות עקב המצב בו הוא נמצא בעת החקירה, אי סיפוק צרכים נפשיים - בעיקר צרכי הכרה, צרכים חברתיים וצרכי הערכה עצמית (Maslow, 1970), החייאת מאורעות חיים לוחצים וכיו"ב. בין החרדות שמקורן בסיטואציה החקירתית מן הראוי להזכיר: הפניית תשומת ליבו של הנחקר למאפייני התנהגותו המעידים על תחושת החרדה שלו, בידוד, מצב עמום וחוסר באינפורמציה, לחצים קבוצתיים (של שותפים לעבירה), עיבוד נתונים מהיר על ידי הצגת שאלות רבות במהירות מבלי שלנחקר תהיה אפשרות לענות להן, דחייה רגשית על ידי החוקר ועוד.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

4. סיום התשאול

בשלב זה מוקד התעניינות החוקר הוא בנחקר כאדם, ולאו דווקא כמקור מידע, כפי שהיה בשלב הקודם. שלב זה אמנם ממוקד בנחקר היושב מול החוקר, אך פניו פני עתיד. בשלב זה "נפרד" החוקר מהנחקר, תוך נטיעת "שתילים" לשיתוף פעולה בעתיד או למניעת חזרת הנחקר מגרסה שמסר (בראון, 1989, 94 - 95: בנימין, 1990, 55 - 59). מרכיביה של שיחה כזו הם:

• הזהרת הנחקר מפני הסתבכויות אפשריות בעתיד, בעיקר מפני פעולות שיפורשו כשיבוש מהלכי החקירה והמשפט.
• תמיכה בנחקר ששיתף פעולה, על מנת "להקפיא" את גרסתו ולהפחית את הסכנה של חזרה ממנה ו"לחסנה" מפני שינויים (Lewin, 1958, 210 - 211).
• יצירת גשר לשיתוף פעולה בהמשך החקירה והמשפט, להשלמות, ביצוע מסדרי זיהוי, מתן מדגמים של חומרים אורגניים שונים וכיו"ב.
• מתן תחושה לנחקר שהוא סייע למשטרה ולחברה.
• מתן פרטים להתקשרות עתידית, אם יתעורר צורך כזה. פעולה זו נותנת לנחקר ביטחון ומסייעת במישור הפסיכולוגי לחיזוק הקשר בין החוקר ובין הנחקר.
• בשיחה כזו, אחרי התשאול והחקירה הפורמליים, מוסרות, לעתים קרובות, ההגנות של הנחקר, והוא עשוי למסור פרטים שקודם לא רצה לתת, לרבות מסירת מידע מפליל אחרים. לעתים שלב זה הוא המתאים ביותר לביצוע הפעולות הראשונות לגיוס הנחקר לשמש כמודיע משטרתי.

ההבחנה בין תשאול קטינים ובין תשאול מבוגרים

בפרק הקודם הצגנו את הדגם של התשאול, על פי שלביו, ואת העקרונות הכלליים של תשאול. בפרק זה אציג בקצרה את ההבדלים החשובים בין עבריינות קטינים ובין עבריינות בגירים, את ההשלכות של הבדלים אלו על תשאולם של קטינים ואת הקווים המייחדים תשאול של קטינים מתשאול של בגירים.

אמנם עקרונות התשאול הם קבועים ואינם משתנים מעבר למצבים שונים או אוכלוסיות שונות, אך דרכי יישומם של עקרונות אלה משתנות בהתאם להשתנות הנסיבות של התשאול. המסר העיקרי הוא שיש להתאים את שיטת התשאול לגורמים המשפיעים עליו: (1) אפיוניו האישיים של החוקר, יכולתו וכישוריו, (2) אפיוני הנחקר, (3) אפיוני האירוע, שלגביו נערך התשאול, (4) תנאי התשאול ונסיבותיו. מקורו של הייחוד בתשאול קטינים הוא בייחוד של הקטינים כקבוצה.  ההבדלים בין תשאול קטינים ובין תשאול מבוגרים נעוצים באפיונים השונים של שתי אוכלוסיות הנחקרים בכלל ובהבדלים בין העבריינים הקטינים ובין העבריינים המבוגרים. מבלי למצות את כל ההבדלים שתי הקבוצות ובין עבריינות נוער ובין עבריינות מבוגרים, אדגיש מספר הבדלים,  ובעיקר כאלה שיש להם השפעה על התשאול. אין לשכוח, שהבדלים כאלה, בייחוד כשמדובר בהבחנה בין קבוצות גדולות, כוללים הכללות, ולעתים אף הכללות גסות. אין דומה קטין בגיל 13 שנה לקטין בגיל 17 שנה, אין דמיון בין קטינים ללא עבר פלילי וללא ניסיון קודם בחקירה במשטרה לקטינים בעלי עבר פלילי, אין דומה תשאולו של קטין שהוריו הם בעלי אמצעים כלכליים והוא יודע שהוריו יעמידו לו עורך דין לתשאולו של קטין ללא הגנה וסיוע משפטיים מסודרים. בדומה לכך, גם "קבוצת" הבגירים אינה הומוגנית.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי catmoz לאתר Pixabay]

בטרם נדון במספר הבדלים, מן הראוי לציין כי ההתפלגות של העבירות המבוצעות על ידי נוער דומה באופן כללי להתפלגות עבריינות המבוגרים. כ - 8% מבין העבריינים, שנספרו על ידי משטרת ישראל בשנים 1997 - 1998, הם קטינים. חלקם של הקטינים ברוב העבירות קרוב לחלקם באוכלוסיית העבריינים כולם. אולם, למרות הדמיון הכללי, בחלק מהעבירות יש הבדלים משמעותיים. שיעור גבוה במיוחד של קטינים נמצא בעבירות כלפי חיי אדם (28% מבין העבריינים הם קטינים), עבירות רכוש (15%) ועבירות מין (13%). שיעור נמוך משיעורם הכללי של הקטינים באוכלוסיית העבריינים נמצא בעבירות מוסר (פחות מאחוז אחד), עבירות מרמה (2.7%), עבירות נגד הסדר הציבורי (4.8%) ועבירות נגד גופו של אדם (4.8%) (משטרת ישראל, 1999, 55; חביב ואח', 1999, 132 - 134).

כאמור, התפלגות העבירות של קטינים דומה במידה רבה להתפלגות העבירות של מבוגרים, ולכן אין להסיק מנתונים אלו משמעויות לגבי תשאול שונה של קטינים. ההבדלים החשובים יותר לעניין התשאול הדיפרנציאלי של קטינים ומבוגרים נעוצים בהבדלים בין מהותן של העבירות ונסיבותיהן, שחלקם מצוין בטבלה.

טבלה: הבדלים בין עבריינות נוער ובין עבריינות מבוגרים

מבוגרים	נוער
עבריינות כדרך חיים ש"נבחרה", וכאורח חיים, נורמות ותרבות שהופנמו	העבריינות מהווה סימפטומים לבעיות שונות, אורח החיים העברייני טרם הופנם
המבוגר בוחר לעצמו את דרכו העבריינית	הצעיר נקלע לעבריינות בשל נסיבות שונות
עבריינות לשם פרנסה או במקום עבודה	עבריינות לא מקצועית
עבריינות למטרה חומרית ומוגדרת	עבריינות לשם תענוג ומילוי צרכים סקרניים
עבריינות שקולה	עבריינות מורדת (וונדליזם)
עבירות מתוכננות ומתוחכמות	עבירות מזדמנות ופשוטות
עבירות חמורות ובשכיחות לא גבוהה ביותר	עבירות קלות ורבות
התחברות לשם ביצוע עבירות, אך הדגש אינו על ההיבט החברתי	עבריינות כהתנהגות חברתית, הנובעת לעתים מהשפעה קבוצתית
העבריינות מנוגדת לנורמות השליטות בחברה הרחבה	העבריינות היא לעתים, חלק מהתפתחות נורמלית (בדיקת גבולות, למשל)

ניתן למצות את ההבדלים החשובים, המשפיעים על אופן התשאול, בין עבריינות הנוער ובין העבריינות המבוגרים, בשניים:

1. עבריינות הנוער אינה מהווה דפוס התנהגות מופנם וקבוע באישיותם של הקטינים עוברי החוק. לעומת זאת, בחלק ניכר מן המקרים, עבריינות המבוגרים היא דרך חיים.
2. עבריינות של קטינים היא לעתים קרובות תוצר נסיבות חד פעמיות או מיוחדות של חברה, זמן ומקום, ואילו העבריין המבוגר מתכנן את עבירותיו ופחות נגרר אחרי נסיבות חיצוניות.

ההבחנה בין עבריינות נוער ובין עבריינות של מבוגרים מחייבת להתאים את שיטת התשאול לפי הנחקר המסוים, ובהקשר זה לפי גילו של הנחקר, כאשר הגיל הוא הסמן של הבדלים רבים אחרים בין נחקר קטין ובין נחקר מבוגר.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי terimakasih0 לאתר Pixabay]

הגורמים המקילים על השגת שיתוף פעולה אצל נחקרים קטינים והגורמים המעכבים שיתוף פעולה כזה אינם זהים לאלו המשיגים השפעה כזו בתשאול מבוגרים. בעת תשאול של קטינים ניתן להשיג שיתוף פעולה ביתר קלות ממספר סיבות:

1. הסוגסטיביליות של הקטינים רבה יותר מזו של המבוגרים (Gudjonsson, 1992, 143)[20].
2. רמת החרדה של קטינים רבה יותר וניתן בקלות רבה יותר לגרום להם לחוש חרדה ואף חרדה גבוהה מאד.
3. לחצים על קטינים יעילים יותר בהשגת הודאה, כדרך של הקטין הנחקר להרפות את הלחץ מעליו, מאחר שהמנגנונים בעזרתם הוא מסוגל לסבול תסכולים (הלחצים) ולדחות סיפוקים (לחוש הקלה עקב הרפיית הלחץ) מפותחים פחות אצל הקטינים.
4. אזורי המשנה בתוך מרחב החיים[21] של הקטין פחות מובחנים זה מזה, מאשר אצל מבוגרים, ומרחב החיים יותר אחיד. הבדל זה גורם למספר דרכים בהם לחצים פועלים ביעילות רבה יותר אצל קטינים: יש השפעה רבה יותר של לחצים כוללניים ושאינם דווקא קשורים ישירות לסיטואציה החקירתית, אצל קטין ניתן למצוא יותר נתיבים שבאמצעותם יתעוררו חרדות ולחצים, ההודאה תוריד את הלחץ מכל האזורים במרחב החיים בעוד שאצל מבוגר תוריד ההודאה לחץ מאזור מסויים ולכן ההקלה שבה יחוש הקטין תהיה מקיפה ורחבה יותר (Lewin, 1948).
5. לחלק מן הקטינים (בעיקר כשמדובר בחשודים) קשיים בהבנת זכויותיהם.
6. לקטין יש פחות "מה להפסיד" מאשר מבוגר אם יודה בביצוע עבירה, ואילו החשש מפרסום עקב הודאה אצל מבוגר עלול למנוע ממנו מלשתף פעולה עם חוקריו.
7. השפעתם של רגשות אשמה חזקה יותר.
8. יחסם של קטינים אל מבוגרים הוא, במקרים רבים, עירוב של כבוד, חשש, הזדהות, רצון למצוא חן וכיו"ב. יחס זה קיים גם בין הקטין הנחקר ובין החוקר המבוגר ממנו. אצל מבוגרים יחס זה נעלם, ולכל היותר נותר החשש או הפחד.
9. ההשפעה של התשאול על הקטין עצמו (מעבר לעובדה אם הודה או לא), ובמיוחד על דימויו העצמי, היא חזקה יותר ורחבה יותר מהשפעת תשאול על מבוגר.
10. בהמשך ישיר לסעיף קודם, השפעת החקירה על תיוגו העצמי של הנחקר כעבריין חזקה יותר אצל קטינים, וכך עקב חקירה לא מתאימה, קטין עלול להגדיר עצמו כעבריין ולעבור מחסום פסיכולוגי בדרך לעבריינות.

מהן, אם כן, המשמעויות של ההשפעה הדיפרנציאלית של התשאול על קטינים ועל מבוגרים, על התשאול עצמו ועל שיטת התשאול? אנסה להשיב על שאלה זו בדרך של בדיקת מוקד התשאול בכל אחד משלביו ויישומו הייחודי לגבי נחקרים קטינים.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

שלב ההכנה

בשלב ההכנה מתמקד החוקר, בדרך כלל, באיסוף מידע על הנחקר עצמו. כאשר מתכוננים לתשאול של קטין, את עיקר המידע על הקטין עצמו והמידע שיסייע לחוקר בהשגת שיתוף פעולה, ניתן להשיג מהכרת הסביבות הקרובות והמשמעותיות של הקטין. בעיקר הדברים אמורים בחוג המשפחה שלו, הקשרים בתוך המשפחה, יחסיו עם הוריו ו/או אחים ואחיות. מקור חשוב נוסף למידע על הקטין, שחשיבותו לתשאול רבה, הוא לימוד על הקבוצות הנוספות בהן הוא חבר: חברים קרובים, בית הספר, דמויות הזדהות וכיו"ב.

מאחר שהאזורים במרחב חייו של הקטין פחות מובחנים, כמעט כל פיסת מידע, שניתן לאסוף, עשויה להיות רלבנטית לתשאולו, בעוד שאצל המבוגר מן הראוי להתמקד יותר במידע הקשור בעבירה ובנסיבותיה (אם כי, גם לגבי מבוגר מידע, שייראה בתחילה כלא קשור כלל לעבירה הנחקרת, עשוי לסייע לגרום לנחקר המבוגר תחושות רגשיות, שייקלו את הבאתו לידי שיתוף פעולה). 

שלב הפתיחה

ניהול שלב הפתיחה כהלכה הוא בעל חשיבות להצלחת התשאול הן אצל קטינים והן אצל מבוגרים. ההבדל נעוץ בדגשים השונים הניתנים למטרות שלב זה. המטרה העיקרית של שלב הפתיחה אצל מבוגרים היא ליצור מצב, על ידי הכרת נקודות התורפה של הנחקר ובסיוע יצירת קשר חיובי בין החוקר ובין הנחקר, שיסייע לחוקר להביא את הנחקר לידי שיתוף פעולה, ואם הנחקר הינו חשוד - לידי מסירת הודאה. אמנם, גם בתשאול קטינים אין מזניחים מטרה זו, אולם בצידה עולה מטרה נוספת של פיתוח הכרות מעמיקה עם הנחקר על מנת להימנע מהפעלת לחצים חזקים מידי, שעלולים להביא אותו לידי מסירת הודאת שווא, וכדי להגיע להבנת הצרכים והמניעים של הנחקר הקטין שהובילו אותו לבצע את העבירה, הבנה שתסייע לחוקר הן לקבלת שיתוף פעולה רב יותר מצד הקטין, אך גם לתכנן את תשאולו כך שלא יגביר את תיוגו העצמי כעבריין ואחרי התשאול להפנותו לגורם טיפולי מתאים.

מטרה חשובה נוספת לשלב הפתיחה היא קשירת יחסי אמון בין הנחקר ובין החוקר והתחברות רגשית בין החוקר והנחקר, יחסים שהם בבסיס כל הצלחה של תשאול. בתשאול של מבוגר, המטרה היחידה של יצירת יחסים כאלה היא אינסטרומנטלית לתשאול בלבד - שילובם במאמצים להשגת שיתוף פעולה והודאה מצידו של הנחקר. כך, לדוגמא, חלק משיטות התשאול בנוי על מניפולציות, הטעיות ותחבולות, שללא רכישת אמון, לא יצליחו. במודלים המניפולטיביים של התשאול שני שלבים עיקריים בתהליך הבאת הנחקר לידי שיתוף פעולה: שלב קשירת היחסים ורכישת אמון הנחקר ושלב ההשפעה, בו משתמש החוקר ביחסים אלה כבאמצעי להשגת שיתוף פעולה (ליויט, 1970, 178). דווקא בתשאול קטינים, מטרת יצירת יחסים של קירבה ואמון בין החוקר ובין הנחקר היא רחבה יותר, והם צריכים לשמש מנוף לפעילות חינוכית, מניעתית ושיקומית של החוקר לגבי הנחקר או להפניה מוצלחת של הקטין לרשויות מטפלות (חביב ואח', 1999, 137 - 139).

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי 3dman_eu לאתר Pixabay]

מאחר שקטינים מכירים את זכויותיהם פחות טוב ממבוגרים, שלב פתיחת התשאול, ובעיקר בעת מתן האזהרה בסופו של שלב זה ולפני תחילת התשאול על העבירה עצמו, הוא הזמן להבהיר לקטין, באופן הרבה יותר דווקני וברור מאשר למבוגרים, את זכויותיהם, הן אלה הקבועות בחוק  (הודעה לעו"ד ולהורים, זכות השתיקה) והן אלה הקיימות בנהלים הפנימיים של המשטרה (נוכחות הורים, למשל). אם בתשאול מבוגרים ניתן להסתפק, בדרך כלל[22], בהקראה של הנוסח הרשמי של האזהרה, הרי מן הראוי שבעת תשאול קטינים יסביר החוקר לחשוד את זכויותיו באופן לא רשמי ובצורה יותר מפורטת.

לשימוש בלשון הגוף, ככלי עזר לתשאול, יש יתרונות רבים, באשר היא "אחראית" להעברת מירב המסרים בתקשורת בין בני אדם ובכלל זה גם בין החוקר לנחקר. עם זאת, כאשר עוסקים בתשאול קטינים יש לפרש בזהירות רבה את הסימפטומים ההתנהגותיים של הנחקרים הצעירים. שפת הגוף היא בעיקרה וברובה התנהגות נרכשת, ובמהלך ההתפתחות רוכש הילד והמתבגר את איפיוני ההתנהגות המקובלים בחברה. אולם, בגיל צעיר, רוב בני גיל זה טרם רכשו את המאפיינים ההתנהגותיים האלה ואת התנועות האופייניות לכל מצב ולכל רגש. בנוסף לכך, ככל שהנחקר צעיר יותר יש סכנה רבה יותר שהוא לא יבין את משמעות האירוע שהיה מעורב בו ואת משמעות החקירה. ילדים צעירים טרם הספיקו לפתח את רגש האחריות החברתית ואף לא את החשש מתוצאות התנהגותם. על כן, לשון הגוף שלהם לא תשקף רגשות אשמה עקב שקרים, חרדות או פחדים. אולם, בהיות צעירים הרבה יותר פעילים גופנית ממבוגרים, עלולה התנהגותם הגופנית להטעות את החוקר, ולפרש התנהגויות שהן אופייניות לגיל זה כאינדיקציות לשקרים. 

שלב התיחקור

שאילת שאלות

השאלות של החוקר אל הנחקר הקטין צריכות לשקף יחס שוויוני ולא התייחסות "מלמעלה למטה". החוקר, למרות גילו המבוגר יחסית לנחקר הקטין, צריך להישאר החוקר, ואל לו לתפוס מקום של אחד ההורים. כניסה לתפקיד כזה, עלולה לסבך אותו בסבך הרגשות של הילד אל הוריו ולהפריע לו בתשאול. בדומה, ראוי שהחוקר לא ישתמש בשאלות "מאשימות", כגון השימוש במלה "למה". למלה זו יש, כמעט תמיד, משמעות שלילית, משמעות של האשמת הקטין במעשה אסור, והיא עלולה לעורר תגובות של רוגז ותגובות הגנתיות מצד הנחקר (בנימין, 1990, 135 - 14).

הפעלת לחצים 

יש לזכור כי קטינים מושפע יותר ממבוגרים יותר מסוגסטיות ומלחצים חיצוניים ונפשיים-פנימיים. גם היכולת הנמוכה יותר שלהם לראות ולתכנן דברים לטווח הארוך, וההשפעה הרבה יותר של הטווח הקצר והנראה לעין משליכה על סגנון התשאול של הקטין. השפעות אלו עלולות לגרום לכך שקטינים עלולים למסור הודאות שווא יותר מאשר חשודים מבוגרים ברצותם להשתחרר מלחצי התשאול. לכן, חוקר הקטינים צריך להתמקד יותר בהפחתת לחצים נגד שיתוף פעולה, מאשר הוספת לחצים בעד שיתוף פעולה של הנחקר עם החוקר. הוספת לחצים בעד שיתוף פעולה, מבלי להפחית לחצים נגד שיתוף פעולה, מגבירים את סך כל הלחצים הפועלים על הנחקר הקטין, ועלולים להביאו, לא רק להודאת שווא, אלא גם למצבים נפשיים קשים, שאין לו כלים להתמודד עימם.

מבחינת החוקר, הפעלת לחצים בתשאול קטינים היא קלה יותר, הן בעוצמת הלחץ (אין צורך להפעיל לחצים חזקים) והן בבחירת סוגי הלחצים. בעוד שעיקר הלחצים הפועלים על מבוגרים הם חיצוניים וכאלה הקשורים לחקירה (הבושה עקב הפירסום, החשש מנקמת שותפים, רצון לנקמה, שיקולי תועלת וכדאיות בהחלטה אם לשתף פעולה בכלל או כעד מדינה בפרט, חשש מעונש המוטל על ידי בית המשפט, חשש מפיטורין), הלחצים היעילים בתשאול קטינים אינם מוגבלים לכאלה הקשורים לחקירה דווקא ורובם פנימיים (יחסים עם בני המשפחה, יחסים עם מבוגרים משמעותיים אחרים, קבוצת הגיל, קונפליקטים של גיל ההתבגרות וכיו"ב). 

המונולוג

אמנם למונולוג חשיבות רבה במהלך התשאול, אולם הוא עלול להפוך לחרב פיפיות, מעצם הסיטואציה שחוקר הופך לדובר הראשי, בעוד שהמטרה המרכזית של כל תשאול היא שהנחקר יהיה הדובר העיקרי, אם לא היחידי, בתשאול. עם זאת, יש מצבים, בהם על מנת להגיע לדיבובו של הנחקר, יש לנקוט שיטות שונות, ביניהן גם את המונולוג. מטרתו העיקרית של המונולוג היא יצירת המניע אצל הנחקר לשתף פעולה עם החוקר.

חוקר, שבוחר "להרצות" בפני הנחקר, עלול להיכשל בהטפת מוסר, שיטה שאינה מתאימה לתשאול בכלל ולתשאול קטינים בפרט. הטפת מוסר היא יציאה מנקודת ההשקפה של החוקר וניסיון לכפות אותה על הנחקר, במקום להיכנס "לעורו" של הנחקר ולנסות להסתכל על המצב מנקודת השקפתו של הנחקר. במהלך המונולוג על החוקר להביא את הנחקר לנקודה בה הוא מכיר בכך שכדאי לו לשתף פעולה עם החוקר. הטפת מוסר כשיטת תשאול היא  הפוכה מהשיטות החשובות בתשאול, הסובבות סביב הנחקר, השקפותיו, אמונותיו, עמדותיו, הכוללות ניסיון להבין את הנחקר, להגיע לאמפטיה עמו, לתת לו תחושה שהחוקר תומך בו ומאמין בו. הטפת מוסר נתפסת כצביעות והיא אף חונקת את הביטוי החופשי של רגשות ועמדות על ידי הנחקר, ביטוי שהחוקר זקוק לו כדי להגיע לחלקים הבעייתיים יותר של אישיות הנחקר, על מנת להגיע לשיתוף פעולה עמו (בנימין, 1990, 211 - 213) . אף אם הנחקר יציג, בעקבות הטפת מוסר, מצג של שיתוף פעולה, הוא לא יהיה אמיתי ולא יחזיק זמן רב. בתשאול קטינים, שרובם בוחלים בהתייחסות פטרנליסטית ואף נפגעים מהתייחסות כזו, החוקר ישיג מטרה הפוכה לזו הרצויה לו, אם ינקוט שיטות כאלה. הטפת מוסר תגרום לקטין להתרחק מהחוקר ותעמיד את החוקר בצד "חורשי רעתו" של הקטין ("כמו כל המבוגרים"), ובכך ייכשל החוקר בהשגת שיתוף פעולה מצד הנחקר.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי תתתתתתתתתתת לאתר Pixabay]

סיום התשאול

סיום התשאול אינו סיום החקירה. קרוב לוודאי שהנחקר יצטרך לקחת חלק בפעולות חקירה נוספות ואולי אף גם במשפט. אולם כאשר הנחקר הינו קטין, השלבים הבאי אחרי התשאול חשובים הן לקטין עצמו והן לגורם החוקר, אף יותר מכאשר הנחקר הוא מבוגר.

הקטין עומד בפני מצבים שאין לו כלים להתמודד עימם: המפגש עם הסביבה החברתית שלו אחרי החקירה, ובמיוחד ההורים, החברים והמורים. בנוסף לכך, הקטין אמור לקחת חלק בתהליך טיפולי - שיקומי או אבחנתי (או שניהם), אם כחובה על פי החוק (שירות המבחן), אם באופן וולונטרי לחלוטין (פניה לטיפול ללא דחיפה של אחרים) ואם במידה חלקית של וולונטריות  (היענות והסכמה להצעות לטיפול על ידי החוקרים, ההורים, המורים וכיו"ב). התהליך הטיפולי אמור להכין את הקטין למפגש שלו עם בית המשפט, שגם הוא צריך להיות חלק מהתהליך השיקומי של הקטין. סיום התשאול אמור להיות התחלת תהליכים אלו, בין היתר ביצירת מוטיבציה אצל הקטין להיכנס לתהליך של טיפול ושיקום ובמתן כלים ראשוניים, לרבות סיוע ממשי, להתמודד עם המפגשים הראשונים עם סביבתו הקרובה מיד אחרי התשאול. תפקיד החוקר הוא להביא את הקטין להחליט על צעדים אלו בעצמו (או לחשוב שהוא מחליט על כך בעצמו), ואחרי קבלת ההחלטה של הקטין לפנות לטיפול להפנותו לגורמי טיפול שיתאימו לו ולסייע לו ביצירת הקשר הראשוני עם הרשויות המטפלות בקטינים עוברי חוק.

המצב בישראל

החוק הישראלי מבחין, מבחינת טיפולה של מערכת אכיפת החוק, בין קטינים ובין בגירים[23]. ההתייחסות המיוחדת של החוק נוגעת בעיקר לסוגיות הקשורות לשפיטתם של קטינים: קביעת גבול תחתון לאחריות פלילית (סעיף 34ו לחוק העונשין, התשל"ז – 1977)[24], הקמת בית משפט לנוער (סעיפים 2 – 3 לחוק הנוער [שפיטה, ענישה ודרכי טיפול] התשל"א – 1971, להלן – חוק הנוער), החובה להפנות קטין לשירות המבחן  כאשר קיים יסוד סביר להעמדתו לדין (סעיף 12 לחוק הנוער) ומקומו של שירות המבחן בגזירת הדין (סעיפים 20 ו – 22 לחוק זה), מגבלות על ענישת קטינים בגילאים שונים (סעיף 25 לחוק), חלופות לעונשים המוטלים על בגירים המדגישות את ההיבטים הטיפוליים והמניעתיים של ענישת קטינים (סעיף 26), התיישנות עבירות של קטינים (סעיף 14 לחוק הנוער) ומעמדם של ההורים במשפט של ילדם הקטין (סעיף 19). החוק כמעט לא התייחס לסוגיות הקשורות בחקירת הקטינים במשטרה ובתשאולם[25], למעט: מעצר קצר יותר (סעיף 10) והפרדה בין מבוגרים ובין קטינים במעצר (סעיף 13). גם הוראות אלו אינן מתייחסות לעצם החקירה.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

משטרת ישראל צעדה מספר צעדים קדימה והוסיפה מגבלות על עבודת המשטרה עם נוער עובר חוק, מגבלות שמטרתן לקיים גם את רוח החוק ולא רק את לשונו המפורשת. בפקודות המשטרה התייחסות למספר היבטים של חקירת קטינים, שמטרתם לייחד את הטיפול המשטרתי בעבריינים קטינים[26]:

1. הפרדה בין בגירים ובין קטינים - חוק הנוער מחייב הפרדה בשפיטה, במאסר, במעצר והובלה לבית משפט. המשטרה הרחיבה את ההפרדה המתחייבת מהחוק גם ליחידות חקירה נפרדות לקטינים, יחידות חקירה שמקצוען אמור להיות הטיפול המשטרתי בנוער עובר חוק.
2. הפחתת השפעת התיוג - בחוק מספר סייגים, העשויים לסייע במניעת הכתמתו של הקטין כעבריין והפחתת תהליך התיוג, בקביעה על דיונים בדלתיים סגורות ובמתן החלטה על אמצעי טיפול או ענישה ללא הרשעה. פקודות המשטרה הרחיבו מסגרת זו, כיוון שלמגע של המשטרה עם הקטין השפעה רבה על תהליכים אלו, לדוגמא: איסור לעורר תשומת לב בעת מעצר קטין או בעת חיפוש בביתו, איסור על לבישת מדים ושימוש ברכב עם סימני זיהוי משטרתיים ביחידות הנוער, איסור לעצור ולחקור קטינים במסגרות חינוכיות, חברתיות ותעסוקתיות, האיסור להפעיל קטינים כמקורות מודיעיניים וההוראות המגבילות כבילת קטינים בהשוואה לכבילת עצורים מבוגרים. גם השימוש הנרחב יותר בהליך של אי תביעה, במקום פתיחת תיק פלילי, מטרתו להוציא בני נוער שעברו עבירה מזדמנת, שאינה חמורה ושזו אינה דרך חייהם, ממעגל העבריינות ומתן הזדמנות טובה לשיקום.
3. הגבלות משיקולים של הגנת הקטין וזכויותיו - זימון קטין לחקירה באמצעות הוריו ונוכחות ההורים (לא בכל מקרה) בחקירת ילדם הקטין, הגבלת חקירת הקטין לשעות היום, הפניית כל קטין חשוד בעבירה לשירות המבחן[27] ועוד, הם מגבלות שנועדו להגן על הקטין, שמידת הבנתו בחוק ורמת ידיעתו את זכויותיו נמוכות משל בגיר.

משטרת ישראל אמנם הוסיפה מגבלות על אנשיה בכל הקשור לעבודה עם עבריינים קטינים, אך אלו מתייחסות בעיקר להיבטים הפרוצדורליים של עבודת המשטרה עם נוער עובר חוק. במסגרת זו נקבע, כאמור, כי מעצרם של קטינים חשודים בביצוע עבירות יבוצע בדרך שלא תעורר את תשומת לב הסביבה, חקירתם תבוצע על ידי עובדי נוער בחדרים נפרדים ועוד. אולם אין בנהלים הפנימיים של המשטרה הנחיות כיצד התשאול של קטינים יבוצע כך שמחד גיסא מטרת התשאול - לקבל את מלוא הפרטים הידועים לקטין הנחקר - תושג ומאידך גיסא זכויותיו, כבודו ואישיותו לא יפגעו במידה כזו, שבמקום שההודאה של הקטין תהיה מנוף לשיקום היא תאיץ את תהליך ההידרדרות שלו לכיוון עבריינות.

הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד (גולדברג, 1994) דנה בשני היבטים אלו, ובשניהם נמצאה משטרת ישראל חסרה: (1) פיתוח תורת חקירה, על סמך הידע הרב שנאסף בעולם בשנים האחרונות, והנחלת תורה זו לחוקרים במסגרת בית ספר לתשאול (שם, 37 - 39). (2) גיבוש פרקים תורתיים מיוחדים לחקירת קטינים ויצירת מערכת הכשרה ייחודית לחוקרי נוער, אשר הם בלבד יוסמכו לשמש בתפקיד זה (שם, 41 - 45). הפקודות וההנחיות הקיימות במשטרה, המפרטות לפרטי פרטים נהלים ביורוקרטיים בכל הקשור לחקירת קטינים אינם יכולים להיות תחליף לשני ההיבטים האלה - תורת התשאול והייחוד בתשאול קטינים - אשר הם הלוז של תשאול קטינים.

עד אמצע שנות השבעים נערכו במשטרת ישראל קורסים מיוחדים לחוקרי נוער, אשר בהם קיבלו חוקרים אלה הכשרה מהותית לתפקידיהם. כיום, עורכת המשטרה השתלמויות לחוקרי נוער (השתלמות בת שבועיים) והשתלמות בתחום מניעת עבריינות נוער וכל חוקר המיועד לעבוד בתחום זה חייב לעבור השתלמות כזו ומבחן הסמכה[28]. ההשתלמויות הן בנוסף לקורס בסיסי לחוקרים, המשותף לחוקרים המיועדים לעבוד בכל מגזרי החקירות.

סיכום

הויכוח על מקומו של התשאול כחלק מתהליך החקירה ועל חשיבותו ועל סיכוניה ויתרונותיה של ההודאה טרם הסתיים, אולם מהנתונים המצויים בידינו כיום, לא ניתן לתאר הליכים יעילים של חקירה ומשפט, שמטרתם לקבל גירסה אמיתית ומלאה על העבירה הנחקרת מפיו של הנחקר, לרבות הודאה מחשוד, ללא תשאול.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי GDJ / 2730 לאתר Pixabay]

נשאלת השאלה האם די בעצם העובדה, שנחקר הוא קטין, כדי לתשאל אותו בדרכים ובשיטות שונות מאלו הננקטות בעת תשאול מבוגרים? התשאול מבוסס על היכולת האנושית של החוקר להגיע ליחסי קירבה עם הנחקר, שיניעו את האחרון לשתף פעולה עם החוקר, לעתים קרובות בניגוד לאינטרסים ברורים של הנחקר. ככזה, התשאול, בדומה לראיון (כהן, 1978), הוא תהליך בינאישי, העוסק בהפקת מידע מהמרואיין, לעתים קרובות בניגוד לרצונו של המרואיין. כל אותם עקרונות, המנחים את התשאול ואת הראיון,  שבסיוען יצליח החוקר להפיק מידע ממבוגר, ישימים גם לגבי קטינים. כך לגבי העקרונות והאסטרטגיות העיקריים של התשאול. באשר לשיטות ולטקטיקות הספציפיות, הגישה הרווחת היא שיש להתאים את  השיטה לנחקר המסוים אותו מבקשים לתשאל, על מאפייניו האישיים הייחודיים (גילו, מינו, התנהגותו, עברו, מעמדו החברתי והאישי, בריאות נפשו וכו') ועל המאפיינים  המיוחדים של העבירה הנחקרת, נסיבותיה ונסיבות התשאול. על פי הגישה הזו של התשאול הדיפרנציאלי, על החוקר להתאים את עצמו לנחקר, כאשר גילו הוא רק אחד מהגורמים הרבים המשפיעים על בחירת שיטת התשאול[29].

גם כאשר דנים בטיפול נפשי, "בחירת השיטה המתאימה ביותר לטיפול תלויה בסוג המופרעות ובעומקה, ובמידה לא מבוטלת בנוקשות של המבנים הפנימיים" (אילן, 1979, 15), ולאו דווקא בגילו של המטופל. עם זאת, יש לגילו של המטופל השפעה של הגורמים האלה, הקובעים את בחירת שיטת הטיפול, ולכן קובעים בעקיפין מהי שיטת הטיפול המתאימה. כך לדוגמא, באשר לנוקשות המבנים הפנימיים יש הבדל משמעותי בין אדם מבוגר לבין ילד, הבדלים הפותחים פתח לשיטת טיפול שונה (אילן, 1979, 15 - 16).

בין אם יש ייחוד בתשאול קטינים, רק באשר הם קטינים, ובין אם בוחרים בתשאול הדיפרנציאלי, לעובדה שהנחקר הינו קטין יש השפעה על בחירת שיטת התשאול. "ככלל, אוכלוסיית הקטינים, הגם שהיא מונה, מצד אחד, ילדים שטרם התבגרו, ומצד שני, נערים בוגרים בני 18, הינה רכה יותר, קלה יחסית להשפעה ולפיתוי, נוחה יותר ל"עיצוב" מבחינת החוקר, פתוחה להצעות, ובעלת דמיון עשיר ומפותח יותר מאשר זו של המבוגרים... מאחורי מסווה הנוקשות, הקשיחות והתחכום במעשיהם ובהתנהגותם של נערים רבים המטילים את חתיתם על ציבור רחב, מסתתרת, בדרך כלל, אישיות פגיעה, לא מעוצבת ולא בשלה, מלאת פחדים, ולעתים שופעת עוינות וחשדנות עמוקה לרוב הסובבים אותם. אם יצליח המתשאל לאתר את שורשי המניעים של התנהגות הקטין ואת צרכיו, תהיה מלאכת התשאול שלו קלה יחסית" (גל, 1978, 13).

יישום ההבדלים בין מבוגרים לבין קטינים צריך לבוא לידי ביטוי הן בהכרה על בוריים של מאפייני הקטינים, בבחירת שיטות תשאול המתאימות לתשאול קטינים דווקא ובעיקר בהגמשת השיטות הקיימות והתאמתן לנחקר הספציפי על פי התכונות, הכישורים, הצרכים, החולשות, העוצמות ושאר איפיוניו האישיים והמיוחדים. גיל הנחקר והעובדה שהוא קטין יהיו בין הנתונים החשובים, שעל פיהן ינווט החוקר את מהלך התשאול, וכך תצעד משטרת ישראל קדימה לקראת מימוש מדיניותה בטיפול בנוער ה"מעוגנת באבחנה בין בני נוער שהעבריינות היא להם דרך חיים, לבין בני נוער שעברו עבירה מזדמנת, שאינה חמורה ויש להוציאם, במהירות האפשרית, ממעגל ההתנהגות הפלילית. מדיניות זו באה לידי ביטוי במניעת תיוגו של הקטין כעבריין, במידת האפשר, ובאי חשיפת המעורבות המשטרתית בטיפול בקטין, בפני הציבור"[30].

[לאסופת המאמרים בסוגיית עבריינות הנוער באתר, לחצו כאן]

הערות

[1] מ"ח 1966/98, גדעון הררי ואח' נ' מדינת ישראל (תקדין עליון, כרך 98 (2), עמ' 238).

[2] מ"ח 7929/966, אחמד כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

[3] מאמר זה אינו עוסק בהיבט המשפטי של התשאול ובקני המידה המשפטיים לקבילותה של הודאה. ההנחה העומדת במאמר זה שההודאות הושגו באופן חוקי, וגם כאשר מוזכרות שיטות תשאול שונות ובמיוחד אלו הכוללות הפעלת לחצים, מדובר בלחצים חוקיים. הרחבה בנושא קבילות הודאות ראה אצל גלבוע, 1995, 453 - 490.

[4] יש דרכים נוספות לקבל מידע מאנשים, שלא דרך תשאול, כגון בדרך של דיבוב על ידי מדובב או סוכן, האזנות לשיחות טלפון או אחרות וכיו"ב. במאמר זה נעסוק בתשאול בלבד.

[5] במחקרים שנעשו עבור הועדה המלכותית על המערכת המשפטית נמצא שאחוז העבירות שבהן ראייה פורנזית היא המובילה אל החשוד הוא שולי – בין 1% ל – 10%. גם הסתברות ההרשעה במקרים, שבהם מקור הראייה הראשונה שהובילה אל החשוד היה פורנזי, הייתה נמוכה מהסתברות ההרשעה כאשר מקור הראייה הראשונה היה אנושי (McConville, 1993, 10 – 16).

[6] רק 6% מההתפרצויות נתגלו בעקבות ממצאים וראיות פורנזיות שנלקחו מזירת העבירה, על פי מחקרם של Griffiths & Coupe (1998).

[7] כך, לדוגמא, להימצאות כשלעצמה של תאי זרע באיבר מינה של אישה אין משמעות ראייתית ואין בממצא זה כדי לסייע להרשעת חשוד באונס, מבלי לקבל הסבר מילולי אם יחסי המין היו בהסמכה או בכפיה. וכנ"ל גם לגבי הימצאות כל ראייה חפצית אחרת המזוהה עם חשוד ספציפי.

[8] דנ"פ מדינת ישראל נ' סולימאן אל עביד, פד"י נא (1), 736.

[9] ראה, למשל, סעיף 54א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971.

[10] ההוראה שאין להרשיע אדם במשפט פלילי, אלא על עדויות של שני עדים לפחות, בוטלה כבר ב - 1936. גם  במשפט אזרחי צומצמה מאד הוראה זו, ראה סעיף  54 לפקודת הראיות.

[11] ראייה נסיבתית שונה מן הראייה הישירה בכך שאין היא מוכיחה במישרין עובדה, המהווה חלק מהעבירה בה מואשם אדם, אלא מוכיחה קיומה של נסיבה, שממנה ניתן להסיק קיומה של עובדה. ראה סקירה מקיפה אצל קדמי, 1999, 579 - 595.

[12] ראה, למשל, עבודותיהם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי בנושא קבלת החלטות (למשל - Tversky & Kahneman, 1974: כהנמן וטברסקי, 1990), הדנות בהשפעות תפיסתיות ואחרות על "האובייקטיביות" של החלטה. כן את השפעתם הרבה של גורמים רגשיים על ה"החלטה" של חשוד אם להודות או לא (Gudjonsson, 1992, 50 - 82). וכן גם עליית משקלם של שיקולים פסיכולוגיים בקבלת החלטות כלכליות (טברסקי, 1997) ובקבלת החלטות מדיניות (זיסר, 1993: ג'רוויס, 1993).

[13] ראה הערת שוליים מס' 12.

[14] בהחלטת בית המשפט העליון של ארה"ב בעניינו של מירנדה (Miranda V. Arizona, 384 U.S. 436 [1966]), נקבעה הפרוצדורה לאזהרת חשודים שנעצרו, בטרם חקירתם, ועל ההודעה לחשודים על זכויותיהם, לרבות זכות השתיקה, הזכות להיוועץ בעו"ד לפני החקירה והזכות לנוכחותו של עורך דין בעת החקירה. כן נקבע כי הודאה שניתנה תוך הפרת הוראות אלה אינה קבילה.

[15] אמנם הדיון הוא על הודאה בלבד, אך גם עצם חקירתו של חשוד, אף אם אינו מודה עשויה להוסיף לראיות התביעה, אם בקבלת הכחשה מוחלטת של מגע עם קורבן העבירה, המנוגדת לראיות מוחשיות קיימות, כגון טביעות אצבע או דנ"א, אם בסיבוך החשוד בשקריו ואם בשתיקה גורפת. כל אלה עשויים להוות תוספת ראייתית הנחוצה להרשעה.

[16] וראה גם המקרה המוזכר במאמרה של ארבלי (1999ב).

[17] בתשאול, כמו בכל עיסוק אחר עם אנשים, יש לכל כלל יוצאים מן הכלל. כך גם לכלל כי תמיד תנוהל שיחת פתיחה נייטרלית ורגועה עם נחקר. זהו המצב בעת מעצר של חשוד "על חם", שאז הוא נמצא בלחץ נפשי  ובחרדה גבוהים, העשויים להקל על החוקר להביאו לידי שיתוף פעולה, ואין מקום להפחית לחצים אלו.

[18] מאחר שמאמר זה אינו עוסק בהיבטים המשפטיים של התשאול, לא אדון בנושא זה, מלבד האיזכור כאן בצורך באזהרה, לשם שמירת זכויותיו של החשוד. עוד על ההיבט החוקי של אזהרת חשוד ועל דרכים להגיד את האזהרה תוך הנמכת "מפלס" האיום שבה, ראה גלבוע, 1995, 163 - 168, 456 - 462.

[19] פירוט והרחבה בנושא חרדות ולחצים בתשאול בכלל - אצל גלבוע, 1995, 237 - 287, ולגבי קטינים - משטרת ישראל, 1978א, 49 - 57.

[20] טענה זו מזכירה את טענתו של קורט לוין שגבולות מרחב החיים של ילדים ונוער חדירים יותר מאשר גבולות מרחב החיים של מבוגרים (Lewin, 1948).

[21] מרחב החיים הוא סך כל החוויות וההתעניינויות של האדם. האזורים הם אזורי התעניינות שונים (Lewin, 1948, 5 - 12).

[22] גם בעת תשאול מבוגרים בעלי ליקויים בהבנה, ליקויים נפשיים וליקויים שכליים, רצוי שההסבר יהיה ברמה שהנחקר יוכל להבין את האזהרה, ואין מקום להסתפק בנוסח הרשמי שלה.

[23] החוק החשוב הדן בטיפול המשטרתי בעבריינים קטינים הוא חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א – 1971 (להלן – חוק הנוער). חוקים אחרים, כגון: פקודת המבחן (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969 או חוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך - 1960, אינם מהווים בסיס לטיפול המשטרתי בעבריינים קטינים.

[24] גיל הקטינות שונה פעמיים מאז הוחק חוק הנוער. עם חקיקת החוק גיל הקטינות היה 9 שנים, יותר מאוחר הועלה ל – 13 שנה וב – 1984 הורד ל – 12 שנה, שזה המצב החוקי התקף כיום.

[25] למעט ההוראות המתייחסות לחקירת קטינים המעורבים בקבוצת עבירות מסוימת וכל עוד הקטין לא עבר את גיל 14, על פי החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) תשט"ו - 1955. מגבלות נוספות החלות על שלב החקירה, כגון איסור פירסום פרטי קטין המעורב בפלילים, אינן בלעדיות לשלב החקירה.

[26] עיקר ההוראות הפנימיות של משטרת ישראל באשר לטיפול בעבריינים קטינים מצויות ב"פקודת המטה הארצי, 14.01.05 - עבודת המשטרה עם קטינים". פקודות נוספות דנות בפעילות מניעה וסיעוד קטינים. בנוסף לכך, קיימות מספר הנחיות המוצאות על ידי מחלקת החקירות המפרטות את האמור בפקודת המטה הארצי.

[27] המשטרה חייבת להפנות קטין לשירות המבחן אם קיים יסוד להעמיד אותו לדין. המשטרה, בתיאום עם שירות המבחן לנוער, מפנה לשם כל קטין חשוד, גם אם אין כוונה להעמידו לדין, אם מחמת העדר עניין לציבור ואם מחוסר הוכחות.

[28] לא בדקתי עד כמה הקורסים הכללים או ההשתלמויות המיוחדות נותנות תשובה לשני הליקויים שהועלו על ידי ועדת גולדברג ועד כמה הם מספיקים למלא את מטרותיהם: הכשרת החוקר לעבודת המשטרה בקרב נוער עבריין.

[29] מבלי להיכנס יתר על המידה לעובי הקורה של השיטה הדיפרנציאלית, יש לציין כי יש להתאים את שיטת התשאול הנבחרת, לא רק למאפייני הנחקר, העבירה ותנאי התשאול, אלא גם ובעיקר לחוקר עצמו, שהוא התשומה העיקרית לתשאול, שאינה נתונה מראש והחוקר שולט עליה, ומכאן חשיבותה הרבה.

[30] סעיף 2ב' לפקודת המטה הארצי של משטרת ישראל 14.01.05.

מקורות

1. אילן אליעזר, 1979, פסיכותרפיה בילדים ובני נוער, תל אביב: ספרית הפועלים.
2. אלמוג יוסף, 1991, "בעיות בלתי פתורות בזיהוי הפלילי", פלילים, כרך ב', 167 - 187.
3. בנבנישתי רמי, 1984, האזנה ודיבוב בראיון המסייע, ירושלים: מועצת בתי הספר לעבודה סוציאלית בישראל.
4. בנימין אברהם, 1990, הריאיון המסייע, תל אביב: ספרית הפועלים.
5. בן ישי עקיבא, 1963, ראיון וחקירת אנשים, רבעון משטרת ישראל, מס' 16 - 17, 48 - 53.
6. בראון פאול, 1989, "טיפול קצר מועד ממוקד בבעיה", בתוך: פסיכותרפיה קיצרת מועד, עורכים: ח. דסברג, י. איציקסון וג. שפלר, ירושלים: הוצאת מאגנס, עמ' 87 - 103.
7. ברזניץ שלמה, 1965, השפעתו של רווח הזמן שבין איום בגירוי מפחיד לבין התגשמותו על תגובת הפחד אצל בנאדם, ירושלים: האוניברסיטה העברית (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה).
8. גולדברג אליעזר, 1994, דו"ח הועדה לענין הרשעה על סמך הודעה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר, (בהשתתפות השופט אליעזר גולדברג - יו"ר, השופטת עדנה קפלן-הגלר, השופטת נירה לידסקי, עו"ד יהודית קרפ, עו"ד חנה קלר, עו"ד נורית שניט, עו"ד אורי וגמן, תנ"ץ אבי כהן).
9. גל שלמה, 1978, "תשאול קטינים במשטרת ישראל", עבריינות וסטייה חברתית (חוברת מיוחדת לנושא התשאול המדעי בחקירה הפלילית), כרך ו', מס' 1 - 2, 13 - 15.
10. גלבוע מאיר, 1995, התשאול - כל מה שרצית לשאול אך לא ידעת כיצד, ירושלים: משטרת ישראל.
11. גלילי נירה ומרבך אסא, 1991, "אנליזה של DNA למטרות פורנזיות", פלילים, כרך ב', 225 - 247.
12. ג'רוויס רוברט, 1993, "עוד הרהורים על פסיכולוגיה פוליטית ועל החלטה רציונלית", מתוך ברוך זיסר (עורך): מדע המדינה לגווניו, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 419 - 424.
13. דסברג חיים ווינוקור מאיר, 1989, "תרגול מיומנויות לטיפול דינמי קצר מועד", בתוך: פסיכותרפיה קיצרת מועד, עורכים: ח. דסברג, י. איציקסון וג. שפלר, ירושלים: הוצאת מאגנס, עמ' 233 - 252.
14. זיסר ברוך, 1993, "פסיכולוגיה ופוליטיקה", בתוך: ברוך זיסר (עורך): מדע המדינה לגווניו, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 407 - 418.
15. חביב ג'ק, בן רבי דליה, ברנע נטע, לוי ג'וסלין, לנדאו שמחה ווייסבורד דויד, 1999, "דו"ח מחקר - הטיפול המשטרתי בקטינים ובבני נוער: מפוי פעולות המשטרה וקשריה עם גורמים חיצוניים", משטרה וחברה, אוקטובר 1999, גיליון 3, 123 - 12.
16. טברסקי עמוס, 1997, "הפסיכולוגיה של החלטה ושיפוט", רבעון לכלכלה, שנה 44, חוב' 3/97, 327 - 336.
17. כהן יונה, 1978, "ראיון ותישאול", עבריינות וסטיה חברתית (חוברת מיוחדת לנושא התישאול המדעי בחקירה הפלילית), כרך ו', מס' 1 - 2, 8 - 12.
18. כהנמן דניאל וטברסקי עמוס, 1990, "קבלת החלטות: בחירה, ערכים וייצוגים", ק. בנימיני, ע. דולב, מ. אמיר, ע. כהן וי"מ שלזינגר (עורכים): עיון ויישום בפסיכולוגיה, ירושלים: מאגנס, 96 - 110.
19. ליויט הרולד ג'., 1970, פסיכולוגיה מינהלית, תל אביב: יחדיו.
20. משטרת ישראל, 1978, עבריינות נוער (קובץ מערכי שיעור), משטרת ישראל, מטא"ר/אג"מ, מחלקת הדרכה, עקד אח"ק/נוער.
21. משטרת ישראל, 1978א, הייחוד בחקירת קטינים, משטרת ישראל, מטא"ר/אג"מ, מחלקת הדרכה, עקד אח"ק/נוער.
22. משטרת ישראל, 1999, הפשיעה בישראל - דו"ח סטטיסטי, משטרת ישראל: אג"ת, סטטיסטיקה.
23. סנג'רו בועז וקרמניצר מורדכי, 1999, "המשפט החוזר - מציאות או חלום?", עלי משפט, כרך ביכורים, חוברת מס' 1, 97 - 161.
24. רטנר אריה, 1983, "הרשעתם של חפים מפשע", עבריינות וסטיה חברתית, כרך י"א, 7 - 14.
25. רטנר אריה, 1992, "הרשעות שלא בצדק: טעויות במערכת המשפט", פלילים, כרך ג', 262 - 266.
26. שטרוזמן אורי, 1993, "הגנת חשוד מפני הודאת שווא", המשפט, בטאון ביה"ס למשפטים, המכללה למינהל, כרך א', 217 - 224.
27. Bedau Hugo Adam & Radelet M.L., 1987, “Miscarriages of Justice in Potentially Capital Cases”, Stanford Law Review, Vol. 40, 21 - 179.
28. Cassell Paul g., 1998, “Handcuffing uhe Cops: Miranda’s Harmful Effects on Law Enforcement”, National Center for Policy Studies, Policy Repirt No. 218, Idea House.
29. Cassell paul G. & Hayman Bret S., 1996, “Police Interrogation in the 1990s’: An Empirical Study of the Effect of Miranda”, UCLA Law Review, Vol. 43, 839 - 931.
30. Cassell Paul G. & Markman Stephen J., 1995, “Miranda’s Hidden Costs”, National Review (DEC. 25, 1995).
31. Ekman Paul 1985, Telling Lies, New York: norton.
32. Ekman Paul & O’Sullivan Maureen, 1991, “Who Can Catch a Liar?”, American Psychologist, vol. 46 (9), 913 - 920.
33. Gudjonsson Gisli H., The Psychology of Interrogations, Confessions and Testimony, Chichester: John Wiley & Sons.
34. Gudjonsson Gisli H. & Peursson H., 1991, “Custodial Interrogation: Why Do Suspects Confess and How Does It Relat to Their Crime?”, Personality Individual Differences, vol. 12, 295 - 306.
35. Harmon Rockne, 1993, “Legal Criticisms of DNA Typing: Where’s the Beef?”, The Journal of Criminal Law & Criminolgy, 84 (1), 175 - 188.
36. Huff C. Ronald, Rattner Arye & Sagarin Edward, 1996, Convicted But Innocent, Thousand Oaks, California: Sage Publications, Inc.
37. Irving Barrie & Hilgendorf Linden, 1980, Police Interrogation, London: HMSO.
38. Leo Richard J. & Ofshe Richard A., “The Social Psychology of Police Interrogation”, Studies in Law, Politics and Society, Vol. 16, 189 - 251.
39. Lewin Kurt, 1948, Resolving Social conflicts, New York: Harper & Brothers.
40. Lewin Kurt, 1958, “Group Decision and Social Change”, in: Readings in Social Psychology, by: Eleanor E. Maccoby, Theodorre M. Newcomb & Eugene L. Hartley (Eds.), New York: Holt, Rinehart and Winston, pp: 197 - 211.
41. Maslow Abraham H., 1970, Motivatin and Personality, New York: Harper & Row.
42. McConville Michael, 1993, The Royal Commission on Criminal Justice - Corroboration and Confessions, London:HMSO.
43. Neufeld Peter, 1993, “Have You No Sense of Decency?”, The Journal of Criminal Law & Criminology, 84 (1), 189 - 202.
44. Rubin Herbert J. & Rubin Irene S., 1995, Qualitative interviewing, Thousand Oaks: Sage Publications.
45. Sobel N.R., 1965, “The Exclusionary Rules in the Law of Confessions: A Legal Perspective - A Practical Perspective”, New York Law Journal, 154, 1 - 5.
46. Sullivan Harry Stack, 1970, The Psychiatric Interview, New York: W.W. Norton & Company.
47. Thompson William, 1993, “Evaluating the Admissibility of New Genetic Identification Tests: Lessons From the DNA War”, The Journal of Criminal Law & Criminolgy, 84 (1), 22 - 103.
48. Tversky Amos & Kahneman Daniel, 1974, “Judgement Under Uncertainty”, Science, 185, 1124 - 1130.
49. Wald M., Ayers R., Hess D.W., Schantz M. & Whitebread C.H., 1967, “Interrogations in New Haven: The Impacts of Miranda”, Yale Law Journal, 76, 1519 - 1648.
50. Walker Clive & Srarmer Kier (Eds.), 1993, Justice In Error, London: Blackstone Press.
51. Witt J.W., 1973, Non-Coercive Interrogation and the Administration of Criminal Justice: The Impact of Miranda on Police Effectuality”, Journal of Criminal Law, Criminology and Police Science, 64, 320 - 332.
52. Worchel S., Cooper J. & Goethals R.G., 1988, Understanding Social Psychology, Chicago, Ill.: Tre Dorsey Press.