[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

אורלי אונגר - בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בעבודה סוציאלית (M.S.W) מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בוגרת לימודי טיפול משפחתי וזוגי ממכון שילובים - הינה מנהלת מקצועית של ארגון הנותן שירותי שיקום לנפגעי נפש בדרום הארץ.

בין השנים 2014-2015, עסקה בתחום הסיוע ההומניטרי באזורים שונים בעולם, ביניהם אפריקה, הפסיפיק, ומדינות אירופה, בעת משבר הפליטים שברחו ממלחמת האזרחים בסוריה. כאן, מביאה את מחשבותיה ונקודת מבטה האישית על מסע הפליטות, לאחר שחזרה בחודש נובמבר 2015 מעבודה במסגרת סיוע הומוניטרי לפליטים במדינות סרביה וקרואטיה כחלק מסיוע שנותן ארגון "ישראייד".

.

*  *  *

כשתגמר התקווה במקום בו אמצא, כשהסכנה שבמסע תהיה קטנה יותר מהסכנה שבהישארות, כשהמילה עזיבה תתגלגל על לשונם של מכרים ושכנים, כשהעתיד יצבע בגוונים מתחזקים של אפור. ביום הזה, בלב פועם, בידיים מזיעות, כשהראש מלא במחשבות אך גם מדחיק כל מחשבה על מה יהיה אילו, אארוז תיק למסע.

על התיק להיות בגודל הנכון. לא קטן מדי – שיצליח להכיל בתוכו צידה נדרשת לדרך וגם כמה חפצים שיזכירו מה היה ומי הייתי; וגם לא גדול מדי – כי המסע ארוך, הדרך לעיתים מפותלת, ואצטרך לשמור על כוחותיי. גם לא ארצה למשוך תשומת לב, למקרה ובדרך יהיו שיחפשו מטרות קלות לגזל ולשוד. בכלל, עדיף לא למשוך תשומת לב. אקח עימי רק בגדים כהים. פשוטים. חמים; נעליים נוחות להליכה הממושכת; אקח מוצרי היגיינה בסיסיים, כאלו שיעזרו לי לנקות את החול והבוץ מבשרי, שיעזרו לי להרגיש אנושית ונשית גם בימי החודש המדממים; אקח עימי שק שינה קטן וקל משקל. אם לא תהיה הזדמנות לעצור ולישון, לפחות אוכל להוסיף באמצעותו עוד שכבה מחממת; אקח עימי פנס וכמה סוללות, כך שאדע שיש עימי אור לאורך כל הדרך, גם כשבחוץ יהיה חשוך ומפחיד; אקח מעיל גשם ואתפלל, שבסיפונה של ספינה רעועה, לא יכו הגלים בעוצמה רבה מדי וירטיבו את רגליי. וגם אם ירטיבו, שאשאר שלמה. לפחות בגוף.

בשקית אשים כמה תמונות. שלי כתינוקת, כמתבגרת. עם אמא, עם האחים. מחייכת, שמחה. מימים אחרים. אולי גם כמה מסמכים שיעידו שהייתי מישהי לפני שהפכתי להיות אחת מתוך נחשול אנשים. אארוז קצת תרופות, כי בדרך קשה להיות חולה ואין זמן לנוח. תרופה שתצליח להקהות את הכאב.