תקציר: אירידנטה (או אירידנטיזם Irredentism) היא התלכדות קבוצה לאומית המצויה במדינה אחת (לרוב קבוצה שהיא מיעוט), מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת (בדרך כלל בעלת גבול משותף) שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון. האירידנטה יכולה להתבטא הן בסיפוח השטח שבו מצויה הקבוצה הלאומית בלבד, והן בסיפוח כולל של המדינה שבה מצויה קבוצה זו. שאיפה זו מבוססת על זהות לאומית אתנית או דתית. 

[בתמונה: בנות המיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה מברכות את הצבא הנאצי הנכנס לחבל הסודאטים, בסוף ספטמבר 1938; זכויות: Bundesarchiv, Bild 183-H13160 / Unknown / CC-BY-SA 3.0]

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

אירידנטה (או אירידנטיזם Irredentism) היא התלכדות קבוצה לאומית המצויה במדינה אחת (לרוב קבוצה שהיא מיעוט), מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת (בדרך כלל בעלת גבול משותף) שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון. האירידנטה יכולה להתבטא הן בסיפוח השטח שבו מצויה הקבוצה הלאומית בלבד, והן בסיפוח כולל של המדינה שבה מצויה קבוצה זו. שאיפה זו מבוססת על זהות לאומית אתנית או דתית. 

המונח אירידנטיות מוגדר באנציקלופדיה למדעי החברה, כך: "השאיפה.והתעמולה בארצות אירופה שונות, שמטרתן לספח שטחים המאוכלסים מיעוטים לאומיים אל מדינה שכנה, בה שולטים בני אותו לאום. מקורו של הביטוי בשם "איטליה אירדנטה" (=איטליה שלא נגאלה) אשר ניתן לארגון שנוסד באיטליה במאה ה-19 וביקש לספח לאיטליה את כל השטחים המאוכלסים דוברי איטלקית שנמצאו אז בשטח אוסטריה." (כנעני, 1970). מונח זה בא לתאר כל ניסיון מדיני לאיחוד של חלק המשויך אתנית, היסטורית או גיאוגרפית, של אוכלוסייה ממדינה שכנה לה, כאשר שתיהן נמצאות באותה מסגרת התייחסות פוליטית.

אתניות התעוררה כנושא מרכזי ביחסים הבינלאומיים, בעשור האחרון של המאה העשרים. נפילת ברית המועצות וניסיונן של מדינות מערב אירופה להתאחד כגוש משפיע לצד איחוד גרמניה, הדגישו את המתח המקשר בין גבולות מדיניים וקהילות היסטוריות, תרבותיות וסימבוליות.

אספקט אחד של מגמות אתניות בינלאומיות מתמקד בהגדרת מרחבי (גבולות) המדינה, השני עוסק בתפקיד קהילות הפזורה בניהול העניינים הבינלאומי והשלישי מתרכז באירידנטיזם.

אירידנטיזם צומח מהמורכבויות הנמצאות בתוך מדינת הלאום. ברוב המקרים גבולות של מדינות אינם חופפים לקבוצות שונות, הנמצאות בתוכם. קבוצות אלה תופסות עצמן תרבותית או היסטורית באופן שונה ורוצות לבטא שאיפות אלו בדרך פוליטית מדינית.

במקרים אלו רצונה של קבוצה אתנית להגדרה עצמית גרם לעלייה בתנועות הקוראות להתבדלות, אשר דרישותיהן נעות בין אוטונומיה לעצמאות כמו גם לדרישות אירידנטיות על ידי ממשלות, שרוצות להחזיר לעצמן מהמדינות השכנות להן, את הקבוצה האתנית שלהן  והטריטוריה, שבה היא שוכנת. אירידנטה, היא נפרדת על כן, אולם מאוד קרובה לבדלנות.

אירידנטה, בהדגשת האיחוד הפוליטי של קהילות המודעות לעצמן, מעלה את חשיבותם של האנשים והשטח בו הם יושבים בהגדרת גבולות המדינה.

שני סוגים עיקריים של תביעות אירידנטיות מוכרות בספרות:

הראשונה, ובאופן ברור הנפוצה יותר, היא הסיטואציה שבה קבוצה אתנית מסוימת, שהיא רוב במדינה אחת, מעלה תביעות אירידנטיות לגבי מיעוט, הנמצא במדינה שכנה. אירידנטה במצב זה מתייחסת לדרישה שנעשית על ידי ממשלה לצירוף בני המיעוט הלאומי שלהם והשטח עליו הם יושבים, מעבר לגבול אל שטח המדינה הדורשת; וכן לדרישות המועלות על ידי בני המיעוט עצמם, על מנת שהם יאוחדו מחדש עם בני עמם, שמעבר לגבול.  סוג זה של תביעות אירידנטיות כולל היסטורית את היוונים באלבניה ובתורכיה, הגרמנים בצ'כוסלובקיה ובפולין, והקרואטים באוסטריה וביוגוסלביה. מקרים עדכניים יותר הם הסומלים באתיופיה, המוסלמים בקשמיר, הסוואזים(Swazis)  בדרום אפריקה והאווא בגאנה.(Ewe)

הסוג השני, שהוא תביעה אירידנטית מעורפלת הרבה יותר, שבה הקבוצה האתנית היא קבוצת מיעוט בכל המדינות, שבהן היא יושבת. כמו הסלובנים באוסטריה וביוגוסלביה, המקדונים בבולגריה, ביוגוסלביה וביוון, הפושטנים (Pushtans) באפגניסטן ובפקיסטן, הארמנים בחבר העמים, תורכיה ואיראן, הטג'יקים (Tajiks) והאוזבקים בחבר העמים ובאפגניסטן, הכורדים בתורכיה, סוריה, איראן ועיראק. במקרים שכאלה יכולה לבקש לעצמה הקבוצה האתנית איחוד עם אחת או יותר מהקהילות/מיעוטים, או שהיא יכולה לקרוא למדינה עצמאית.

(זה הדבר שמפריד פנימית קבוצות מיעוט ממין זה בדרך כלל) סוג נוסף מענף אירידנטי זה יכול להיות מצב במסגרתו למרכיבים במדינה מולטי אתנית ישנן דרישות, שמכוונות ליצירת מדינות לאום חדשות לחלוטין. דרישת הכורדים למדינה נופלת בדיוק לקטגוריה זו, כמו גם הדוגמה הארמנית. במקרה זה אין מדינת אם אתנית, המעלה דרישות אירידנטיות. (Chazan, 1991, pp. 1-3)

התבדלות ואירידנטיות הן תופעות קרובות,  שאפשר להפרידן לצורך ניתוח ובחינה, אולם יש ביניהן נקודות מגע ולעיתים שינויים פנימיים, שיכולים להרשות לקבוצות אתניות לבחור את האחת או את השנייה.

כל זה מחייב  אותנו לטפל בשתי התופעות הללו בעת ובעונה אחת על מנת להבין באופן מלא כל אחת. (ככלל הן אינן זוכות להתייחסות זהה).

כאשר התבדלות ואירידנטיות נחשבות, קשורות ומטופלות ביחד, עולות מסקנות משמעותיות. מאחר ששתיהן, חלופיות האחת לשנייה, התדירות של האחת בחלקה נובעת מהתדירות של השנייה. יתר על כן תנועה מסוימת  יכולה להתחזק  כתוצאה מהאפשרות שהתנועה האחרת תתפתח. אכן גורלה של תנועה במובן שהיא מצליחה להשיג ויתורים מהממשל המרכזי תלוי  באיזה כיוון תלך. (Horowitz, 1991).

במזרח התיכון של המאה העשרים נוצרה דוגמה בולטת לפריחת אירדנטה מודרנית. פסיפס מיעוטים בעלי אופי אתני, דתי, אידיאולוגי ולשוני, שהתפשט מעבר לגבולות המדינות, שאך נוסדו, כלל בתוכו הפצה של רגשות לאומיים, הרוויים בדרך כלל  באירידנטיזם.

במקרים רבים דרישות של מיעוט לאוטונומיה התקבלו על ידי הרוב כצעדים מכינים להיפרדות או לאירדנטה. דבר זה השפיע גם על היחסים הפנימיים (רוב/מיעוט) וגם על היחסים החיצוניים (עם מדינות שכנות). זאת, ללא כל חשיבות באם דרישות אלה הועלו על ידי הרוב במדינות הבית או המיעוט במדינות המארחות.

עיון קצר ברגשות ובמעשים אירידנטיים באזור המזרח התיכון מעלה מידע רב.  הבולט בהם הוא המאבק הארוך של ממשלת סומליה לספח את מה שנחשב כאזורים המיושבים על ידי סומלים באתיופיה ובקניה. הנחישות האירידנטית במקרה הסומלי  באה עקב המבנה ההומוגני של החברה הסומלית. כל הסומלים מקושרים באופן אתני, בעלי אותה דת (אסלאם) ושפה.

אותו הדבר עצמו מופיע בתביעות האירידנטיות של פקיסטן ולוב מול משטרים שכנים.

הכורדים מספקים דוגמה לקהילה עם אירדנטה מוזרה משלהם, בלי מדינת פטרון, שתתמוך בשאיפות הלאומיות.

סוג אחר של אירדנטה יכול להתפתח בישראל, בקרב המיעוט הערבי ישראלי. בהתחשב בהתחזקות המגמות הפוליטיות שלו וברדיקליזציה גוברת של הסטודנטים, העיתונאים והפוליטיקאים שמזדהים בגלוי עם דוברים פלסטיניים לאומניים מאוד בשטחי יהודה שומרון ועזה. (Landau, 1990 (

כדי להבהיר את השאלות, הנוגעות לאירידנטה ולטרנספר, ניתן להציג שלוש שאלות מרכזיות, העשויות להבהיר את הבחירה באחת האופציות, כאופן שבו מוצע, במרבית המקרים, להסדיר את ההפרדה שבין הרוב והמיעוט, במדינה ריבונית ודמוקרטית:

• מי הגורם היוזם את הפתרון, שבא לתת מענה לרצונו ולמאווייו של המיעוט ?

אם זה המיעוט – מדובר באירידנטה. אם זה הרוב – מדובר בטרנספר. יחד עם זאת קיימים מקרים בהם גם הרוב מציע פתרון אירידנטי, שאינו במסגרת טרנספר לפתרון בעיה של מיעוט לאומי.

• מה סוג הפתרון שמתקבל ומה עובר מתוך מדינת הרוב במסגרתו ?

אם זה שטח בלבד – מדובר בשינוי גבולות, אם זה באוכלוסייה בלבד– הרי שמדובר בטרנספר.

אם בשטח ואוכלוסייה עסקינן-הרי שמדובר באירידנטה.

• לאן מועברים השטח ו/או האנשים, של המיעוט, במסגרת הפתרון ?

אם ההעברה היא למדינה לאומית אתנית קיימת של המיעוט – העברת שטח ואנשים ביחד משמעותה  אירידנטה, העברת אנשים בלבד משמעותה טרנספר.

אם ההעברה היא למדינה חדשה עצמאית שמקים המיעוט – הרי שמדובר באירידנטה או בהגדרה עצמית.

אם ההעברה מתבצעת למדינה אחרת ניטראלית – העברת אנשים בלבד משמעותה טרנספר. (חמאיסי, 1999)

התפתחות אירידנטה במדינה דמוקרטית - אופן ודרך הפעילות, המתארים התנהגות אפשרית של מיעוט לאומי במדינה דמוקרטית, כוללים בתוכם מרכיבים פנימיים, חיצוניים ובינלאומיים. חיבור ושילוב המרכיבים יוצרים סדרת פעולות של המיעוט, שתוצאתן לאורך זמן, התייחסות ייחודית, של גורמי השלטון במדינה והגורמים הבינלאומיים.

התייחסות המדינה למיעוט וליחסיו עמה, מושפעת אף היא מגורמים לאומיים ובינלאומיים. הגורמים האלה, ובמיוחד הגורמים הבינלאומיים, משפיעים על עיצובה ותפקודה של המדינה כדמוקרטיה פתוחה או כדמוקרטיה מתגוננת.

עמדות והתנהגות המיעוט כלפי המדינה הדמוקרטית, בתוכה הוא חי, אינן מתפתחות בקו ליניארי, הניתן לצפייה ולחיזוי. אירועים בלתי צפויים בהיסטוריה, "זריקות הפתעה", מסוגלים להביא לקפיצת מדרגה של המיעוט, ביחסים עם המדינה הדמוקרטית, ה"מארחת" אותו.

"תהליכים היסטוריים אינם קוויים אלא מצטיינים בשינויי כיוון וגם קפיצות. זה הדין במידה מוגברת מאוד בעידן שלנו...עד לידי ודאות של התפתחויות עתידיות שהן מעבר לחשיבה הנוכחית...אין באי ודאות כדי לפגום בצורך ובאפשרות להעמיק בגורמי שגשוג ושקיעה ולנקוט במדיניות בהתאם".

(דרור, 2000, עמ' 26)

היקף, איכות ועומק הקשר, המתרקם בין מיעוט לאומי במדינה אחת והלאום שלו במדינה שכנה, מהווה גורם משמעותי בהתנהגות אירידנטית אפשרית, בעת שנסיבות שונות עלולות לאפשר זאת.

מרכיבי הקשר והאופן, שבו הוא מתקיים בשגרה, ניתנים לשליטה מסוימת ולפיקוח, הכול בהתאם לאופיו ולתפקודו של המשטר הדמוקרטי.  פירוט כל הגורמים המרכיבים את המודל ומשפיעים על תהליך הזרימה האנכי בו, הם:

גורמים פנימיים –

אינטרסים ובעלי עניין שונים פנים מדינתיים, הנוגעים ומשפיעים על כל אזרחי המדינה. הם מופעלים מתוך המדינה על ידי אזרחיה השונים, בהתאם למניעים ולדגשים החשובים להם. אין בהכרח חפיפה בין האינטרסים השונים, בינם לבין עצמם ובינם לבין האינטרס הכולל של המדינה.

המדובר באינטרסים כלכליים, חברתיים, לאומיים, סקטוריאליים, דתיים, מעמדיים ועוד.

גורמים חיצוניים במעגל הקרוב –

אינטרסים ובעלי עניין חוץ מדינתיים, המופעלים מחוץ למדינה פנימה, על מנת להשפיע ולהשיג בתוכה, תוצאה מקווה. הם מופעלים על ידי בעלי עניין, ביחד עם גורמים נוגעים בתוך המדינה, או באופן עצמאי.

אם אינטרסים אלה מופעלים בצורה חשאית, ללא ידיעתו והסכמתו של הממשל, סביר להניח שהם נוגדים את האינטרס הכולל של המדינה ומטרתם העיקרית היא לשנותו או לערער עליו.

המדובר באינטרסים לאומיים פוליטיים וכלכליים.

 

גורמים חיצונים במעגל הרחוק –

אינטרסים ובעלי עניין בהיבט הגלובאלי, המנסים להשפיע ולשנות נושאים, הקשורים אליהם ישירות ובעקיפין. מטרת השינוי המתבקש על ידם אינה השפעה ישירה על המדינה הנוגעת אלא השגת תוצאה חשובה להם. אם מתבצע שינוי כתוצאה מכך במדינה האמורה הוא בא כתוצאת לוואי לשינוי המרכזי, אותו הם מבקשים להשיג לעצמם ולאינטרסים שלהם.

המדובר באינטרסים אסטרטגים גיאו פוליטיים, מדיניים וכלכליים.

מדינה דמוקרטית –

בלקסיקון המדינה מוגדרת הדמוקרטיה כסדר מדיני, המעניק ביטוי מרבי לרצון האזרחים במסגרת שלטון החוק ותוך שמירת זכויות האדם. זהו הביטוי לגישה, שעל פיה ראוי האדם לעצב במו ידיו את חייו האישיים, החברתיים והפוליטיים.

דמוקרטיה מיוסדת על ההנחה הערכית, שהאדם ראוי לאמון באשר הוא אדם, על יסוד שוויון אזרחי. פעילותה של הדמוקרטיה מושתתת על העיקרון שלפיו במסגרת כפיפות הממשל והאוכלוסייה למשפט, קובעת האוכלוסייה, בהכרעת הרוב, מי ימשול בה ומכתיבה לו היתרים ואיסורים. הדמוקרטיה חייבת בהסכמה לאומית רחבה מול חילוקי דעות לגיטימיים, ויכוחים ותחרות. רק הסכמה שכזו תוליד שיתוף פעולה  בין יחידים וקבוצות, המתחייב בחברה פלורליסטית.

כל משטר חייב לנקוט במירב המאמצים למען ודאות קיומה, מוגנותה ושלומה של המדינה. משטר דמוקרטי נדרש לכך במיוחד בשל הנטייה לראות בו משטר 'חלש' ובשל הנטייה לשאוף לשלטון 'חזק' במצבי חירום.

בנימין נויברגר אומר גם הוא, כי המתח בין שלטון החוק ושלטון הביטחון מביא לעתים קרובות לידי פגיעה בחירויות האדם והאזרח- לב ליבה של הדמוקרטיה הליברלית – בשם הביטחון. אין ספק כי צרכי הביטחון מחייבים לעתים הגבלת חירויות האזרח וקיימת דילמה קיומית – ערכית עד כמה ניתן להגביל את חירויות הפרט בשם הביטחון הלאומי. (נויברגר, 1996, עמ' 9-7)

לדברי יצחק זמיר, אין מחלוקת על כך שהעמדת "הביטחון הלאומי" במשמעותו הקיומית בלבד, מעל הכול, יכולה להכשיר פגיעות חמורות  בחירויות האדם עד כדי פגיעה באושיות הדמוקרטיה. כאשר זכות מזכויות האדם ניצבת במקרה מסוים מול הביטחון הלאומי, נראה הדבר כאילו אינטרס אישי מתמודד מול אינטרס לאומי, דבר המטה את הכף לטובת הביטחון הלאומי. זמיר טוען שהדבר לחלוטין אינו כך משום שבראייה נכונה זכויות האדם אף הן אינטרס לאומי.

הצורך באיזון נובע לא רק מן החשיבות הנודעת לזכויות האדם, אלא גם מן הסכנה הנשקפת מן האינטרס הביטחוני. הכוח נוטה להשחית, כוח מוחלט, כדברי הלורד אקטון, משחית לחלוטין. סכנה זו גדולה במיוחד בתחום הביטחון המרכז עוצמה וסמכות תחת מעטה סודיות סמיך.

(זמיר, 1989, עמ' 39-17)

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יעקב לחר: המיעוט הערבי בישראל מול המיעוט הגרמני בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה.
• ויקיפדיה: אירידנטה.