תקציר: ספר בראשית עמוס באופן חריג, בתיאורים של מפגש בין מלאכים לבני אנוש. המחקר חלוק בדעתו האם המסורת של המלאכים הובאה מבחוץ, מעמי המזרח הקדום, או שהמדובר בצורך תאולוגי מובנה של המקרא. כך או אחרת, הרמב"ם מביע עמדה קיצונית בה בכל תיאור של מפגש שכזה, בין מלאך לאדם, מדובר בחלום או במראה נבואי כזה או אחר…

עודכן ב- 8 בדצמבר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

בפרשת וישלח בספר בראשית, מגיע הפיוס הגדול בין יעקב ועשיו, זאת לאחר שיעקב מגלה חכמה דיפלומטית רבה [1]. הוא לכאורה מוותר על כבודו האישי, ושולח לאחיו מנחה גדולה של צאן ובקר מסוגים שונים, הכוללים מסר אחיד של פיוס. יעקב מנהג ברוח התקופה, כפי שהדבר משתקף מחילופי הדברים בין נסיכי סוריה וארץ כנען למלך מצרים ובמכתבי מלכי אוגרית למלך חת [2]. גם שם יש דורון נכבד לשליט החזק, אמירה של פיוס והכנעה ושבע השתחוויות, בדומה למעשהו של יעקב:" וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד - גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו" [3].

לפגישת הפיוס בין יעקב ואחיו, קודם המאבק בין יעקב למלאך האל, בו יעקב יוצא וידו על העליונה. אמנם אין זו הפעם הראשונה בה מוזכר מפגש בין בן אנוש למלאך, אך נדמה כי הפעם הרחיק המקרא לכת, היות ומתואר במקרה דנן מאבק פיזי ביניהם כדלקמן:" וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם"[4].

בעיית הופעתם של המלאכים בספר בראשית בכלל ובמקרא בפרט, יוצרת בעיה לחוקרי המקרא, מהיכן הם הופיעו או מה מקורם? בספר בראשית בו מתוארת הבריאה אין מלאכים ברשימת הברואים. אולם בניגוד להעדר בריאתם בפרשת בראשית, בספר היובלים [5] (ראו תמונה משמאל) מצויה מסורת על קיומם כדלקמן:

"כל הרוחות המשרתים (לפני אלוהים), מלאכי הפָּנים ומלאכי הקודש ומלאכי רוחות האש ומלאכי הרוחות הנושבים ומלאכי רוחות העננים לערפל ולטל ומלאכי הרוחות לשלג ולברד ולקרח ומלאכי הקולות ומלאכי הרוחות לברקים"[6].

אמנם ספר היובלים לא נכנס לקאנון המקראי, אולם בדבריו אלה מצויה עדות שנושא המלאכים היה דבר ידוע ונפוץ בעולם הקדום, אשר על כן, המקרא בכלל וספר בראשית בפרט לא מהססים לתאר מופעים של מלאכים באופן המובן מאליו.

השם מלאך, נגזר מהשורש ל.א.ך, המשמש כפועל בלשון אוגרית ומשמעו שליח או שליחות. מלאך יכול להיות בשליחות אלוהית, או לחילופין כשליח אנושי כפי דברי הפרשה שלנו בא יעקב שולח מלאכים=שליחים אל עשיו. כאשר המקרא רוצה ליידע את הקורא כי המדובר במלאך אלוהי הוא מוסיף בדרך כלל כי המדובר במלאך ה'[7]. אולם בהמשך הערך האמור על אתר, אומר ליכט כי העובדה שיש במקרא אזכורים רבים של מלאכים, איינה עדות לכך כי המדובר בשריד של אמונות אליליות שנשתקעו במקרא. לפי דעה זו, המקרא עושה שימוש במלאכים כאשר אין אפשרות לכתוב בטקסט במקראי כי המדובר בהתגלותו של האל בעצמו, מפאת הסכנה כי הדברים יובנו באופן לא ראוי ונכון.

מנגד לכך ישנם חוקרים הטוענים כי מקור המלאכים במקרא הוא מהתרבות הקדומה של עמי המזרח בתקופת המקרא. קויפמן טוען כי מקור המלאכים המופיעים במקרא הוא נחלת הטקסט המקראי קודם התקופה הישראלית [8]. יש הטוענים כי מציאות המלאכים בטקסט המקראי חיונית, והיא צורך של האמונה המקראית ולא השתלה מאוחרת בטקסט, היות ויש לעיתים מקרים בו מופיע האל עצמו ולצדו מלאך ה', כמו במקרה העקידה. האיחוד בין דבר האל לציווי המלאך הינה הכרחית לכך שהגיבור של הסיפור, יבין את המסר האלוהי שנמסר לו לאשורו [9].

אם נחזור לפרשנות הפילוסופית של ימי הביניים ניווכח לדעת כי הרמב"ם קובע באופן נחרץ כי כל מפגש בין אדם למלאך האל איננו אפשרי, והמדובר במראה נבואה ולא במפגש או במאבק פיזי של ממש:

"כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו - זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, כפי שהקדמנו ואמרנו^. דע זאת והבינהו מאוד מאוד. ואין הבדל אם כתוב בתחילה שראה את המלאך או שהיה פשט הכתוב שהוא חשב אותו בתחילה לבן-אדם, ואחרי-כן, בסופו של דבר, התברר לו שהוא מלאך, כל זמן שאתה מוצא שסופו של דבר הוא שזה שנראה, או פנה בדיבור, היה מלאך. אז דע אל-נכון שמתחילת המצב ההוא היה מראה הנבואה או חלום של נבואה... כן אני אומר אף בפרשת יעקב באומרו: ויאבק איש עמו, שהייתה בצורת התגלות, מכיוון שהתברר לבסוף שהוא מלאך. היא ממש כמו פרשת אברהם, שהקדים בה באופן כולל: וירא אליו ה' וגו' ואחרי-כן החל מסביר כיצד זה היה. כן אמר באשר ליעקב: ויפגעו בו מלאכי אלהים. אחרי-כן החל מסביר מה אירע עד אשר פגעו בו, ואמר שהוא שלח שליחים ופעל ועשׂה, וַיִּוָתֵר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. זה הוא מלאכי אלהים אשר נאמר עליהם בהתחלה: ויפגעו בו מלאכי אלהים. המאבק הזה והפנייה-בדיבור כולם במראה הנבואה"[10].

מה פשר קביעה נחרצת זו?

אפשר לומר כי הרמב"ם התכוון לכך שהטרנסצנדנטיות של האל אינה יוצרת רק פער אונטולוגי בינו לבין האדם, אלא היא מבטאת גם פער הכרתי של הבנה, או ליתר דיוק אי הבנה שטבועה באותם יחסים שבין האדם לאל. יש כאן אמירה ברורה אודות קיומו של גבול ברור בלתי עביר של ההשגה האנושית ושל היכולת להבין את המהות האלוהית. רוצה לומר – תבונת בן האנוש הינה מוגבלת ואין היא מסוגלת לפרוץ את גבולותיה. אם כן, כיצד יסביר בעל דעה זו את הדיאלוג בין אברהם לאל בדבר הפיכת סדום, או בקשתו של משה מהאל שלא ישמידם לאחר חטא העגל? על ניתן להשיב כי המדובר במקרי קיצון בהם מנסה האדם לצמצם את הפער בין האלוהי לאנושי ולו רק לפעם אחד. בקשות חריגות אלה דווקא מבליטות את פרשנותו של הרמב"ם, בדבר הריחוק המהותי השורר בין האל לאדם. ריחוק זה גם מחייב בהכרח את המעמד האלוהי שמוקנה לאמת המידה המוסרית האומרת כי המשפט הוא לאל, ולכן רק הוא יכול לשמש כאמת מידה בלעדית לכל מערכת משפטית או מוסרית. הזהות בין האל והצדק הוא פועל יוצא חשוב הנובע כאמור מריחוק האל מבני האדם.  אולם לפי הרמב"ם יש סיכוי סביר כי הוא יבחר להסביר את הדיאלוג של אברהם והאל אודות סדום כאירוע המתרחש במראה הנבואה, ולא כאירוע חריג המצביע על הפער בין האל והאדם.

אחרית דבר

ספר בראשית עמוס באופן חריג, בתיאורים של מפגש בין מלאכים לבני אנוש. המחקר חלוק בדעתו האם המסורת של המלאכים הובאה מבחוץ, מעמי המזרח הקדום, או שהמדובר בצורך תאולוגי מובנה של המקרא. כך או אחרת, הרמב"ם מביע עמדה קיצונית, שבה כל תיאור של מפגש שכזה, בין מלאך לאדם - אם זה אברהם, הגר, יצחק, ויעקב - המדובר בחלום או במראה נבואי כזה או אחר. בבסיס דבריו מנסה הרמב"ם לרמוז כי קיים פער השגתי בלתי ניתן לגישור בין האל לאדם, ולכן מפגש שכזה ביניהם הוא פרי הדמיון בלבד.

[לאוסף המאמרים על פרשת וישלח, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ספר היובלים', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הרמב”ם באתר ‘ייצור ידע’, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וישלח;
• אוסף המאמרים על 'ספר היובלים'.
• אוסף המאמרים על הרמב”ם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), הרמב"ם באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וישלח באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), ספר היובלים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 25/10/22.

[1] ישנם לא מעט פרשנים, המותחים ביקורת חריפה על התנהלותו זו של יעקב. ראה – אבי הראל, יעקב עשיו ומחשבתו המדינית של מקיאבלי, ייצור ידע, דצמבר, 2016.

[2] עולם התנ"ך, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 188.

[3] בראשית, פרק ל"ג, פסוק ג'.

[4] שם, פרק ל"ב, פסוקים כ"ה – ל'.

[5] ספר היובלים, אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות עם ישראל. כמו ספרים חיצוניים אחרים, אף הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. בגילוי מגילות ים המלח נחשפו לראשונה 15 מגילות של הספר בשפת המקור העברית שבה נכתב, רובן מקוטעות.

[6] ספר היובלים, מהדורת כנה ורמון, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2015, עמודים :40 – 41.

[7] ראה – אנציקלופדיה מקראית, יעקב ליכט, מלאך ה', מלאכים, כרך ד', עמוד 976.

[8] יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני, עמוד 422.

[9] פולק, ח. שליח האלוהים והדיאלקטיקה של ההתגלות, בתוך – SMSR, 8,  1932, עמודים: 14 – 15.

[10] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ב, מהדורת שוורץ.