[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי guvo59 לאתר Pixabay]

התיקון לחוק התרבות והאמנות, שאותו הובילה השרה רגב ואשר זכה לתמיכת שר האוצר משה כחלון, אמור לשלול תקציבים מגופים נתמכים אשר חותרים תחת ערכי המדינה וסמליה. כך לדוגמה, יישלל תקציב ממוסדות תרבות שיפגעו בסמלי המדינה או יבזו אותם, יציינו את יום העצמאות כיום אבל או ישללו את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.

לכאורה, לרוב הישראלים לא אמורה להיות כל בעיה עם החוק... 

אולם, התיקון המוצע מעורר קשיים משפטיים של פגיעה בחופש הביטוי ובמידתיות הסנקציות. החוק המוצע מבקש להגביל את חופש הביטוי בהיותו מפעיל סנקציה מצננת ומאיימת על יוצרים שיחששו משלילת תמיכה.

בעיה נוספת היא הפעלת ביקורת ממסדית פוליטית ובחינת התמיכה במוסדות תרבות לאור תוכנן של יצירות אמנות...

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay]

"במדינת ישראל יש חופש אמנותי, אך אין את החופש לנצל את כספי הציבור כדי לפגוע בערכי המדינה וסמליה", הסבירו השרים כחלון ורגב עם הגשת ההצעה. "מטרת החוק לתת כלים לגופים המוסמכים, כדי למנוע פגיעה בערכי היסוד של המדינה. חופש הביטוי הינו ערך ראוי חשוב אך לדמוקרטיה יש את הזכות להגן על עצמה.

בישראל יש אמנים מהשורה הראשונה בעולם, שמביאים כבוד למדינה וגאווה לכולנו; אך ישנה גם קבוצה קטנה וקיצונית שלא מחמיצה הזדמנות להסית נגד מדינת ישראל וצה"ל. זה לא ראוי ולא נכון שהמדינה תממן את הקבוצה הזאת".

מאידך, חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שאושררה בישראל) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם.

חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, והגבלתו באמצעות חקיקה מצומצמת להוצאת לשון הרע, פרטיות וכד'. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד.

ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-19 (ראו תמונה משמאל), מציג ארבעה נימוקים המבהירים מדוע הגבלת חופש הדיבור והמחשבה מהווים מכשול לאמת:

[תמונתו של גון סטיוארט מיל משמאל היא עותק משוכפל של דיוקנו. נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ג'ורג' פרידריק ווטס. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

• ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת.
• אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן.
• האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר - יש להשמיעם.
• האמת מאבדת את כוח השכנוע שלה כאשר היא נזקקת לכוח הזרוע. גם אם בהגבלת חופש המחשבה והדיבור מגינים על האמת - מזיק לה הדבר.

'חופש הביטוי' הוא מושג מרכזי בישראל. עם זאת, מדובר במושג מורכב, הנותן ביטוי לקשת רחבה של שיקולים בעד התרת ביטויים אשר עלולים להתנגש עם שיקולים אחרים, התומכים בהגבלת ביטויים.

לדוגמה:

• היש הצדקה להגבלת חופש הביטוי נגד השלטון, מוסדותיו ונושאי המשרות השלטוניות לשם הגנה על מעמדם בעיני הציבור?
• האם יש הצדקה להגביל, בפרט, התבטאויות נגד בתי משפט ושופטים כדי להגן על אמון הציבור במערכת המשפט, וכך לאפשר לה למלא את תפקידה החיוני?

שאלות אלה הן מרכזיות לכל תפישה המכבדת את האדם כבעל יכולת רציונלית, שיש לאפשר לו לגבש בחופשיות את מחשבותיו ואמונותיו, לרבות השקפותיו בנוגע לשלטון ואמונו ברשויות השלטון.

שאלות אלה מתחדדות לאור התפישה, לפיה השלטון מהווה רק אמצעי לקידום מטרותיו של האדם כפרט, ובמיוחד במסגרת תפישה משטרית הרואה באזרחים את הריבון ובנושאי המשרות השלטוניות את נציגיהם ונאמניהם.

ביקורת על תפקוד של השלטון, גם לשם ערעור אמון הציבור בו, היא מרכיב מרכזי במיוחד במשטר דמוקרטי, אשר בו מוערך השלטון על ידי האזרחים, על פי הדרך בה הוא מנהל את ענייני המדינה.

הסייגים לזכות לחופש הביטוי המקובלים בעולם הם: 

1. משמעות הסייג היא שהמגבלה המוטלת על הזכות לחופש הביטוי מעוגנת בחוק. בנוסף, על החוק המגביל להיות
2. המחויבות להגביל סוגי ביטוי הכוללים קידום שנאה על רקע לאומני, גזעי, או דתי, והעולים לכדי הסתה לאפליה או אלימות או לשון הרע.
3. נחיצות - סייג הנחיצות קובע כי על כל פגיעה בזכות לחופש הביטוי להיות נחוצה על מנת להשיג סיבה או מטרה לגיטימית העלולה לפגוע בביטחון הלאומי, בסדר הציבורי, ובבריאות. בנוסף, על הפגיעה בזכות לנבוע מצורך ציבורי או חברתי דחוף, אשר יש לספקו על מנת למנוע הפרה של זכות הזוכה להגנה נרחבת יותר מהזכות לחופש הביטוי.
4. עוד יש על הפגיעה להיות מידתית. משמעות הדבר היא כי לא קיימים אמצעים אחרים להשגת אותה מטרה לגיטימית, אשר אינם כוללים את הגבלת הזכות.
5. סייג נוסף אשר מוכר במשפט הבינלאומי הוא סייג מצבי החירום. הסעיף מאפשר למדינות להשהות זכויות אדם ואזרח, לרבות הזכות לחופש הביטוי, באופן זמני כאשר נשקפת סכנה קיומית לחיי האומה עקב מצב חירום, ורק לאחר שהוכרז על כך באופן רשמי. יצוין הסעיף מציין סייג לסייג, ואוסר על פגיעה זכויות באופן המפלה על בסיס גזע, צבע עור, מגדר, שפה, דת או אוריינטציה חברתית...

לדוגמה:

רובר פוריסון (ראו תמונה משמאל) הוא סופר ומרצה צרפתי אשר כתב וטען כי רציחתם של מיליוני יהודים וחברי קבוצות מיעוט נוספות בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה באמצעות תאי הגזים לא התרחשה.

[תמונתו של רוברט פוריסון משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידו. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בשנת 1990 העביר הפרלמנט הצרפתי את ״חוק גאייסוט״, אשר הפך פעולת הכחשת פשעים נגד האנושות למעשה פלילי. פוריסון, אשר הורשע בעקבות זאת בעילת הכחשת השואה, עתר לוועדת זכויות האדם של האו״ם כנגד חוק זה בטענה כי הוא מפר את זכותו לחופש הביטוי.

בבחינת הסוגיה הדגישה הוועדה כי על כל מגבלה על חופש העיסוק לעמוד בתנאי שלושת הסייגים: מקור בדין, הגבלה מסיבה לגיטימית ונחיצות.

במקרה זה, בבחינת התנאי הראשון נמצא כי החוק המדובר מהווה מקור בדין ברמה מספקת. כן נקבע כי הסייג השני מתקיים אף הוא, היות שניתן לראות בשאיפה להגן על אינטרסים של פרטים יחידים או של הקהילה כולה כסיבה לגיטימית, ויש לראות בהתבטאויותיו של פוריסון כפגיעה בקהילה היהודית כולה. בנוגע לסייג השלישי, קבעה הוועדה כי בהיעדר טענה המפריכה את טענת ממשלת צרפת בדבר נחיצות החוק כאמצעי להגנה על האינטרסים האמורים, יש לראות את סייג הנחיצות כמתקיים. על כן, נפסק כי המגבלה אשר מטיל החוק על זכותו של פוריסון לחופש הביטוי היא מגבלה מותרת.

[בתמונה: תא הגזים הראשון במחנה מיידנק בפולין. ניתן לראות על פתח המבנה את השלט "Desinfektion" שפירושו "חיטוי". על פי פוריסון, רציחתם של מיליוני יהודים וחברי קבוצות מיעוט נוספות בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה באמצעות תאי הגזים לא התרחשה. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה. לא מוזכר שם היוצר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

בישראל: 

בג"ץ קול העם

פסק הדין הראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי, כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, ידוע בשם בג"ץ קול העם: 

בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי".

שר הפנים החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק-דין ארוך ומנומק (בג"ץ 73/53) ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז ועד עתה את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו חופש הביטוי ייסוג רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית בביטחון המדינה.

בג"ץ שניצר

פס"ד מאוחר יותר בו נקבעו אמות המידה למבחן הוודאות הקרובה הוא בג"ץ שניצר. השופט ברק בפס"ד מנומק קבע כי הפגיעה בחופש הביטוי היא אמצעי אחרון בהחלט וכי היא תתאפשר רק אם היא חיונית לשמירה על ביטחון המדינה.

שמירה על ביטחון המדינה בא לידי ביטוי באמצעות קיומן של נסיבות קיצוניות שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לסכנה לשלום הציבור.

גם בפס"ד זה נקבע כי הפגיעה בחופש הביטוי איננה לגיטימית וכי חופש הביטוי הוא גם חופש הביקורת אשר יש לקיים במשטר דמוקרטי תקין.

בפסק דין משנת 1987, בעתירה שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, קבע בג"ץ שיש להתיר את הצגתו של המחזה "אפרים חוזר לצבא" בשם חופש הביטוי, חרף טענתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפיה "ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט".

השופט מישאל חשין ז"ל (ראו תמונה למטה) אחז בדעת מיעוט שביכרה ערכים אחרים על פני חופש הביטוי. הוא התנגד בלשון נרגשת ובציטוטי שירה להקרנת סרט המטיל רבב בדמותה של חנה סנש, הוא גם התנגד להתערבות בהחלטה לפסול את הסרט "אימפריית החושים". כן כתב דעת מיעוט מנומקת בשאלת הפעלת "ערוץ פלייבוי", בה כתב כי אינו רואה את הביטוי הפורנוגרפי, כחוסה מאליו תחת כנפי חופש הביטוי, וכי הפעלת ההגנות החוקתיות במקרים של ביטוי פורנוגרפי וביטוי גזעני אינה צריכה להיות אוטומטית ומובנת מאליה.

[תמונתו של השופט חשין נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אפרת חשין. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

דעה זו ניתנה כנגד דעת הרוב (בהרכב מורחב) אותה ביטא פסק דינה של השופטת דליה דורנר, שבו נקבע שאף הביטוי הפורנוגרפי כלול בחופש הביטוי, המוגן כזכות על חוקתית, ולפיכך יש צורך ב"פגיעה קשה, חמורה ורצינית" על מנת להגביל ביטוי זה. בעקבות הוצאתו לאור של הספר "ברוך הגבר" הועמדו עורכיו לדין באשמת הסתה לגזענות ועידוד לאלימות. פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, שבו הורשעו הנאשמים, עסק גם בסוגיית הפגיעה בחופש הביטוי, באומרו:

"בבואנו לגזור הדין בעבירות בהן מדובר, יש לנקוט זהירות שכן מדובר בהוראת חוק שיש בה הגבלה על חופש הביטוי. עם זאת, יש להדגיש כי האיסור בפקודה למניעת טרור אינו מוטל על הבעת דעה, אלא על פרסום ברבים של דעה שיש עמה שבח ועידוד למעשה טרור ולפגיעה בגוף בני אדם. חברה הרוצה למנוע טרור חייבת למנוע גם דברי שבח ועידוד לטרור כזה, למנוע דברי שבח ועידוד לאלימות ולמעשי רצח המוניים".

לסיכום

לעניות דעתי, אין משמעות לדמוקרטיה ללא חופש ביטוי אפקטיבי הלכה למעשה, ובמיוחד חופש ביטוי פוליטי ואומנותי. תמיכה חזקה בחופש ביטוי מלא היא גם ערך יסודי יהודי, וידועה התנגדותו של המהר"ל מפראג למניעת חופש ביטוי אפילו ממי שכופרים באלוהים.

ועוד, התכלית הנחזית של ההצעה, דיכוי השקפות ועמדות שאינן לטעמו של השלטון וצמצום מרחב השיח הציבורי לעמדות המקובלות על השלטון - הינה פסולה. מגבלות התוכן המוצעות לפעילות תרבות נתמכת, ואשר מבקשות לשרטט, מכללן, גם את התוכן המותר לפעילות תרבות הנתמכת בידי המדינה – יוצרות פגיעה חמורה גם בשוויון, ולו בשל ההסמכה להבחנה תקציבית בין יוצרים וצרכני תרבות על בסיס דעותיהם בלבד.

בנוסף, המגבלות הן בחלקן עמומות מאד כגון "שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית". לפיכך, ההצעה משמעותה כי לשר התרבות תוקנה סמכות כמעט בלתי מוגבלת של "מבקר תוכן" אשר יהיה רשאי לפגוע במימון של יצירות, אירועים, גופי תרבות ועוד ולאיים על עצם קיומן, על בסיס עמדה פוליטית מובהקת, ולהפלות בין בעלי עמדה פוליטית שונה על בסיס עמדתם הפוליטית בלבד.

השלכות הפקדה של סמכות כאמור בידי גורם פוליטי עלולות להיות קשות.

חמור מכך, השאלה אם אכן נעשו פעולות אלה עתידה להיות נתונה להכרעה בידי גורם פוליטי, שאינו בית משפט, אינו מחויב בהקפדה על זכויות ובבירור ושקילה מדוקדקים של משמעות הפעולות והכוונות של הגוף או האדם שבפניהם.

לאור המהות העמומה של הפעולות והמגבלות הן עלולות לשמש כר פורה לפרשנות נרחבת על ידי שר שהוא גורם פוליטי, ולאפשר יציקת תוכן פוליטי מובהק להוראות אלו. זאת, להבדיל מגורמים מקצועיים, ובהם המשטרה, התביעה ובתי המשפט, האמונים על אכיפת החוק הפלילי ביחס להוראות הקבועות בדין הפלילי, ומוסמכים להחליט מתי מדובר אכן באירוע בלתי חוקי.

למדינה כלים רבים לטפל גם בהסתה, וגם בחתרנות כנגד קיום המדינה. בייחוד, אין מקום לתת לגורמים פוליטיים סמכויות אלה דווקא בתחום התרבות והאמנות שהפעילות בו עניינה במימוש הזכות לחופש ביטוי, חופש היצירה, הזכות לתרבות והיבטים נוספים הכרוכים בכבוד האדם.

אם תעבור הצעת החוק, היא עשויה לפגוע קשות בתחום התרבות, ליצור אומנות "מגויסת" עבור פוליטיקאים ואף לכרוך עבירות פליליות כמו הסתה לטרור, יחד עם אקטים שהם בגבולות חופש הביטוי.

זו הצעה שאינה מתאימה למדינת ישראל, ויש להימנע מלקדם אותה.